קידוש השם

קידוש השם

המשמעות המוסרית של המלחמה

יש משמעות מוסרית עמוקה לעובדה שצה"ל, הצבא של מדינת ישראל, שהוא חלק ממדיניותה הצבאית של המדינה, נוהג כבר מזה שנים ליישם תפישת מוסר נוצרית בשדה הקרב. מה שלא נעשה על ידי צה"ל הוא בדיקת יישומו של מוסר יהודי.

המוסר הנוצרי איננו מדיניות רשמית של ישראל, אך זו, בהתאמתה לכללי מלחמה שנוסחו במערב הנוצרי, מגדירה את ה"מותר" וה"אסור" בעת לחימה ברוח הנצרות. מכיוון שכללים אלה נוסחו על ידי מדינות נוצריות, הם מסתכמים בהחלה, למציאות המלחמה, של עקרונות נוצריים. במקרה הקל מדובר בקשירת ידי הלוחמים מלבצע את מה שצריך לבצע נגד האוייב ובמקרה הקשה מדובר במתן עדיפות לאוייב, שיכול להשתמש בה כבכלי.

בכללים אלה נמצאת, בין היתר, מחוייבותו של צד לוחם להתריע לפני אויבו על התקפה מתוכננת – מה שגורם לויתור על עדיפות ההפתעה – והתחשבות בגורמים לא לוחמים, הנחשבים ל"חפים מפשע" או "לא מעורבים", כמו אזרחים או נשים, זקנים וילדים. כך, כללים אלה מעניקים עדיפות קרבית לאוייב ובמובן זה, לפחות, הם לא מוסריים.

מה שמוצג כהתחשבות הומנית – שהוא, במונחים של הצד הצודק, לא הומני, הוא, למעשה, המוסר הנוצרי. מוסר זה בא לידי ביטוי קיצוני ברעיון של "תן את הלחי השניה" ובדרך כלל הוא מבוטא במתן ויתורים לאוכלוסיית האוייב או לחיילי האוייב עצמו, אם הם מסווים את עצמם כ"חפים מפשע" בכוח. הדבר אינו צודק ולפיכך אינו מוסרי.

המוסר הנוצרי, אשר קולות רבים נשמעים לאחרונה נגד יישומו הנהוג במדיניות הבטחונית של ישראל, אינו מיושם גם על ידי הנוצרים עצמם. מדינות המערב, על אף שהנצרות היא הדת הרשמית הנהוגה בהן, אינן מפעילות את כלליה של הנצרות או פועלות לפי המוסר הנוצרי במלחמות שבהן הן משתתפות, כנראה בגלל אי יעילותו המעשית, שמשמעותה מתן עדיפות לאוייב. אך יותר מכך, אין הוא מתאים למציאות הפסיכולוגית האנושית.

הויתור, הבא לידי ביטוי ברעיון של "תן את הלחי השניה למכך", אינו מבטא את הפסיכולוגיה האנושית המציאותית; רוב הנלחמים, במיוחד אם מדובר בכאלה שאינם נוצרים באמונתם (או הומניים במיוחד לפי ההגדרה המערבית של המונח), אינם מתרשמים מרעיון זה עד כדי לנסות ליישמו במלחמה – אבל רוב הלוחמים ממילא אינו מאמין בכך. למעשה רק ישראל מתבקשת לנהוג לפיו במלחמותיה – והיא נתבעת לעשות זאת רק על ידי מי שהדבר נראה לו מוסרי. המוסר הנוצרי – ההתחשבות, עד כדי דאגה, בחלק מאנשי האוייב עד כדי סיכון אנשי הצד הצודק – נדרש רק על ידי מי שמוסר זה מתאים להערכתו הרגשית; רק לעתים רחוקות מתאים הדבר למי שעוסק במלחמה ממש.

בדרך כלל, אפייני למי שמציב תנאים אלה כדרישה צבאית לא להיות מעורב בקרב עצמו. בהתאמה לכך, נדרש צה"ל לבצע הוראות המבוססות על מוסר זה מצד כוחות אשר אינם מעורבים בלחימה, אם על ידי אנשי מוסר-נוצרי אשר נמצאים בצד הישראלי – בד"כ אנשי שמאל, המחזיקים במוסריות מסוג זה – או על ידי גורמי חוץ אשר מחזיקים בכללי מלחמה המוסכמים על אנשים שמחזיקים במוסר כזה.

