משה כפילוסוף מציאותי

 

משה כפילוסוף מציאותי

משה רבנו היה, במובן מסוים, פילוסוף במובן הקלאסי - הפילוסופיה שלו ינקה מתצפית במציאות, בעולם. גילויו את האל (על אף שבתורה מתגלה האל ביוזמתו הוא) היה תוצאה של תצפית זו. ברוח זו, הלימודים המחוייבים ביהדות הם הצהרה שמה שעל אדם לעשות בחייו הוא ללמוד את המציאות.

לפיכך ובהתאם לזאת, הלימודים ביהדות הם מעשיים, ברמות שונות, וכולם מחוברים ליישום. גם כאשר הלימוד המומלץ על ידי המסורת הוא לימוד מצוות האל והדברים הכרוכים בכך, מדובר בלימוד המציאות כי העולם הוא שמכוון במצוותיו למצוי טוב יותר של המציאות.

היהדות טיפחה את הספקנות, אך לא כפילוסופיה או כרכיב פילוסופי ראשי אלא כהיבט הכרתי של התפתחות היחיד. כשמשה מציב לפני ד' את האתגר שאולי יעמידו לפניו בני ישראל כשישאלוהו למהות ששלחה אותו אליהם, מהווה הדבר גם דוגמה לדרך שבה שומה על אדם נבון להתייחס לתופעה מסוג זה. כך, אין היחס היהודי להתגלות מיסטי אלא הגיוני ומציאותי.

נתונים נוספים