זכויות הישוב היהודי

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 1014

 

זכויות הישוב היהודי

על כשלי השמאל ושקריו

אמנים ואישים מן השמאל שיגרו לאחרונה מכתב רשמי אל שחקני התאטראות ובו קראו להם שלא להופיע בהיכל התרבות שבעיר אריאל, על רקע השקפתם שעיר זו מבטאת את "חטא ההתנחלות". אך במכתב זה, המציג את תפיסתם את אריאל כביטוי של גישתם ההומניסטית, נחשפים הן הכשלים ההגיוניים שבגישתו הכללית של מחנה השמאל למציאות הפוליטית והן שקריו אחד לאחד:

ברוח הטענה שההתיישבות היהודית-ישראלית בשטחים שנכבשו על ידי ישראל במלחמת ששת הימים פוגעת בזכויות האדם של התושבים הערביים קודם כל בתוקף היותם "כבושים", הם מכנים את אריאל "התנחלות הנמצאת בשטח כבוש". במילון ברשת החופשית מוגדרת המלה "התנחלות" כ"יישוב שהקימו יהודים ישראלים מעבר לקו הירוק". למעשה, כבר בעצם הגדרה זו, בשל התייחסותה לקו הירוק, בולטת השאלה לגבי מידת ההצדקה שיש בהפרדה כזו, שכן אם באמת מחזיקה ישראל – כטענת השמאל - בקנין גזול, אז אין סיבה להבחין בין מה שניטל מן הערבים לפני מלחמת 67 לבין מה שניטל אחריה, שלא לדבר על כך שלעתים מכנה השמאל גם את התיישבותם של יהודים במזרח ירושלים בכינוי "התנחלות" על אף שמדובר בחלקי עיר שהיו שייכים ליהודים עוד לפני מלחמת העצמאות. כך או כך, הפכה המלה "התנחלות" בפי השמאל לשם גנאי, על אף שאין שום סיבה אובייקטיבית להעניק למושג החיובי של התישבות יהודים בארץ ישראל הילה שלילית-כביכול, באמצעות הייחוס של הרעיון היהודי החיובי של התנחלות בארץ ישראל באופן ישיר לפעולה שיש בה משום פגיעה בזכויותיו של עם אחר. דבר זה פשוט איננו נכון מבחינה עובדתית.

לא זו בלבד שמבחינת המסורת היהודית, השטחים שאותם כבש עם ישראל במלחמת ששת הימים, אינם אלא שטחי ארץ ישראל השייכים לו בזכות, אלא שגם אם לא נקבל את טענת הגישה המסורתית ונשתמש רק במונחים לא דתיים, כמו אלה של משפט העמים וזכויות האדם היסודיות, נוכל להכיר בכך שלמדינת ישראל והעם היושב בה יש זכות על שטחים אלה משתי סיבות ראשיות: 1. כי מבחינה לאומית לא היו שטחים אלה חלק לגיטימי של שום אומה אחרת כאשר נלקחו על ידי ישראל (והחזקתם על ידי ממלכת ירדן לפני המלחמה היתה בלתי חוקית הן מתוקף היותה בלתי מבוססת על זכויות קנין כלשהן והן בשל החזקתה בהן בניגוד להסכמים הבינלאומיים שנתקבלו לפני מלחמת העצמאות). 2. בכל התישבות שנתבצעה על ידי יהודים בשטחי ארץ אלה – ובמיוחד על ידי יהודים שומרי מסורת – הקפידו המתיישבים היהודיים-ישראלים שלא לפגוע בזכויותיהם של מתיישבים כלשהם (כמו מוסלמים או נוצרים).

