בין לאומיות ללאומנות

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 1668

 

בין לאומיות ללאומנות

על ערוותו הרוחנית של השמאל

מחנה השמאל נכשל שוב ושוב במבחן ידיעת ההבדל הניגודי שקיים בין לאומיות ללאומנות ובהתאם לכך ההבדל שבין מדינת לאום נאורה למדינה עריצה, הפוגעת בזכויות נתיניה. בהקשר זה, הזדמנות טובה במיוחד לחשיפת ערוותו הרוחנית של מחנה השמאל בציבור – כלומר את בורותו האינטלקטואלית היסודית לגבי עולם המושגים והידע הפוליטיים - נוצרה כאשר הפגינו לאחרונה אנשי רוח מן השמאל בתל-אביב בעקבות הצעת החוק שהועלתה לאחרונה בכנסת, המחייבת את המעוניין לקבל אזרחות ישראלית בצהרת נאמנות להיותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית.

בענין זה התפתח עימות בין מחייבי ההצעה לבין שולליה, כשהאחרונים – רובם מן השמאל – רואים אותה כביטוי של לאומנות. ברוח הבנה זו את ההצעה, נערכה מול הבנין שבו הוכרזה עצמאות מדינת ישראל הפגנה תחת הכותרת "עצמאות מפשיזם" ובה נשאו דברים בגנות הלאומנות-לכאורה המבוטאת בהצעה שהועלתה בכנסת אישי רוח ממחנה השמאל. בין אנשי האקדמיה נושאי התארים שהשתתפו בכינוס זה ניתן היה לראות גם אמנים כמו השחקנית הותיקה חנה מרון והח"כ בדימוס אורי אבנרי, שנודע בעבר בידידותו המתוקשרת עם יאסר ערפאת. המשותף לכולם היה חוסר הבנתם לגבי ההבדל שבין לאומיות ללאומנות, שהתבטא בטענתם החוזרת כי ראיית מדינת ישראל כיהודית – וכמובן ההכרה בכך כתנאי לקבלת אזרחות בה – הוא ביטוי של לאומנות.

כדי להבהיר למי שאינו מכיר את ההבדל המדויק בין המונחים הדומים כל כך יש לציין כי בעוד שהלאומיות מהווה ביטוי לערכיה של קבוצה אנושית, הלאומנות היא העלאתה של ערכי הקבוצה או הכלל למרום סולם הערכים של בני האדם וכפיית הציות לכלל על היחיד הכלול בו.

במושג "פשיזם" השתמשה התנועה הלאומנית הפשיסטית שצמחה באיטליה במחצית הראשונה של המאה ה20. אך הדיקטטורה הקומוניסטית-סטאליניסטית של רוסיה הסובייטית אימצה את מושג הפשיזם כמושג כולל לכל הרוע הפוליטי באשר הוא והמשיכה להשתמש בו הרבה אחרי תום מלחמת העולם. גישה זו עברה, כנראה, כירושה רעיונית-אינטואיטיבית גם ליורשיה של העריצות הרוסית סוציאליסטית הגדולה במדינה הסוציאליסטית הקטנה, ישראל.

ואולי למותר לציין, בהקשר זה, כי יורשיה הישראליים של האידיאולוגיה של המלחמה הרוסית נגד הפשיזם לא הבחינו בהיותה של העריצות הרוסית פשיסטית לא פחות מאלה של הנאציזם והפשיזם האיטלקי שבם נלחמה, שכן במשך תקופה ארוכה דיכאה כפתה מדינה זו את היחיד לפעול תחתיה. בהתאמה נאמנה לדרך אלימה זו המשיכו מקימיה של מדינת ישראל את דיכוי היחיד למען הכלל, ודבר זה נעשה באופן כה יעיל עד שהוא נתקבל בה כתנאי וכיסוד מוסכם לחיים חברתיים אף על חלק ניכר מאנשי האופוזיציה.

אך בעוד שמקימי המדינה ידעו להבחין ולהכיר בערך הלאומי המשותף שמאחד את בני העם היהודי ומביא אותם לארץ זו מן התפוצות, אין ידיעה זו נחלתו של הדור העכשווי של השמאל. זו הסיבה לכך שבעוד שמקימי המדינה ידעו שהתנאי להסכמה לקבלם כמושלים בעם הוא הכרתם בקיומו של הלאום היהודי כערך היסודי של המדינה, סוברים ממשיכיהם, השמאלנים של דורנו, כי אין צורך בהכרה זו.

