זכות ההנהגה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 794
זכות ההנהגה
בעיצומו של חג החנוכה הגיעו מאות אנשים לאחד הישובים שהוחרבו על ידי מדינת ישראל והדליקו שם את אחד מנרות החג, כשהם מכריזים בזאת על כך שהגירוש האכזרי לא הצליח לנתק את הקשר בין העם למולדתו. ברור היה כי על המעשה שרתה רוחו של מתיתיהו, אשר קם ועשה מעשה נגד היוונים ולא פחות מכך נגד המתייוונים,
כפי שהבינו אלה שהשתתפו באירוע, עלתה חשיבותו הסמלית על רבות מתכניות המחאה אשר אורגנו נגד הגירוש לפני למעלה משנה על ידי מועצת יש"ע, ואשר כללו השקעה גדולה הרבה יותר של משאבים וכספי ציבור. יתרה מזו, הפעילות הציבורית המושקעת שנערכה לפני הגירוש לא הצליחה לבלום אותו – מה שהביא לרבים תחושת יאוש וחוסר אונים. לעומת זאת, דווקא העליה לחורבות חומש, אשר נתבצעה על ידי מחתרת שנתארגנה כמעט בחשאי, על יסוד רוח המכבים, זו של התנדבות פרטית, הצליחה להפיח רוח חדשה של תקווה בהמוני בית ישראל.
יהיו אשר יהיו אלה אשר יזמו את המעשה, הם קנו לעצמם דבר חשוב ביותר במה שעשו: את זכות ההנהגה.
לאחרונה עלה שוב בעיתונות הדיון בדבר תפקודם של ראשי מועצת יש"ע בזמן הגירוש מגוש קטיף. רבות דנו מאז הגירוש ועד היום בכוונות, בתכנונים ובמעשים של המועצה, לפני ובעיצומו של הגירוש, אך החמיצו את הנושא העיקרי – נושא הזכויות.
גירוש המתיישבים מבתיהם עמד בסימן אי הבנת שני סוגים של זכויות: האחד הוא זכויות הקנין של המתיישבים, אשר בהם פגעה המדינה – והשני, שהוא זה שהביא למחדל המחפיר של מועצת יש"ע, הוא זכויות הנהגה מחוסרות יסוד: למועצת יש"ע, אשר הנהיגה את ההתנגדות לגירוש, לא היתה, למעשה, שום זכות כזו.
יש, ללא ספק, דמיון בין הדרך שבה השתלטו אנשי הממשל על הציבור האזרחי בה לבין הדרך שבה השיגו אנשי מועצת יש"ע מעמד של הנהגה פוליטית בישובים: בשני המקרים לא קרה הדבר באופן מוסכם במודע אלא על ידי קביעת עובדות אלימות, שבראשן התלות המנהלתית, שכפתה על התושבים לסדר את עניניהם על ידי המנהל; כך, במשך שנים, גם במקרה של האזרחים והמדינה וגם במקרה של המתיישבים והמועצה, מצאו את עצמם המתיישבים המעוניינים לסדר נושא זה או אחר של חייהם, נדרשים ללכת אל משרדי הממונים וכך התרגלו לראות בממונה, בסופו של דבר, גם את המנהיג.
אך הנהגה שונה לגמרי מניהול והזכות להנהגה אינה נרכשת על ידי ניהול, בין אם הוא תקין או לא – וקל וחומר כאשר המערכת הניהולית קשורה בטבורה בצינור ההזנה של השלטון הריכוזי. יותר מכל, נרכשת זכות ההנהגה על ידי קריאה לפעולה מוסרית.
הסכנה הגדולה להתיישבות בעתיד היא שמועצת יש"ע, שהוכיחה אזלת יד בעת הגירוש מגוש קטיף, עלולה להמשיך ולראות את עצמה גם בעתיד כמנהיגת המתיישבים. הדלקת הנרות בחומש הוכיחה את קיומם, בקרב המתיישבים, של כוחות הנהגה בעלי זכות טבעית, שאינם נזקקים לתקציבים או לרשות, בקריאתם ליישום המוסר היהודי.