כך, מראות העובדות הכרוכות בחזקה שיש למדינת ישראל על שטחים אלה כי ה"כיבוש" שאותו מוקיע השמאל איננו כלל כזה שיש בו כדי לערער או לפגוע בזכות קנין כלשהי. בנוסף לכך, יש לציין כי בהקשר של זכויות הקנין של לא-ישראלים, הרי שאחרי מלחמת ששת הימים לא רק שעם ישראל לא פגע בשום ישוב, כפר או עיר ערביים או חלקות פרטיות הנמצאים בשטחים אלה, ולא רק שדאג לכבד את כל זכויות הקנין של מי שהיה אזרח לא ישראלי במקום, אלא שגם מערכת המשפט הישראלית התייחסה בפתיחות מלאה לכל טענה מצד כל הטוען לזכות על קנין כזה, מה שאיפשר לאורך כל תקופת החזקתה של ישראל בשטחים אלה לכל אדם לתבוע השבת זכויות, פיצויים או תיקון עוול באם נגרם לו – ויחס זה נשמר כך עד ימינו. עובדה אחרונה זו מחוזקת תדיר על ידי טענות מצד ערביים לזכויות קנין בשטחי קרקע שלגביהם יש שאלות קנין במיוחד אם וכאשר מדובר ביוזמות התיישבותיות של יהודים, ואלה זוכות לבירור עניני. בהקשר זה כדאי לציין כי לא רק שהכף איננה נוטה לטובת צד אחד כזה או אחר אלא שבמקרים רבים – במיוחד בשל ההטייה הפוליטית הרבה מהצד השמאלני של המפה הפוליטית - שבהם היתה ידועה וברורה הבעלות היהודית על נכסים מסוימים עוד מהתקופה שלפני המלחמה, לא מומשה זכות בעלות זו מטעמים פוליטיים. דבר זה נכון, למשל, לגבי הנכסים שהיו שייכים ליהודים בחברון או בירושלים, אשר בית המשפט הישראלי לא הרשה לבעליהם היהודיים לשוב ולממש את זכות הבעלות שלהם.

במכתב שהופנה על ידי מחרימי אריאל הם מדברים גם על כך ש"במרחק קילומטרים ספורים מאריאל הפורחת והמשגשגת, מתגוררים פלסטינים במחנות פליטים, בתנאי מחיה קשים מנשוא וללא זכויות אדם בסיסיות... שחלקם אף אינם זוכים למים זורמים. ...מדיניות אפרטהייד".

הצגת הדברים כך אינה אלא שקר גמור שכן מדינת ישראל נוהגת בשוויון זכויות גמור כלפי כל אזרחיה, יהודים וערבים כאחד ואין שום מקום לדיבור על "מדיניות של אפרטהייד" – ביטוי שנבחר, כמובן, כדי לשוות למדיניות ישראל אופי של הפרדה גזענית כמו זו שהיתה נהוגה בדרום-אפריקה. דווקא העובדה שלצורך תעמולתם בחרו אנשי השמאל בדרך השפעה רגשנית זו, מוכיחה כי חסר בידם יסוד עובדתי הכרחי. יסוד זה מטיל את האשמה על מצבם הכלכלי הירוד של המתיישבים הערבים – כמו במקרה של רצועת עזה – על ישראל, כחלק מהמגמה השקרית שמבקשת למחוק את אחריותם הבלעדית של מנהיגי הערבים למצבם של מתיישבים אלה – ובו בזמן שלא להתייחס לתמיכה המתמדת שמעניקה להם מדינת ישראל באמצעות משאביה ויכולותיה.

למעשה, אחריותם הבלעדית של המנהיגים הערביים למצבם הירוד של הפליטים וצאצאיהם, ביחד עם היחס המדכא שבו הם נוהגים כלפי כלל האזרחים במדינותיהם, שאינן אלא דיקטטורות שאינן מכבדות את זכויות האדם שלהם, די בו כדי להפקיע מידיהם כל טענת ריבונות או שלטון – וקל וחומר על שטחים או בני אדם הנמצאים בידיה של מדינת ישראל. אך ישראל, אשר מצב זכויות האזרח בה טוב לאין ערוך ממצבו מעבר לגבולה, איננה זוכה להכרה כזו בשל התעלמותו של מחנה השמאל מפשעי הדיכוי של המשטרים הערביים. על רקע הנפתם המוצהרת של ארגוני השמאל את דגלי זכויות האדם והאזרח ברור שיש בהתעלמות זו מפשע עדות לשקר וזלזול במצבם הקשה של אומללי ערב.

