שלווה יהודית
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 911
שלווה יהודית
בטבע, כשמשיג בעל החיים את סיפוקיו הגופניים, הוא נח. רוב זמנם של בעלי החיים הגדולים מורכב ממנוחה של שעות, ימים ושבועות, שבהם הם משדרים שלווה. במונחים של בני אדם ניתן היה לחשוב שהשלווה הארוכה הזו מעידה על עצלות וחוסר חיים, אך גישה זו מבוטלת באופן מיידי אל מול העדויות של פעילות ציד שאותם מבצעים בעלי החיים הללו בין פרקי מנוחתם.
וכך הוא הדבר כשמדובר בפעולתם הרוחנית של בני האדם. בניגוד לתביעותינו התרבותיות לפעילות גופנית מואצת, הרי שיצרן האנושי המתקדם ביותר הוא רוחני בפעולתו יותר מאשר גופני, וכך הדבר גם ביהדות, שהמצב הגבוה שלה הוא זה של עיסוק בלמידה ועיון. זו גם הסיבה לכך שלרוב אין החילוני קושר את היהודי הלמדן לאושר, אף כי היהודי העוסק בלמידת ההלכה מבלה במצב של אושר את עיתותיו.
ואולי קשה הדבר לחשוב על הפלפול ההלכתי כעל נושא שניתן לבטא בו שמחה או אושר. אך כל מה שיש לעשות כדי להבין דבר זה הוא לקשור אותו לפעולתם של בני אדם המוצאים לנכון בגילאים מתקדמים לעסוק במשחקים, שהפעולה הראשית בהם היא רוחנית לגמרי, כלומר כזו המעסיקה את השכל.
נראה כי המצב הרוחני היסודי של היהודי המבלה את ימיו בלימודים הוא כזה של אושר. למעשה, הקשר בין מצבו הנפשי של היהודי לאושר הוא כה הדוק שניתן לומר כי האדם הלא יהודי איננו מאושר – ואם הוא מאושר אז הוא, למעשה, יהודי.
צורה כזו של הצהרה / הגדרה / נוסחה מציגה את מושג האושר כמאפיין של מצב אנושי רוחני, שקיים באנושות רק כאשר נוצרים תנאים מתאימים שבהם מגיע יחיד או קבוצה למצב של איזון רוחני עם המציאות. איזון זה אומר ראשית לכל דבר אחר בריאות מוסרית, כלומר התאמה בין פעולות האדם (או הקבוצה) למציאות מבחינת היותם טובים. בהקשר זה, בילוי זמנו של היחיד בלימוד מייצג את הגשמת מימוש המופשטות התודעתית של היחיד למימד שבו מימוש זה יוצר עבורו סיפוק הנחווה כשלווה.
הטוב האידיאלי זוכה במציאות לשלווה אשר במימד האנושי היא מבטאת סיפוק עמוק. מבחינה זו ניתן לראות כי בזמננו העולם איננו מאושר, בשל היותו מסוכסך פנימית. הוא במצב של דיכוי ושיעבוד מלכויות והוא מחכה, למעשה, שיצילו אותו. רק היהדות מסוגלת לעשות זאת ואנו יכולים, מחד, להניח כי "לא בחיל ולא בכוח" ייעשה הדבר – ומאידך איננו יודעים את הזמן או את המקום שבהם זה יקרה. ולא מן הנמנע הדבר שזה קורה כל הזמן, כלומר: שמדובר בתהליך מתמשך המתרחש בבת אחת בעולם כולו.
היהדות היא חברה עתירת ידע. ככזו אין היא משאירה את הקרובים אליה או את המודעים לה אדישה – ולא ניתן שלא לשים לב לכך שביהדות קיים סיפוק רב וכי "כל תומכיה מאושר".
מבחינתם של הנצרות והאסלם, היהודים הם הרעים, ולא רק כי הם אינם מסכימים עימם אלא כי הם מבטאים אלטרנטיבה שבה קיים האושר, ביחד עם השמחה והבריאות הנפשית, באופן בולט. היהודים, מבחינת הנוצרים, הם אנשי החומר ולמבחינת המוסלמים אלה השדים והמזיקים - ובשני המקרים הם מבטאים יחס של משיכה ודחיה, כלומר: יש למתנגדי היהדות צורך בהם, ולו רק כדי לבטא בעולם את הרוע.
היחיד, המשפחה, העם והעולם כולם קיימים ביהדות כמושגים שמשתלבים זה בזה מבלי שיהיו לוחמים או אויבים, כי הם היבטים של דבר אחד. כיהודים, אסור לנו להפריד ביניהם ולנגד אותם – כי זוהי פעולה ברוח הנצרות, שבה הערכים קיימים תמיד על חשבונם של ערכים אחרים ויש להקריב מהות כדי להשיג אחרת.
היהודי מכיר בתשלום אך לא בהקרבה (במובן הנוצרי). הוא יודע ש"בשביל כבוד צריך לעבוד" ולא רק כחובה מלאכותית אלא בגלל העקרון המבוטא ברעיון השבת, שהסיפוק ממנה מושג לאחר ששה ימי עבודה; העבודה מעניקה את הרווח הקיים במנוחה ובשלווה. בזמן שהנוצרי והמוסלמי אינם מגיעים לשלווה מלאה אף בעולם הבא, מגיע היהודי לשלווה כבר כאן, בעולם הזה.