זכות ההנהגה
בעיצומו של חג החנוכה הגיעו מאות אנשים לאחד הישובים שהוחרבו על ידי מדינת ישראל והדליקו שם את אחד מנרות החג, כשהם מכריזים בזאת על כך שהגירוש האכזרי לא הצליח לנתק את הקשר בין העם למולדתו. ברור היה כי על המעשה שרתה רוחו של מתיתיהו, אשר קם ועשה מעשה נגד היוונים ולא פחות מכך נגד המתייוונים,
כפי שהבינו אלה שהשתתפו באירוע, עלתה חשיבותו הסמלית על רבות מתכניות המחאה אשר אורגנו נגד הגירוש לפני למעלה משנה על ידי מועצת יש"ע, ואשר כללו השקעה גדולה הרבה יותר של משאבים וכספי ציבור. יתרה מזו, הפעילות הציבורית המושקעת שנערכה לפני הגירוש לא הצליחה לבלום אותו – מה שהביא לרבים תחושת יאוש וחוסר אונים. לעומת זאת, דווקא העליה לחורבות חומש, אשר נתבצעה על ידי מחתרת שנתארגנה כמעט בחשאי, על יסוד רוח המכבים, זו של התנדבות פרטית, הצליחה להפיח רוח חדשה של תקווה בהמוני בית ישראל.
יהיו אשר יהיו אלה אשר יזמו את המעשה, הם קנו לעצמם דבר חשוב ביותר במה שעשו: את זכות ההנהגה.
לאחרונה עלה שוב בעיתונות הדיון בדבר תפקודם של ראשי מועצת יש"ע בזמן הגירוש מגוש קטיף. רבות דנו מאז הגירוש ועד היום בכוונות, בתכנונים ובמעשים של המועצה, לפני ובעיצומו של הגירוש, אך החמיצו את הנושא העיקרי – נושא הזכויות.
גירוש המתיישבים מבתיהם עמד בסימן אי הבנת שני סוגים של זכויות: האחד הוא זכויות הקנין של המתיישבים, אשר בהם פגעה המדינה – והשני, שהוא זה שהביא למחדל המחפיר של מועצת יש"ע, הוא זכויות הנהגה מחוסרות יסוד: למועצת יש"ע, אשר הנהיגה את ההתנגדות לגירוש, לא היתה, למעשה, שום זכות כזו.
יש, ללא ספק, דמיון בין הדרך שבה השתלטו אנשי הממשל על הציבור האזרחי בה לבין הדרך שבה השיגו אנשי מועצת יש"ע מעמד של הנהגה פוליטית בישובים: בשני המקרים לא קרה הדבר באופן מוסכם במודע אלא על ידי קביעת עובדות אלימות, שבראשן התלות המנהלתית, שכפתה על התושבים לסדר את עניניהם על ידי המנהל; כך, במשך שנים, גם במקרה של האזרחים והמדינה וגם במקרה של המתיישבים והמועצה, מצאו את עצמם המתיישבים המעוניינים לסדר נושא זה או אחר של חייהם, נדרשים ללכת אל משרדי הממונים וכך התרגלו לראות בממונה, בסופו של דבר, גם את המנהיג.
אך הנהגה שונה לגמרי מניהול והזכות להנהגה אינה נרכשת על ידי ניהול, בין אם הוא תקין או לא – וקל וחומר כאשר המערכת הניהולית קשורה בטבורה בצינור ההזנה של השלטון הריכוזי. יותר מכל, נרכשת זכות ההנהגה על ידי קריאה לפעולה מוסרית.
הסכנה הגדולה להתיישבות בעתיד היא שמועצת יש"ע, שהוכיחה אזלת יד בעת הגירוש מגוש קטיף, עלולה להמשיך ולראות את עצמה גם בעתיד כמנהיגת המתיישבים. הדלקת הנרות בחומש הוכיחה את קיומם, בקרב המתיישבים, של כוחות הנהגה בעלי זכות טבעית, שאינם נזקקים לתקציבים או לרשות, בקריאתם ליישום המוסר היהודי.