בלי אלימות
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 868
בלי אלימות
מיתוס ההתנגדות הלא אלימה כמלכודת
אחד הדברים שגורמים למפגינים בישראל – במיוחד אנשי הימין הלאומי - תדהמה וזעם – הוא האלימות שהם נתקלים בה בכל פעם שהם מפעילים התנגדות לא-אלימה בהפגנותיהם.
מדוע זה כל כך מרגיז אותם?
כי הם חשים – ובצדק – מרומים.
כי הם האמינו לכך שאנשי הממשל וההוגה החילוני-שמאלני מקבלים סוג כזה של התנגדות כלגיטימית.
ואכן, האלימות השלטונית המופעלת נגד המתנגדים הלא-אלימים, היא שיאה של רמאות מתוחכמת, אחת מני רבות, שהפעיל מחנה השמאל נגד מתנגדיו. רמאות זו התנהלה במשך עשרות שנים, על ידי מערכת שטיפת מוח רעיונית שגרמה לכל אנשי הימין – ובתוכם גם שומר המצוות הלאומי - לסבור כי ההתנגדות הלא אלימה מקובלת על החילוני השמאלני.
במשך למעלה מחמישים שנה, הביא השמאל לכך שמתנגדיו יסברו כי "התנגדות לא אלימה" מקובלת עליו כדרך לגיטימית להבעת עמדה פוליטית המתנגדת לגישת השלטון. הוא עשה זאת על ידי התמיכה והפרסום שנתן לשני מאבקים שנוהלו בהתאם לגישת אי האלימות: הראשון היה מאבקו של גאנדי לשחרור הודו מידי האימפריה הבריטית והשני היה זה של מרטין לותר קינג שנאבק למען שויוניות גזעית בארה"ב. אלה הם שתי הדוגמאות המפורסמות ביותר בתחום המאבק הלא אלים, אשר קנה לו מקום של כבוד בחשיבה הפוליטית של המערב במאה שעברה.
לפני עשרות שנים, בעיקר בשנות ה60, הצליחו אנשי השמאל, על ידי כך שעודדו רעיונית את המאבק הלא-אלים, לשטות בתמימי הימין בכך שהציגו את צורת המאבק הזו לא רק כלגיטימית, אלא גם כאפקטיבית וכמעשית. בענין אחרון זה הם הצליחו להנחיל למאמיניהם את האמונה שהם תומכים בשיטתם הפוליטית ובהצלחתם של גאנדי וקינג (על אף ששניהם נרצחו תוך כדי פעילותם) ורואים אותה כדרך הראויה להתנגדות פוליטית.
מה שהמורים השמאלנים נמנעו מלספר לתלמידיהם – וזה היה חשוב במיוחד כלפי התלמידים היהודים – זה שהטכניקה של אי אלימות היא, למעשה, גרסה נוצרית מודרנית של הגשת הלחי השניה למכים, אשר תוכננה בדם קר על ידי המקיאווליסטים מן הדיקטטורה כדי לעשות לה "עבודה קלה" של דיכוי מתנגדים.
אם היו שומרי המצוות הרבים שבין הדתיים-לאומיים שבמתנגדי הממשל הישראליים יודעים שכל גישת ההתנגדות הבלתי אלימה נובעת משרשים נוצריים הם היו מתנהגים, אולי, אחרת. אולי הם היו פחות מחבקים את הפוגעים בהם ומוותרים להם, פחות סוברים כי ינצחו "באהבה" ובכלל – מבינים מהר יותר את אלימותם של אנשי הממשל ואת האמת המרה: שהתנגדות לא אלימה אינה נראית להם מכובדת בשום צורה – ושמבחינתם, שיטת ההתנגדות ה"פסיבית" אינה אלא מלכודת מושלמת ללכוד בה את הנאיבים מבין מתנגדיהם.
ואז הם היו לומדים גם כי למעשה, המאבק הבלתי אלים לא היה מעולם באמת בלתי אלים. יתרה מזו, הוא היה רצוף בהרוגים או במוכים, תלוי במדינה שבה נערך. מה שיותר מכך הוא שרעיון אי האלימות היה הדרך הטובה ביותר שבה יכול היה משטר מושחת – כמו זה שהשמאל נקט בכל המדינות שבהן שלט אי פעם – להרוויח את ההתנגדות הנוחה ביותר לדיכוי מבחינתו.
