ישראל שעל תנאי

ישראל שעל תנאי      

תנאי קיומו של עם מוסרי

לפרשות "ראה" ו"שופטים":

 

מבחינה פילוסופית מוצג נושא הברכה והקללה לפני בני עם ישראל ככזה שמתבטא בקשר בין פעולתם לבין הקיום בארץ ישראל; מערכת היחסים הקיימת בין בני ישראל לארץ ישראל היא אחד מהדברים המייחדים את הקיום הישראלי לאורך כל הדרך כולל ימינו.

 

בפרשת השבוע "ראה" בספר "דברים", כאשר בני ישראל עומדים לפני כניסתם לארץ המובטחת,  מדגיש משה לפני בני ישראל את היות קיומו של העם בארץ ישראל ככזה הנתון בתנאים מגבילים ביותר מבחינה מוסרית. צורת ההתנהגות המוסרית של בני ישראל היא זו שקובעת את איכות חייהם בכלל ואת הקשר בינם לבין ארץ ישראל בפרט. מבחינתו של עם ישראל, ההתאמה בין בחירתו לדרך ד' היא הקובעת את מצבו המוסרי.

 

לדברי משה, הקב"ה מגדיר בעצם קיומו ובציווייו את מחוייבותם של ישראל לחיים מוסריים של צדק ויושר שאם לא כן הם לא יוכלו להמשיך ולחיות על אדמת ארץ ישראל. "ד' אלוהיכם הוא ...האל הגיבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד" ולפיו ניתן גם ללמוד צדק.

 

בהציגו את דברי האל אומר משה כי בדרישותיו תובע האל מבני ישראל "רק" חיים מושלמים של אהבה אותו ומילוי מצוותיו. שלא כמו במקרה של עמים וארצות אחרות, שמקבלים מהקב"ה אפשרויות לחטוא ודרכים רבות ללמוד מן החטא שבידם, מהווה ארץ ישראל מורה ההלכה המחמיר ביותר בידי ד' כי בגלל קדושתה הייחודית היא עשוייה כך שאין היא מאפשרת לדרים בה מרחב תמרון של טעויות, כשלונות וחטאים כפי שיכולים לעשות עמים שלא נבחרו כעם ישראל; במקרה של ארץ ישראל מוגדרים הדברים כך: כל עוד יצייתו ישראל לדבר ד' "כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה... לא יץייצב איש בפניכם", אך אם יעשו ישראל את הרע בעיני ד' "וחרה אף ד' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את-יבולה ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ד' נותן לכם"

 

למעשה אומר משה לעם דברי נבואה מחמירים אשר לאורך ההסטוריה הארוכה של עם ישראל התגשמו אחד לאחד: באם לא יצייתו בני ישראל לד' הם יאבדו מעל פיסת האדמה הייחודית הזו, אשר איננה סובלת את קיומו של עם בלתי מוסרי. אם יתנהגו בני ישראל באופן הנוגד את מצוות ד' יקרה להם בדיוק מה שיקרה ליושבי הארץ עובדי האלילים; כפי שהקב"ה משתמש בהם כשליחיו לגדוע כל סימן של עבודת אלילים, ידאג לכך שזרים יגרשו אף אותם מן הארץ.

 

מנקודת המבט של ימינו יכולים אנו לשפוט דברי נבואה אלה אשר התגשמו מזה למעלה מאלפיים שנות גלות ואסון, אשר פגעו בקיומו של העם לאורך הגלות הארוכה שידע. כל מה שקרה לו בהקשר זה נושא מסר מרכזי אחד: ששומה עליו להיות עם מוסרי.

 

כאשר מזהיר ד' את בני ישראל מפני השפעתה הרעה של עבודת האלילים שבה עסקו יושבי הארץ לפניהם הוא שם בפי משה כמה אזהרות המנומקות הן מבחינה כלל-אנושית, והן תוך התייחסות למעשהו של אברהם אבינו: "לא  תעשה כן לד' אלוהיך כי כל תועבות ד' אשר שנא עשו לאלוהיהם כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלוהיהם"