לאור עובדת הסבל שנגרם על ידי פשעי הנהגתם של הערבים, האשמתם של ה"מתנחלים" בדיכויים זה אינו אלא בגדר של הוספת חטא ההאשמה הבלתי צודקת על פשע ההתעלמות. במיוחד בעידן האחרון יש לזקוף לגנות השמאל גם את הסגרתם, בעקבות הסכמי ה"שלום", את העם הערבי הפשוט לידיהם של סוהרים עריצים מארגוני הטרור, המתעללים בהם, מסיתים אותם נגד ישראל והעם היהודי ומשתמשים במשאבים הגדולים שהם מקבלים (מישראל, מהעולם וממדינות ערב) לצורך תמיכה כלכלית בהם למטרות של העשרה עצמית והצטיידות בחימוש. מבחינה זו פושע השמאל, במקביל להוקעתו את ישראל כפוגעת בזכויות הפלסטינים, בהענקת לגיטימציה של שלטון צודק לפושעים. מכיוון שלא יתכן שאנשי השמאל המשכילים אינם מבחינים בנחיתות מוסרית זו של ההנהגה הערבית ובפשעים שהיא מבצעת, ברור כי מה שמניע אותם אינו אלא גישה של כניעה לכוח הזרוע שלהם. על רקע הוקעתם הפומבית של מחברי מכתב השמאל את אלימותם של המתיישבים נגד הערבים, בולט אי הצדק שבהתעלמות וההסתרה של השמאל את פשעי ההנהגה הערבית, אשר הופכים בכך גם למסייעים להם בפעולות הדיכוי שלהם.

כפי שהתברר בהתבטאויותיהם בעבר של אנשי רוח מן השמאל, כמו אורי אבנרי ועמוס עוז, אשר ביחד עם פוליטיקאים בכירים כמו שמעון פרס, ביל קלינטון והאפיפיור הצדיקו רוצחים כמו יאסר ערפאת ועשו אותם לשליטים על בני עמם, הסיבה לסלחנותם הבוטה איננה אלא גזענית ביסודה. דבר זה נחשף בכך שהם מצדיקים את גישתם המתירנית כלפי אנשי הטרור בכך שדי בהיותם של אלה ערבים במוצאם כדי לעשותם למתאימים להנהגה על בני אדם שמוצאם דומה. בהקשר זה, אולי, ניתן להבחין בשקר הגדול ביותר של השמאל לגבי היחס בין המתיישבים היהודים לערבים, שכן הוא, אשר נותן לשיקול הגזעני להכריע בעולמו שלו, מאשים את המתיישב היהודי ביחס של גזענות.

השמאל מציג מזה שנות דור את המתיישב היהודי כשונאם המושבע של הערבים, כאילו לא היו הערבים אשמים מעולם בפשע כלשהו נגד היהודים. אך דווקא מבחינת המוסר המוצהר של השמאל, הדוגל בסלחנות, האמת העובדתית קשה ביותר, שכן עובדת מציאות היא שלמרות היותם של הערבים אשמים באלימות קשה כלפי העם היהודי, שכתוצאה ממנה סובל הוא במשך שנים רבות ממלחמות גדולות כמו מפרעות, מעשי טבח והתנקשיות דמים שמעולם לא פסקו, לא הגיעו המתיישבים – ובמיוחד לא שומרי המצוות שביניהם – להחזקה בתחושה של שנאה כוללת כלפי הערבים. ודווקא שקיימת הצדקה הגיונית לשנאה מסוג זה, שלא לומר על רצון טבעי לנקמה, לא הגיע היהודי שומר המסורת לכל מסקנה גזענית הדוחה את כלל הערבים באופן גורף. מבחינה זו, על אף שהשמאל מנסה בכל כוחו להאשים את היהודי שומר המצוות ב"אפרטהייד" פועל אדם זה בהתאם לחינוכו, שמילדות מכוון אותו לכיבוד הגר והזר ולכיבוד זכויות האדם של כל אדם.