ואין כמו התנערות זו של אנשי השמאל מהכרה לאומית זו ביהדות כדי לבטא הן את בורותם והן את חוסר המציאותיות שלהם; בורותם מתבטאת באי הבנתם את ההבדל בין לאומיות ללאומנות, הגדול כל כך בהקשר הקיים, שקיים בעצם ההבדל שבין הערך הלאומי של היהדות – שבה נותנים כבוד לזכויותיו ולערכיו של כל אדם המכבד את זכויות עמיתיו – לבין הערך הלאומני הסוציאליסטי, שמנחה את היחיד לשעבד את עצמו לכלל. חוסר המציאותיות שלהם מתבטאת בהבנת צרכיו היסודיים של העם היהודי, המהווה רוב פוליטי בישראל.

ברור שאי הכרתו של מחנה השמאל בערכים הלאומיים של עם ישראל ישמיט את הקרקע מתחת לכל אפשרות שעם זה יקבל אותו כמנהיג אותנטי שלו – וקל וחומר אם יחשוף מחנה זה את בורותו לגבי המסורת היהודית בצורה כה עזה עד כדי להאשים את העם היהודי בהחזקה בערכים אנטי-אנושיים, כפי שמשתמע בהאשמתו בנטיה פשיסטית.

המחדל האינטלקטואלי של מחנה השמאל מצביע, בין היתר, על תוצאות ההתדרדרות שהביאה השליטה השמאלנית במדינת ישראל מאז קומה, כי בעוד שמקימי המדינה היו בעלי השכלה תרבותית רחבה, שנרכשו מחוץ לישראל או, לפחות, לפני קום המדינה, "מצטיינים" בני הדורות שחונכו במדינת ישראל בצרות אופקים קשה. זו, לא רק שלא הבחינה מעולם באבסורד שקיים בעצם הרעיון של הקמת מדינה סוציאליסטית כבית מפלט לשרידיה של ההשמדה שהופעלה על ידי מדינה סוציאליסטית (*) אלא גם איננה מבינה עד היום כי העם היהודי, שאותו היא מאשימה בלאומנות, סבל מפגעיה של לאומנות ברחבי העולם בכל הדורות של גלותו הארוכה.

כשהם פוסלים אותו בהבלי אמונתם הטפלה שלהם לא הבחינו אנשי השמאל הישראלי שדווקא העם היהודי, המכיר כל כך את העוול הקיים בשלטון עריץ ואת אי הצדק שיש בשלטון כוח הזרוע השרירותי הפוגע בזכויות האדם, הוא העם שלעולם לא ירע למי שאינו יהודי רק בשל עובדה זו. השמאלני יליד ישראל, אשר חונך על ידי המדינה הסוציאליסטית לבורות סלקטיבית, מעולם לא ירד לעומקה של ההשקפה הפוליטית שקיימת במסורת היהודית, אשר מעולם לא המליצה על פגיעה בעמים זרים (=גויים) ומעולם לא התירה פגיעה בזכויות האדם שלהם.

האשמתו של מי שרואה את היות המדינה יהודית כגישה לאומנית מהווה, לא פחות מכך שהיא מראה בורות לגבי מושגי היהדות, הלאומיות בכלל והלאומיות היהודית בפרט, גם עדות לחוסר ההבנה של המאשים את תפקידה האפשרי של המדינה ככלי המחשה, הגנה וביטוי של ערכים לאומיים. לא פחות מזה יש באי הבנה זו גם סכנה, שכן היא עלולה לגרום לעומדים בראש מדינת לאום לדרדר את המדינה בדיוק למצב הלאומנות שממנו הם מזהירים, אם ירשו לה לפגוע בנתיניה בתירוץ של "טובת הכלל". זה עלול לקרות גם בישראל הסוציאליסטית אם לא התרחש עד היום בשל כשלי ההבנה של איש הרוח השמאלני. למעשה, דבר זה הכרח שיקרה לכל משטר אשר אינו מבחין בין הלאומיות ללאומנות.

