"אנחנו"?
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 906
"אנחנו"?
על האמונה הטפלה מכולן
עדות לגבי קיומה של שיחה בין חיים רמון לסאיב עריקאת, בה מנסה רמון לשכנע את עריקאת שלא להתקדם בשיחות עם נתניהו, נחשפה לפני ימים ספורים ברשת ב'. מדובר בפגישה שנערכה בין השניים ב-8 ביולי במלון אמריקן קולוני בירושלים, בה דנו תוך כדי סעודה בהרחבה בשיחות בין הפלסטינים לישראל. ע"פ הדיווח, רמון אמר לעריקאת שנשלח לשוחח איתו על ידי נשיא המדינה שמעון פרס ובמהלך הפגישה ניסה רמון לשכנע את עריקאת, ראש צוות המשא ומתן הפלסטיני, כי אין זה נכון עבור הפלסטינים לעבור לשיחות ישירות עם ישראל.
לפי דברי העד לשיחה, שבה שוחחו באנגלית חיים רמון וסאיב עריקאת, אמר רמון בין היתר: "נשלחתי על ידי שמעון פרס, נשיא מדינת ישראל. ...לפלסטינים לא כדאי להגיע לשיחות הישירות כי למעשה אין סיכוי ואין שום טעם שהפלסטינים ייענו לשיחות של ישראל כי היא (ישראל) לא תסכים לכלום מן הנושאים הרלוונטיים. לגבי שלבי המתווה של ההסכם העתידי רמון מוכיח לעריקאת ש"לא ייצא מזה כלום" ובענין זכות השיבה "אין מצב שביבי יסכים לתת יותר ממה שאולמרט הסכים." לשאלת עריקאת "מי מאשר את זה?" משיב רמון: "אנחנו".
בנוסף לכך ציין העד לשיחה כי בענין שאלה אחרת של עריקאת "מה יגידו הישראלים?" רמון משיב כשהוא מדבר על ה"ישראלים" בגוף שלישי, כאילו מדובר בעם זר. בהקשר זה שפך העד את לבו בשידור הרדיו ואמר כי זיעזע אותו "לראות נציג ישראל הרשמית לשעבר לוקח אחריות על מה שאין בידו אחריות" וקרא לכל מה ששמע "התנהלות מאחורי הקלעים של תהליכים לא תקינים".
כשנשאל רמון לגבי שיחה זו מאוחר יותר הוא הביע פקפוק בעדות שמיעה זו וב"טענה" של העד והצהיר כי כנראה מדובר בגורם פוליטי מתנגד המפריח נגדו האשמות-שווא. מלשכת הנשיא פרס נטען כי שרבוב שמו של הנשיא לנושא הוא שקרי. עם זאת, נראה לאנשי ציבור לא מעטים כי יש דברים בגו וח"כ בן ארי אף תבע מן השב"כ לעצור ולחקור את כל "השותפים למעשה הבגידה". רוב התקשורת לא מצאה לנכון להתייחס לנושא בכובד ראש וכמעט ולא עסקה בו.
אף כי ברור לכל מי שבוחן את הדברים שאם אכן נתקיימה שיחה מסוג זה מדובר באמת במעשה שמשמעותו היא בגידתם של רמון והנשיא פרס במדינת ישראל נראה כי אין היום בנמצא במדינת ישראל מי שירים את הכפפה שזרק הח"כ בן ארי לשב"כ – או לכל רשות חקירתית מוסמכת אחרת – וספק אם ימצא גורם כלשהו לנכון לבדוק באם אמת הדבר. רמון, שכבר בילה לאחרונה לא מעט באולמות בתי משפט, יודע יפה שהכרעה חד-משמעית לגבי נושא כזה יכולה להינתן רק בבית משפט ובהכירו את המערכת הישראלית של היום, על מערכת היחסים המיוחדת שקיימת בין התקשורת, הציבור, הכוחות הפוליטיים, המשטרה, הפרקליטות וכיו"ב, הוא יכול שלא להתרגש יותר מדי בענין.
ואין צורך כלל לבדוק את המקרה הנוכחי כדי להכיר בעובדה שיותר מכל דבר אחר יודעים אנשים כמו שרון ופרס כי לאנשי מחנה השמאל יש חסינות מיוחדת; אנשיו של מחנה זה, הפועל מעבר לקווי הגבול של החוק במשך שנים רבות כפי שעשה, למשל, הרבה לפני הסכם אוסלו במפגשים שערך עם נציגי האויב וביחסים המיוחדים שיש לו עם גורמי חוץ התומכים בו עד היום, אינם מודאגים. הם יודעים כי יכולים הם לפעול כאוות נפשם נגד ערכי ישראל מבלי שהממשל יעז להפריע להם. יש שישאלו "מדוע?" והתשובה הפשוטה לכך קיימת בעדות על שיחת רמון ועריקאת: "כי זה אנחנו".
