מדיניות ישראל

מדיניותישראל

היעדרה של חסינות

 

בפרשתחוקתמגיע עם ישראל במסעו במדבר אל ארץ אדום והוא רוצה לעבור בה. משה רבנו מבקש ממלך אדום רשות לעשות כך תוך סיפורו תלאותיו של עם ישראל במצרים:  

וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ. וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם וְלַאֲבֹתֵינוּ. וַנִּצְעַק אֶל יְהוָה וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ. נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבוּלֶךָ.

מהלך הדברים לאחר מכן מתואר כך:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם רַק אֵין דָּבָר בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה. וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲבֹר וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה. וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו.

עלאףרצונםשלבניישראל, ועלאףשהבטיחולמלךאדוםכילאיפגעובדברבארצו, מסרבהמלךלבקשתםואףמאייםלצאתנגדםבמלחמה. כתוצאה מכך נמנעים בני ישראל מלעבור בארצו ומוותרים על הדבר תוך עקיפת ארץ אדום.

 

מכאן ניתן ללמוד פרק חשוב בתחום מדיניות החוץ. לכאורה, עם ישראל פועל על יסוד חששו ממלך אדום. למעשה, מכבד עם ישראל את זכותו של אדום לנכסיו, ומעניק בכך אותו יחס שהוא נותן לו באיגרתו הראשונה, שבה הוא מבקש ממנו רשות להיכנס לארצו ולעבור בה. בהקשר זה יש מקום לעמוד על כך שבאי מתן כבוד לזכויותיו של אדום בארצו היה משום סתירה.

 

מדרך הפעולה של בני ישראל ניתן להבין שהעובדה שבני ישראל אינם יכולים להביא את אדום להאמין בכוונותיהם הטובות איננה מעניקה להם זכות כלשהי לכפות עליו את נוכחותם. הם אינם רואים את עצמם כבעלי חסינות כלשהי בתוקף הנאתם מחסותו של בורא העולם. לפיכך הם מכבדים את עמדתו של אדום, סוטים מדרכם ומוותרים על מעבר בארצו.

 

בהתנהגותו זו של עם ישראל יש שיעור חשוב שבו ניתן לראות איך מיישם ישראל את עקרון החירות; לעתים קרובות נתקל אדם בחייו במצבים שבהם מחזיק אדם אחר בעמדה שגויה. דבר זה איננו מעניק לצד הצודק בסוגיה – גם אם הוא רואה בעליל את טעותו של האחר – זכות יתר לגביו. עובדת הטעות איננה מעניקה לזה הרואה את האמת והצדק לכפות אותה על רעהו, לפחות לא כל עוד אין הצד הטועה כפוה עליו דבר או פוגע בו בדרך אחרת. כך, כפי שעקרון זה נכון ביחסי בני אדם יחידים, הוא נכון גם בתחומי מדיניות בין עמים ומדינות. למעשה, כך מתנהלת מדיניות מסורת ישראל מאז ומעולם. גם כאשר עומדים בראש העם בני אדם גדולים בחכמה ובידיעת המסורת וההלכה, אין הדבר נותן בידיהם חסינות כלשהי או סמכות לכפות את דעתם על אלה שיודעים פחות ממנו.

 

על אף שמסורת ישראל מכירה בהיותו של עם ישראל עם נבחר, בתורת ישראל אמת צרופה וביכולותיו המיוחדות של העם היהודי כעולות על אלה שברשות בני עמים אחרים, אין היא רואה אותו כבעל חסינות במישור הצדק האנושי. בתחום המשפט, הדין והצדק חייב האדם היהודי להצדיק את עצמו באופן שמתאים להבנתם של עמים אחרים ובני אדם לא מאמינים, על יסוד הגיון ושכל שווים לכל נפש, המקובלים גם על בני אדם לא מאמינים.     

 

עקרון זה, הקיים בפועל מזה אלפי שנים, מעמיד באור מגוחך את הטענות והחשש של חילוניים רבים מהכפייה הדתית ו/או ממדינת ההלכה. מעולם לא תתקבל ביהדות לגיטימציה לכפייה של העברת חומר חינוכי מסויים או ערכים מוסריים מסויימים על עם שלם מצידו של בעל כוח חינוכי או מורה כלשהי מן המסורת היהודית. למעשה, די ברצון לפעולה מסוג זה כדי להעיד על בעליו שאין הוא מבין ו/או מכבד את מסורת ישראל ואת ההגיון הפנימי שלה.

 

דרך מה שקורה בין עם ישראל ואדום פרשת חוקת היא המלמדת אותנו עד כמה החירות מהווה את אחד מעקרונות המפתח של פעולת העם כבר מימי קדם – ועד כמה לא ראה העם שקיבל תורה מסיני את עצמו כעולה על עמים אחרים מבחינת זכויותיו הארציות.    

 

נתונים נוספים