עדות מעולה לרמת הבנה גבוהה של תפקיד המדינה הלאומית וסגולותיה – כולל הסכנה של אי הבנה זו – בשורות אנשי הרוח של דור מקימי המדינה ניתן למצוא במקרה הבא: מספר שנים לאחר קום

(*) מפלגתו של היטלר היתה, כידוע, נאציונל-סוציאליסטית, כלומר סוציאליסטית-לאומית

המדינה כתב המשורר נתן אלתרמן את השיר "ילדי טהרן" ובו התייחס לילדים היהודיים הפליטים שערכו מסע בן חודשים רבים ממרכז אירופה לארץ ישראל בתקופת מלחמת העולם. בשירו זה שואל המשורר הגדול לגבי משמעות ותכלית קיומה של מסגרת המדינה ככלי:

זה עובר כתשובה חרישית, כסוד לחש

את שיחם של רוקמי מחשבה עדינה

המרבים כה לתהות מה יתרון ומה שחר

מבחינת ערכי נצח, לכלי המדינה

והוא משיב מני ובי לגבי כלי המדינה כי:

הם רק כלי אם הוגה-הדעות לא ימציא לו

את תשובת ההסבר הסופית "לשם מה"...

הם רק כלי מסוכן שעתיד הוא אפילו

לדלדל ולרושש את נשמת האומה...

בדברי שירתו אלה הדגים אלתרמן, כנראה בשל מודעותו לבעיות העלולות להתפתח במדינת ישראל התינוקת, את יכולתו של המשורר כאיש רוח לתפוס את הסכנה הקיימת בשימוש לא נכון בכלי המדינה, במיוחד אם לא תהיה לו תכלית מוגדרת שמיועדת לטובת הלאום. בשירו זה המחיש אלתרמן את רמת ההבנה של אנשי הרוח בני דורו לגבי ערך תכניה של המדינה ואת ההבדל העצום שקיים בין רמת הבנה זו להבנת אנשי הרוח של השמאל העכשווי. לא רק שקשה לחשוב היום של משורר ממחנה השמאל אשר יהין עוז לראות במדינה תוכן לאומי הנוגע לעם מסוים, אלא שכמעט מובן מאליו לשמאל של ימינו שכדי שמדינה כמו ישראל תהיה חיובית עליה להתחייב רק לערכים אנושיים קוסמופוליטיים ואוניברסליים.

תפיסה פוליטית תבונית איננה רואה את מושג הלאום ואת ערכי הלאומיות כנעלים על האדם היחיד אלא כמשרתיו ולפיכך גם את המדינה כאמצעי לשירות האדם ולחיזוק יחידאיותו. בניגוד לכך רואה מאז ומתמיד השמאל את היחיד כעבד נרצע של המדינה. אין זה מקרי, על כן, שבהיעדר של תפיסה לאומית תבונית – וקל וחומר בתוספת של בורות מפליגה לגבי ערכי היהדות – יכול השמאל הישראלי להבין כל צורה של נטיה יהודית ללאומיות רק כנטיה ללאומנות.

לאור זה כדאי ביותר שתפיסה מציאותית של שדה המערכה שבו ניטשים היום הקרבות הפוליטיים בישראל תדע להתייחס אל מחנה השמאל ככזה שאפילו במקרה הטוב אינו מחזיק בידע שדי בו כדי לקחת חלק בממשל המדינה – וקל וחומר בכזה שאמור להתייחס ליהודים. למעשה, בורותו המדינית של השמאל הוכחה כבר מאז קום המדינה במדיניות הכוח שלו. מה שהתבטא במדיניות זו עוד מהתקופה שלפני קום המדינה ועד היום הוא הדגש והמיקוד שהניח מחנה זה על היצור האנושי כעל ישות בעלת צרכים חומריים, שבראש מעייניו חיפוש אחר סיפוק מטרות המוגדרות בשטח ונפח.

ברוח זו הבין תמיד השמאל החומרני את היהודי כמי שענינו בציון אינו אלא טריטוריאלי - את כל המצב הפוליטי כסכסוך קרקעות שהגיע לשיאו בכיבוש השטחים של מלחמת ששת-הימים – ואת סך התביעה הערבית מישראל כרצון בשטחים. ברוח זו ממשיכה מדיניות הטלפון השבור שבה משוחחים מנהיגי ישראל, בהשראת השמאל, עם האויב על סוגיות שלעולם יתעלמו ממאוויים ערכיים לאומיים או דתיים של קיום הרוח האנושית לטובת עניני חומר שבראשם שאלות הנוגעות לעוד שטחים...

נתונים נוספים