באמירה זו ובעוד אזהרות כאלה מציג ד' בפי משה מסגרת התייחסות כללית לענין המוסרי; הוא מציג את מצוות ד' לעם הן כדברי ד' המקובלים על בורא העולם, הן כמה שימצא חן בעיניו – ועם זאת גם כדברים שמילויים יביא לו, לאל, נחת רוח ושמחה. ברוח זו, ומתוך תנאים אלה, יתקיימו הדברים אשר בהם נוקב משה לגבי איכות חיי המאמין תחת שלטון הבורא: "...ןשמחתם לפני ד' אלוהיכם אתם ובתיכם אשר ברכך ד' אלוהיך" (דברים יב ז). המלה-מושג "ושמחת" שבה ומוזכרת בפי משה כדי לציין את תנאי ההתאמה בין רצון האל למעשי האדם היהודי, כאשר מדגיש משה במלים "...בכל משלח ידכם" כי יש לבני העם את על אף מצוותך ד' שמורה לבני ישראל מידת החופש לבחור ולעשות כאוות נפשם בחייהם.

 

מכל הדברים הללו ניתן להבין כי תנאי קיומו של עם מוסרי אינם תלויים בשמירת מצוות מלאכותיות אלא טבעיות, כאלה שניתן לאדם לגלותן ולקיימן גם במצב של התפתחות טבעית, שכל ישר וצדק אוניברסלי – ולא קיימים כל סתירה וניגוד בין אלה לבין רצון האל.  לפי דברי משה אין די בכך שיחליטו בני ישראל על משאת נפשם באופן מלאכותי כי אין הם מחזיקים בתמונת העולם של הקב"ה שהם אמורים לשרת. בהקשר זה שומה עליהם לציית למצוותיו הכוללות רשימה של תנאים מוגדרים שלהם מחוייבים שומרי המצוות כדי להגיע להישגים גדולים במיוחד, כפי ששומה על כל איש מעלה לגדול ולהתפתח בהתאם ליכולותיו היחידאיות.

 

יכולות אלה, אשר ניתנו לאדם היהודי מאת האל, הם חלק מהתכונות החיוביות שעניק ד' לעם ישראל, שבהן יכול הוא להתברך במעשי ידיו לנוכח העמים הרבים עלי אדמות, והם יהיו תוצאות הברכה שיברך ד' אלוהים את עושי דברו וממשיכי מסורתו. בצידן של הברכות קיימות גם הקללות אשר – כפי שכבר הראו דברי הימים – יתבטאו בסבל רב שיחווה העם אם לא יקפיד לשמור על דברי האל.

 

בין מצוות הקב"ה לאלה של האלילים יש הבדל גדול כהבדל שבין אמת לשקרים. בתוך מצוות האל, כפי שהם מוגדרות בדברי משה, קיימת המצווה "לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תיקח שוחד..." והאמירה "צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ" (דברים יד כ). בדברים אלה כלולה הכרה בכך שהאמת והצדק של הקב"ה ושל האדם אינם שונים ואינם רחוקים מהכרתו של האדם אלא ליהפך: שומה עליהם להיות מיושמים באמצעות שופטים אנושיים ולמעשה באמצעות כל בני ישראל. החיבור שעושה משה בין הצדק לבין ירושת הארץ והחיים אומר כי משימת הצדק היא התנאי הראשון במעלה לצורך החזקה בארץ ישראל.

 

בימים אלה של האלף השלישי למניינם, שנת תשע"ד, שומה על כל יהודי מאמין לבחון את מצב הצדק בישראל ולבחון באיזו מידה הוא תואם את תביעת ד' מעם ישראל. רבים מבני מגזר ה"כיפות הסרוגות" אינם, בתחום זה, אלא עובדי אלילים כי הם מבלבלים בין מדינת ישראל ושופטיה לבין צור ישראל האמיתי, והם רואים את שופטי מדינת ישראל כשופטי עם ישראל שלהם נצטוו בני ישראל בפרשות "ראה" ו"שופטים". אך הם שוכחים כי במדינת ישראל של ימינו חזון נפרץ הוא מה שמפניו הזהיר משה רבנו בתחילת "שופטים": השוחד, שהוא "יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים" (דברים יד כ).

 

באמירה זו יש יותר מאשר התייחסות לתשלום מיוחד לשופט; מדובר במתן מס שפתיים כללי לכל יהודי המאמין כי מסי הכפייה הם הדבר הנכון לעשייה בכל הקשר, גם אם אינו צודק. דבר זה, לפי דברי משה, הוא הסכנה הגדולה ביותר לקיומו של עם ישראל על אדמת הארץ.

נתונים נוספים