למעשה, מתבטא ערך זה גם בחוקי מדינת ישראל, ובמיוחד בעובדה שהערבים בישראל, כמו כל מי שאינו יהודי בה, זוכים ליחס אזרחי שוויוני, המזכה אותם בתנאים סוציאליים השווים ליהודים בה – ועל אף שמסיבות בטחוניות נמנע מהם לקחת חלק במערך ההגנה על בטחון ישראל אין הבדל זה מתבטא במשאבים המוקדשים להם על ידי המדינה. דווקא בענין זה, אם בכלל, מי שיצר תקדים תשתיתי לרעת הערבים היו מקימי המדינה, שהיו אנשי שמאל מבחינה רעיונית, שחטאו לא רק ב"התנחלות" אלא גם בתפיסת חזקות על שטחים וישובים שהיו שייכים לערבים בתקופה שלפני מלחמת השחרור. מבחינה זו השמאל הישראלי – אם בכלל - הוא האחראי הן לגזל כלפי הערבים והן ליצירת בעיית הפליטים, המהווה את אחד מכלי הנשק של האיסטרטגיה הערבית נגד ישראל.

יש כשל הגיוני בולט, אם לא חוסר מוסריות, בעוורון השמאלני מלהכיר בכך שאם באמת היתה ישראל מקפחת את הערבים הפשוטים לא היו כה רבים מהם צרים על פתחיה, מעבריה וגדרותיה של מדינת היהודים בשאיפה להיכנס אליה (על אף ה"קיפוח" וה"אפליה" כביכול) – ולא היו כה רבים מהם חפצים לזכות בתעודת הזהות הישראלית הנחשבת על ידם לתעודת זיכוי לקבלת מה שנמנע מהם על ידי מנהיגיהם שמעבר לגבול: זכויות האזרח הישראלי, הכוללות תשלומי ביטוח לאומי, המהווים לגבי הערבי הבטחה לחיים טובים.

למעשה, כל התשתית העובדתית המוצהרת של מכתב השמאל אל האמנים מפוברקת לגמרי. דבר זה מתבטא באמירה כמו "חשוב שתדעו שאריאל היא התנחלות בלתי חוקית... הקמתה של אריאל נועדה למטרה אחת ויחידה: למנוע מהפלסטינים את האפשרות להקים מדינה עצמאית, ובכך למנוע מאיתנו אזרחי ישראל את הסיכוי לחיות אי פעם בשלום באזור הזה". השקר הראשון הקיים בדברים אלה נוגע כמובן, לשימוש במלה "התנחלות" שממנה ניתן להבין כי מדובר בישוב ארעי קטן וחסר תשתית, השני קיים באמירה שאריאל "בלתי חוקית" – מה שעומד בסתירה להחלטות בינלאומיות המקנות לישראל הן את הזכות להחזיק בשטח שעליו נבנתה העיר בתוקף המלחמה שנפתחה נגדה והן בתוקף ההחלטה הבינלאומית שהעניקה את השטח לעם היהודי עוד לפני מלחמת העצמאות, שבה נכבש באופן לא צודק על ידי ירדן. השלישי טופל על מקימי העיר כוונה של מניעת אפשרות להקים מדינה, מה שהוא סתירה ברורה שכן בעת הקמת העיר לא היה רעיון עועים מסוג זה בכלל בנמצא. החזון הנלעג והמנוגד לערכי היסוד של עם ישראל של "שתי מדינות לשני העמים" הוא לא רק רעיון דמיוני חדש יחסית שהומצא על ידי חולמים מן השמאל הרבה אחרי שאריאל היתה לעיר מבוססת, אלא שהוא נתרם על ידם ממש לאחרונה לעם הפלסטיני (מושג שאף הוא נברא יש מאין על ידי דמיונות שוא). כל השקרים הללו מסתכמים במה שמעיד על כך שבנוסף להם עושים הכותבים שימוש במכתבם זה כדי לקדם את אמונתו הטפלה של השמאל בהיותה של מדינה פלסטינית ה"סיכוי לשלום".