אחרי שמורי השמאל מכרו לכלל התרבות המערבית "לוקשים" על מאבקים אזרחיים בלתי מזוינים – הם הצליחו לדכא כל התנגדות תוך כדי כך שהתייחסו למתנגדים הנוקטים ב"אי אלימות" כאילו אין אלה אלא מתנגדים "רגילים", כלומר: באכזריות "רגילה".
כפי שניתן לראות בהפגנות רבות של השמאל וגרורותיו, לאנשי השמאל עצמם לא היתה אף פעם שום כוונה לנקוט בהתנגדות לא אלימה – ואחרי הפגנותיהם האלימות וההרסניות הם גם לא מתבקשים, בדרך-כלל, לתת את הדין על מעשיהם. אנשי הימין - כן.
אך כנגד כל העובדות הללו, אנשי הימין ממשיכים להחזיק באמונה התפלה שאי אלימות תביא לתגובה לא אלימה גם מצד הממשל...
אחרי שבישראל הצליחו אנשי השמאל לשטות במתנגדיהם על ידי כך שמכרו להם את מיתוס ההתנגדות האי אלימה, ואת השקר שסוג כזה של מאבק מקובל עליהם – זהו הנשק שמתנגדי הממשל בישראל בדור האחרון, תלמידיה הנאמנים של מורשת השמאל, על אף היותם מתנגדים לה פוליטית, נשאו עימם בעוורון אל כמעט כל מפגשיהם עם הנוגש.
ולכן, שוב ושוב היה הציבור עד – עד כמה שנתנו לו לראות את המראות – לכך שבריונים וקלגסים מפליאים מכותיהם במפגינים צעירים, שאינם מפעילים שום התגוננות כוחנית ואף נמנעים מלהגן על עצמם בשום דרך שממנה עלולה להשתמע אלימות.
על רקע זה ניתן לראות את רוגזם ואכזבתם של המפגינים כסימן עצוב של ניתוק מתנגדי הממשל מהמציאות הפוליטית הצינית והאכזרית של גישת הממשל. התחושה ש"רימו אותנו" היא נכונה, אך לא ניתן למתוח אותה עד אין קץ; פתגם ידוע אומר: אם מרמים אותך פעם אחת, זו אשמת הרמאי. יותר מפעם אחת – זו אשמתך. העובדים, ויהי מה, את אליל שקר אי האלימות, אשמים במצבם הקרבני לא פחות משאשמים בו אלה שהונו אותם.
בהתאם למיתוס השמאלני על ההתנגדות הלא אלימה, צריך השלטון השמאלני להתייחס גם הוא אל המפגין הלא-אלים בכפפות של משי, כאל מי שמבצע פעולה לגיטימית של מחאה; בעיני המתנגדים הלא-אלימים, האלימות השלטונית היא ממש הפרת חוזה... תוך כדי הפגנה ניתן לשמוע אותם אומרים דברים כמו "אני אקבל את המכות באהבה", מבלי לתפוש כי אין שום דבר חיובי – ממש שום דבר – בהתמסרות לאלימותם של הקלגסים.
וזה נובע מכך שאין הם תופסים כי האלימות היא באמת שלילית ביסודה – וכי רק צד אחד מפעיל אותה: הצד הלא מוסרי. אחרי האירועים הקשים של הגירוש והעקירה שחוו אנשי הימין הלאומי בארץ ישראל הם עדיין לא למדו שלממשל, שהוא הצד האלים במלחמת האחים המתחוללת כאן, אין שום כוונות להתנהג בסובלנות אל המתנגדים לו – וגם שאין לו שום זכות להיות אלים כלפי האזרחים שעל שלומם הוא מופקד.
צדק פוליטי מושג על ידי הידברות, לא אלימות. ממשל שמפעיל אלימות כלפי אזרחי מדינתו הוא בוגד. זהו הדבר הראשון שהמתנגד לאלימות צריך ללמוד, כדי לעקור אותה משרשיה – וזהו הצעד הראשון בדרך להגשמת החזון של חברה נטולת אלימות.