בחלוף העתים

 

בחלוף העתים

מילדות מספרים לנו סיפורים על אנשים טובים, גדולים ואמיצים, אשר עמדו על דעתם כנגד דעת הכלל וסבלו קשה זמן ארוך, אך צדקתם הוכחה לאחר דורות וכך, בסופו של דבר, הם ניצחו. בהתאמה לכך, המערכת הפוליטית הנוכחית שלנו מוצאת לנכון לספק לנו את הסבל שבו מדובר אין יש ספק גדול לגבי המידה שבה תדאג לנו גם לנצחון.

באשר לאורך הזמן, אני מערער על תפישת הזמן של העריצות; לדעתי, עבר זמנה של העריצות ופג תוקפה. אולי פעם יכולה היתה למשול בעם אך בימינו אני אינני מכיר בכך שהיא יכולה לשלוט בו, בזמן. כילד שהתחנך במדינת ישראל ולמד מורשת זרה, לומדתי לראות כל שלטון יחיד כלא מוסרי וברוח זו גם הבנתי את טפשותו של עם ישראל הקדום אשר חפץ במלך כדי שייצא למלחמות להן עליו.

מאוחר יותר בחיי למדתי את פשר האיוולת שבגללה חפץ האדם החולה, העצל, שמישהו אחד "יעשה עבורו את העבודה השחורה" – בצבא, בכלכלה, בחינוך או בכל תחום אחר. וכשהתבוננתי במורשתי היהודית למדתי את ההבדל בין מלכות לעריצות - כי בה, במלכות ישראל, יש למלך די לעשות ואין הוא חי במקום נתיניו; אין הוא מחליף אותם בתכנון ובעיסוק בעניני הכלכלה, הבריאות, החינוך או בכל תחום אחר וקל וחומר שאין הוא פוגע ברכושם כדי להשתמש בו לצורך זה.

על סרגל הזמן האל הוא הקובע את עת ההתרחשויות, כל אחת בזמנה, וכל מה שנדרש מהעם לעשות הוא להתקיים באופן מוסרי: להיות עצמאי, ישר וחופשי. כך לא יפריע לתכניתו של האל ולעולם.

נתונים נוספים