בהמשך מכתבם פוטרים הכותבים את האמנים המופיעים מלבקר באריאל כי היא "אינה חלק משטחה הריבוני של מדינת ישראל ועל כן חוזה המחייב שחקן להופיע בכל חלקי ישראל אינו כולל, מבחינה משפטית, התחייבות להופיע באריאל" ולסיום הם קוראים לאמנים "להעדיף את צו מצפונכם ואחריותכם הציבורית". בהקשר זה, כדאי לציין קודם כל כי רק תועלת יכולה לצמוח לציבור הישראלי מכך שיימנע ממנו לחזות בהופעתם של אלה שהיו תמימים או עוורים דיים כדי להשתכנע בכך שהמתיישבים, שרובם ככולם אינם אלא בני אדם פשוטים, טובים וחפים מפשע, אינם אלא חיות אדם אלימות המדכאות את הפלסטינים ודורסות ברגל גסה את רכושם. אך מאידך, חבל להותיר אמנים חפים מפשע חשופים לרוח הקרה של השקרים המופרחים נגד ההתיישבות היהודית ללא כסות אמת.

די בהתבוננות בעובדות כדי להבין שאין ההתיישבות נעשית באמצעות דיכוי כלשהו כדי לבסס את מה שקרוי במכתב "צו המצפון". ומה בקשר למה שקרוי בו "אחריות ציבורית"? בהקשר זה, רומזים הכותבים לכך שהאמנים התומכים בהתיישבות חוטאים בהנצחתו של מצב שלא יאפשר לישראל להגיע לשלום. לא רק שרעיון זה הוא דמיוני, חסר ביסוס עובדתי ולפיכך גם בלתי ניתן להוכחה, אלא שאלה שמזכירים אותו מתעלמים מהאחריות הציבורית שבה הם עצמם מחזיקים, שכן האמנות השמאלנית – כמו חלק גדול מאנשי הרוח של השמאל – נהנים ממשאביה של מדינת ישראל ולפיכך מחוייבים הם לפחות לציות למדיניותה הרשמית. מדיניות זו מעולם – גם לא בעת שלטון השמאל במדינה – לא קראה להחרים את המתיישבים היהודיים או הצהירה עליהם כלא-ישראליים. מבחינה זו קוראים החתומים על מכתב ההסתה לחבריהם לבגוד בישראל ובאזרחיה.

כפי שאופייני וטבעי לבוגדים, ובמיוחד לאלה המחרימים והקוראים לחרם על אזרחי הארץ הלא-שמאלניים, מסוגלים הם לצאת נגד היד שמאכילה אותם תוך הוקעתה, ללא שום נקיפות מצפון או חרדה לבאות, מבלי להבין שמקורות המשאבים שמהם הם נהנים מגיעים ממשלמי המסים, שחלק גדול מהם מתגורר בהתיישבות היהודית שהם מוקיעים ושממנה הם מתנערים מוסרית. מבחינה זו דומים אנשי השמאל לערבי הישראלי ואף לפלסטיני, אשר לא רק שאינם מכירים במה שהם מקבלים ממדינת ישראל, אלא מוכנים, תוך התעלמות ממחוייבותם המוסרית לציית למשלמי שכרם בממשל, אף לפגוע ביד המאכילה את ילדיהם. אלה ואלה שותפים גם בכך שעל אף קריאתם ל"אחריות הציבורית" כשתהילת הרעיון הדמוקרטי בפיהם, הוכיחו הבחירות הדמוקרטיות האחרונות הראו שדעתו של העם איננה נוחה מהמגמה השמאלנית ולפיכך אין מחרימי אריאל מייצגים אלא את כוח המיעוט האלים שאינו מוכן לקבל עליו את המשתמע מבחירת הרוב ובוגדים בכך גם בדמוקרטיה.

נתונים נוספים