האשמה ברצח

 

האשמה ברצח

הפוסל במומו פוסל; כל בוגר שנה א' בפסיכולוגיה היה מזהה מיידית את העובדה שבהאשמתם הנסתרת של אנשי השמאל את המג"בניק שפגע בילדה ברצח מצהירים המאשימים, למעשה, כי הם רואים רווח בפעולה מעין זו – ולו רק מכיוון שנראה להם שהרוצח מרוויח מכך. אך להאשים יהודי ברצון לרצח אפייני יותר לזה שפשט מעליו את המוסר היהודי מאשר לזה שמגן על חיי אדם – וחייל בשירות העם היהודי הוא הראשון המעוניין בחיים. לעומתו, השמאל, הלא-מוסרי, הוא האחראי הישיר לפגיעה הכוללת המתמדת בזכויות האדם בישראל - של יהודים וערבים כאחד.

במתקפה מתוכננת ומתואמת היטב זו של השמאל הפוליטי, האינטלקטואלי, המשפטי והתקשורתי, אין הוא מסתפק, כדרכו, בהצגת עם ישראל ככובש אלא תובע להציגו גם כרוצח. מבחינה זו מהווה משפט לינץ' כזה לא רק וידוי פסיכולוגי על מהותו הפנימית של יוזמי המשפט אלא גם נסיון שלהם "ליישר קו" עם הרצחנות הערבית המתגברת ולהקריב על מזבח האמת את אנשי מג"ב תוך הצגתם כרוצחים פוטנציאליים, וזאת כדי להוכיח שהצד היהודי אינו בוחל ברצח אף הוא.

תכליתה של פעולה זו היא להביא אותנו, הצופים, למחשבה שיש שויון מוסרי בינינו לבין אויבינו. למעשה, היא לא מצליחה בכך – אך היא מצליחה בדבר שמבחינה פוליטית ופסיכולוגית נותן תוצאה כמעט זהה: לגרום לחלק גדול מאיתנו לחשוב שיש רבים החושבים כך. אין החלשה גדולה יותר לאנשי שלומנו מהמחשבה המדכאת והמייאשת שיש רבים הרואים בחיילים היהודים המגינים עליהם רוצחים לא פחות גרועים מהמחבלים.

הרצחנות היחידה הקיימת בעולם היהודי שייכת לאלה מן השמאל הסוברים, ברוח הסוציאליזם הבולשביסטי, כי "כשחוטבים עצים עפים שבבים" – והם, למעשה, היחידים בינינו המתירים דם אדם. ולא ברור עד כמה הם מודעים לכך שבהאשימם את חיילי צה"ל ברצון לרצח הם מוקיעים את העם היהודי כולו – וגם, למעשה, מתירים את דמו.

נתונים נוספים