המושג "אנחנו" מבטא, ללא ספק, את אמונת השמאל בצדקת דרכו; אם בעבר היו מלכים אומרים – ברוחו של לואי ה-14 – "המדינה זה אני", בישראל של היום מאמין מחנה השמאל כי "ישראל זה אנחנו". מכל מעשיהם של פעילי השמאל בישראל נושבת רוח ההתיימרות הרואה את מדינת ישראל, עם ישראל ולמעשה כל ערכיה של ישראל כענין פרטי שלהם. מפעולות אנשי מחנה זה נראה שכל שמאלן – מקטן ועד גדול – מניח שהוא יודע טוב יותר מה נכון ומה לא נכון כשמדובר בעתיד הארץ הזו והוא איננו עוצר באדום כדי לבדוק אם רעיונותיו מתאימים למציאות אלא פשוט מבצע אותם.
במונחים אובייקטיביים לא מן הנמנע שסוג התנהלות זו מהווה תסמונת של כשל פסיכולוגי לא פחות מרעיוני, שכן מ"זוטרים" כמו ענת קם ועד בכירים וותיקים כשמעון פרס מוביל קו ברור אחד של "אני יודע מה טוב בשבילך ובין אם אתה מסכים עם כך או לא אני אקבע לך ובשבילך." אל מול גישה זו, אשר נראה שהמחזיקים בה מתייחסים אליה כאל אמת החצובה בסלע, שום מחשבה, רעיון או תפיסה אחרים אינם מסוגלים להיתפס כבעלי משמעות. והמסוכן והמפחיד מכל הוא שכל האנשים הללו חשים שהם נמצאים מעבר להישג ידו של כל חוק, הסדר או הסכמה השונים ממה שהם מאמינים בו. אמונה זו של השמאל – בניגוד לאמונה תבונית המסתמכת על עובדות המציאות – היא עיוורת.
וכמה אופייני למחנה השמאל הוא האבסורד המפורש שקיים בכך שדווקא הוא, אשר יוצא תדיר נגד שומרי המצוות תוך הוקעת אמונתם, מחזיק באמונה הטפלה מכל – זו של האדם הנאיבי המאמין שדי בכך שיאמין בדבר כלשהו כדי שזה יתקיים במציאות. אין כמו אמונה טפלה כזו, אשר איננה נסמכת על עובדות, הגיון או אמת כלשהם כדי להסביר את התמיכה שקיבלו בשמאל רעיונות תלושים מן המציאות כמו אלה הכלולים בהסכם אוסלו. בהקשר זה אין בעובדה שאלף פעמים הוכח באופן עובדתי ומדמם כי אין ההסכמים עם הפלסטינים "מחזיקים מים" כדי להזיז את השמאלן מאמונתו.
וזה בדיוק מה שהוכח מאז הסכמי המלחמה האוסלואידית: שאת מי שמחזיק באמונה המיסטית שמושאה אליל ה"אנחנו" לא ניתן להסיט מאמונתו וגם לא לבלום אותו מלהמשיך וליזום – ברוח הטפשות המסוכנת של אוסלו - עוד ועוד ויתורים כדי להאיץ את ה"שלום". דוגמה מובהקת לכך היה מה שאמר בשנת 2004 אותו חיים רמון לגבי אריק שרון שעסק אז בגירוש גוש קטיף: "ראש הממשלה אימץ את עקרונות תכניתנו" מעבר לעובדה שדי היה כבר אז בכך כדי להבין את מהותה הבוגדנית של מדיניות שרון, אשר פגעה פגיעה קשה בהתיישבות, טמון כבר בעצם הניכוס שהכריז רמון על תכניתו במלה "תכניתנו" הרעיון שלפיו "אנחנו" הם הקובעים את התכניות כאן - גם אם בכסא ראש הממשלה יושב מי שנבחר על ידי החלק בעם שאיננו מאמין בדרכנו. מוכר?
אותו ה"אנחנו" הוא אלילה של האמונה הטפלה של המיסטיקנים של השמאל, אשר עושים כל הזמן ככל יכולתם כדי לדרדר את ישראל לתהום. בשל קרבתם הרגשית לעולם הערכים הנוצרי, אשר מחזיק ברעיון של הפניית הלחי השניה למכים, זוכה השמאל הישראלי לתמיכה פוליטית וכלכלית מכל העולם המערבי ודבר זה הוא, כנראה, הערך שבגללו הגיעו מנהיגי ישראל למחשבה שגם אם הם אמורים לייצג את ערכי ישראל היהודית אין להם ברירה אלא לחבור לשמאל כדי להתקיים מבחינה פוליטית. בהכרה זו של ממשל ביבי בצורך הפרקטי לתת עמדות כוח לאנשים כמו ברק, פרס ושרון ניתן למצוא את הסיבה לכך ש"אנחנו" לא חוששים מן החוק וש"אנחנו" לא נרתעים מלפעול, על יסוד אמונתנו הטפלה שהפלסטיני הוא שותף לשלום, גם נגד המגמות והענינים של ה"ישראלים"...