מה שמאחורי השלום
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 894
מה שמאחורי השלום
על בימת מופעים בעיר נתניה שר הזמר אנדריי שפלוב במלוא גרונו, עם שלומית אהרון, שיר שלום ובו המלים "זמן לשלום"; גרונותיהם של השניים משתנקים ממש בקריאה לשלום, במופע שמהווה הצדעה לעיר שנפגעה קשה על ידי הטירור.
אינך יכול שלא לחשוב על המאמצים העצצומים שעושים כל אמני ישראל להביע את כמיהתם, שאיפתם ורצונם בשלום, איך הם ממש מתעלים מעל עצמם ביצירות מיצירות שונות בכל תחום, כדי למסור עד כמה רוצה העם הזה בשלום, ומופע אחר מופע כוללים שירי שלום, מצעדי שלום ונאומי שלום.
נשים, גברים, זקנים וטף מביעים בישראל בכל דרך שהם יכולים לחשוב עליה את כמיהתם לשלום וכולם משכנעים את עצמם שהדבר, איכשהו, תורם לקירוב הלבבות והערך המיוחל.
אלא שלא רק שהאוייב אינו מקשיב, ולא רק שאילו היה מקשיב לא היה מבין, אלא – מה שגרוע הרבה יותר – הוא מבין את כל ההצהרה הזו בדרך אחרת לגמרי: הוא מבין אותה כהצהרה של כניעה, חולשה ופחד.
ומה שהכי גרוע – שמבחינות רבות הוא צודק.
כי הרבה מאלה שמדברים, שרים וצווחים על כמיהתם לשלום, עושים זאת מתוך חשש וחרדה, מתוך פחד.
רבים רבים הם אשר שאיפתם לשלום איננה שאיפה לשלום אמת, לשלום של צדק אלא לשלום של רגיעה, של הפסקת מאבק, שלום שבו יעזוב אותם האוייב לנפשם, ירחם עליהם, יניח להם...
ובפחד הזה הם מושכים את האוייב כפי שמושכת הריבה את הזבוב והרכוש הנטוש את הבוזז.
התמימים הללו, השואפים לשלום, משליכים את אישיותם שלהם על האוייב: הם היו מרחמים על מי שהיה מבקש מהם רחמים, אך האוייב הזה חסר רחמים.
האוייב הזה – הערבים המוסלמים – אינו אפילו איש רחמים מוצהר, כמו האוייב הנוצרי; האוייב הזה, על אף שבספרו הקדוש הוא שב ומזכיר פעם אחר פעם את "אללה הרחמן", הוא חסר רחמים בדיבור ובמעשה גם יחד.
וכדאי לזכור זאת כשאתה עושה מעשה שמתפרש אצלו כבקשת רחמים...