בכל אחד מהמקרים הללו מוצא את עצמו החייל נמנע, על ידי ציווי או הוראה, מלפעול על יסוד הנחה שרואה באיש אויב סכנה ברורה – ומחויב, לפני לחימה, להיכנס לשיקולים השופטים אדם זה לכף זכות. סוג זה של שיקולים מנוצל על ידי האויב כנגד החייל הישראלי, וחללים ישראליים רבים נגרמו כתוצאה מהם.

לפני שנים רבות, במהלך מרדף בשומרון, נפלו בקרב שלושה חיילי צה"ל, חנן סמסון, יוסי קפלן ובועז ששון, משום שנזהרו לא לפגוע באשה מיניקה שראו במערה; מאחורי האשה הסתתרו מחבלים ובכך שחסו על חייה איבדו השלושה את חייהם. זוהי דוגמה אחת מרבות לדרך בה נוצל המוסר הנוצרי נגד חיילים יהודים.

החייל הישראלי, שהוא בדרך כלל יהודי, אינו שש להרוג; המוסר היהודי, האוסר על רצח, והתרבות היהודית, המשפיעה על האדם היהודי להתרחק ממוות, גורמים לחייל היהודי להימנע מהרג עד כמה שאפשר ועושה אותו ממילא מתאים באופן טבעי ואנושי לשיקולים והערכות השופטות את הצד שכנגד לחיוב. לא רק שדבר זה מסכן אותו ממילא, התוספת של חיובו בכללי פתיחה באש מסכנים מעלה את הסיכון שבו הוא נמצא ממילא.

שוב ושוב ניצבים חיילי ישראל בפני ברירות דומות בין חיים ומוות, שחלק מהן מיוצר במתכוון על ידי אויבי ישראל כדי להפיל בפח את היהודים. היהודי, שהרחמים קרובים ללבו, נופל בפח שוב ושוב. על אף זאת, ממשיכים להאשים אותו, מבית ומחוץ, באכזריות ובחוסר רחמים – אולי כי למעשה המוסר היהודי תובע ממנו לפעול בצדק נגד האוייב.

בהנחיות שמקבל חייל צה"ל ממפקדיו הוא נדרש, פעמים רבות, לסכן את עצמו למען אויביו או למען חלקים "תמימים" ו"חפים מפשע" של אוכלוסיית האוייב. פעמים רבות משלם עם ישראל במחיר יקר של חיים עבור מילוי דרישה לא מוסרית זו.

כי הבעיה היסודית עם המוסר הנוצרי היא אי מוסריותו. החייל היהודי צריך להיפרד מן המוסר הנוצרי מכיוון שמוסר זה אינו מתאים למציאות, כפי שהוא אינו מתאים ליהדות. היהדות דורשת התאמה למציאות – וזה יסוד המוסריות שלה; המוסריות היהודית תואמת מציאות וככזו, היא מועילה ללוחם המשתמש בה במלחמתו. מוסריות היהודי היא נשקו.

המוסריות היהודית מציגה את ההתחשבות באויב כלא מוסרית קודם כל בשל ההקשר המלא: האויב אינו מוסרי בשל כך שהוא מתקיף את המוסרי. האדם המוסרי אינו אמור ללכת לקראתו, לוותר לו או לפעול בצורה שמתחשבת עימו. אלה הם ערכים שהאויב אינו זכאי להם – ואינו זכאי לתבוע אותם - בתוקף היותו לא מוסרי.

המוסר הנוצרי מעניק עדיפות ומידה של חסינות לתוקפן. בכך יש אי מוסריות מובנית. כאשר לוחם מיישם מערכת עקרונות מוסר, הוא מהווה דוגמה לה במציאות. עד היום נתן החייל הישראלי, בפעלו על פי הרעיון המוסרי הנוצרי, דוגמה מוסרית שלילית. לא רק שהוא סיכן את עצמו, אלא גם בשל כך שהצדיק את המוסר הנוצרי ובמובן זה הצהיר על צדקתו של המוסר הזה.

החייל היהודי מחוייב למוסר היהודי. קודם כל הוא מחוייב למוסריות היהודית כדי לשמור על עצמו, אך לא פחות מכך יישום המוסריות היהודית על ידו היא הצהרה על צדקתו של המוסר היהודי. במובן זה, פעולתו של חייל יהודי לפי המוסר היהודי היא פעולתו של יהודי לקידוש השם. ולו רק משום כך, נדרש היהודי לפעול במסגרת המוסר היהודי.

נתונים נוספים