מחיר הדמוקרטיה

 

מחיר הדמוקרטיה

מקבלי ההחלטות בישראל אינם שר החוץ ו/או ראש הממשלה הזמני, אלא לחצים בינלאומיים שבראשם הדיפלומטיה האמריקנית. זו, מסכנת את אזרחי ישראל על יסוד ההנחה שאת עמדותיה של ישראל קל יותר "להגמיש" ואילו מצבו הפוליטי של אבו-מאזן מסוכן ללא קיומן של בחירות ברשות הפלשתינית. כך או כך, מערכת הלחצים המופעלת על ישראל נובעת, כנראה, מהרעיון של "דמוקרטיה בכל-מחיר" – כולל מחיר חייהם של אזרחי ישראל.

החמאס, בתרגיל מבריק של פסיכופוליטיקה, החדיר את עצמו לקונצנזוס של הבחירות לרשות, כשהוא מכופף את כל ענייניהם של האמריקנים, האירופאים והישראליים לטובתו. בדרך שהייתה מרשימה לולא הייתה טראגית וכוחנית הביא עצמו הארגון ממצב של "פרסונה נון-גראטה" (אישיות לא רצויה) בשל היותו ארגון הטרור הפעיל ביותר היום נגד ישראל, למצב שבו הצליח לנצל את חילוקי הדעות בשיח הציבורי-פוליטי בישראל, לדלג מעל לויכוח הציבורי, לחדור מאחורי גבם של לוקחי ההחלטות הבכירים ולהשתמש בלחץ האמריקני העקיף כדי להיכנס הישר לארגזי הקלפי במזרח-ירושלים.

אחרי "בלוני הניסוי" הפוליטיים – שהחלו כבר לפני שבועיים בתכנית הדיון "פוליטיקה", שבה התחולל ויכוח לגבי שאלת ההידברות עם הארגון ודומיו, ניצח החמאס. אם ינצח בבחירות – ואין ספק שיזכה לפחות במקום נכבד בפרלמנט הפלשתיני – ידברו עימו ויחזרו אחריו כל הגורמים הפוליטיים הרלוונטיים להחלטות המכריעות. ברוח הרעיון שאין דבר העולה בחשיבותו על ה"דמוקרטיה" הם יתעלמו ממעשי הרצח הרבים שנזקפים ל"טובת" הארגון שכחלק מהאידיאולוגיה הרשמית שלו גם אינו מכיר כלל בישראל.

מול הסיפוק שממלא את הלחצנים מהצד האמריקני לגבי קיום הבחירות צריכה להישאל השאלה: האם הטכס הדמוקרטי צריך להתקיים בכל מחיר? האם חייהם של אזרחים ישראלים אינו מחיר גבוה מכדי שישראל תסכים לקיום ההצגה הנואלת והשקרית של הליך דמוקרטי בתוככי מסגרת פוליטית אלימה – וקל וחומר כשהיא מערבת ארגון אסלמי רצחני וקיצוני כמו החמאס?

מעורבות החמאס בבחירות היא חלק קטן ביחס מקריסתה של המדיניות הישראלית העקרונית ביחס לטרור. למעשה, אחת הכניעות החמורות ביותר שביצעה ישראל בשנות המלחמה נגד הערבים ובמיוחד בשנות הסכמי השלום מבית אוסלו, היא בעובדה שוויתרה על התחשבנות מלאה לגבי נפגעיה במלחמות הטרור כנגדה.

ויתור זה משמעו שישראל הסכימה עם ההשקפה שחיי אדם – במיוחד אזרחיה היהודים – אינם נחשבים לערך שבעבורו יש להתעכב כשמדובר בערכים "גבוהים" יותר כמו תהליך השלום, דמוקרטיה ו"שאר ירקות" מסוג זה.

מנקודת מבט אובייקטיבית, די בפשרה על חיי אדם כדי להוציא מידי אנשי הציבור בישראל את התואר "נציגי האזרח". יתרה מזו, פשרה בלתי מוסרית כזו הופכת אותם, למעשה, לשותפים (אף כי לא פעילים) לפשע נגד האזרח.

דבר זה הוא העומד ביסוד אי הבהירות הקבועה המלווה את הסכמי ישראל בשנים האחרונות:

הסכמים אלה, המסדירים את יחסינו עם אויבינו עם "תום" המלחמות בינינו, אמורים להיות מבוססים על ערבויות. מה שלא ברור הוא מה הן, בדיוק, הערבויות הללו? מי משלם ולמי אם מופר החוזה? איזה מנגנון מפקח על כך? אם נבחן את הסכמי אוסלו, למשל, נהיה חייבים לשאול מה היה הסכם הערבויות באוסלו? מי פוצה, אם בכלל על מעשי הרצח שבהם החלו הפלשתינאים? למי יש זכות לתבוע פיצויים – וממי – תמורת הנזקים שנגרמו לו בעטיים של הרוצחים מן הרשות הפלשתינית? משמעות העובדה שאיש, כנראה, לא עוסק בכך היא שמסיבה לא ברורה אין מה לדבר, בהקשר זה, על ערבויות.

דומה הדבר להסכם שעושה אדם עם בנק, כאשר הוא לווה כסף, אך ללא מתן ערבויות כלשהן להשבת החוב. פעולה כזו איננה מקובלת בעולם העסקי וקיומה היה מביא לכל הפחות לפיטורין של עושיה, להגשת תביעה נגד בעלי החוב או לנקיטה בפעולת חיוב בעלי החוב לעמוד בהתחייבותם. לא נראה שדבר מכל אלה נעשה בהסכמים שעליהם חתומה ישראל עם הפלשתינים. משמעות הדבר היא הפקרת האזרח הישראלי לחסדיהן של רוחות אנונימיות לא ברורות. במקרה כאוב זה ברור שהמפקירים, כמו בכל מקרה של חוזה שמופר, הם אלו שחתמו על ההסכמים.

וכל שנאמר עד עתה נכון לגבי נציגי הציבור שלנו, אלה שמציגים עצמם - ורואים עצמם – כאנשי שלומנו, אך חוטאים בשיתוף פעולה עם ארגון רוצח, המציג את עצמו כדואג לאומתו ובעצם איננו אלא עריצות אכזרית המתהדרת במחלצות חסד (סוציאליזם) ובכתר דאגה לכלל (פשיזם). מן הצדק היה שלא לאפשר למי שסרח בניסוחו של הסכם רשלני כל כך ובחתימה על כזה, הזדמנות נוספת לעשות כדבר הזה. אך נראה שהמעורבים, חיים בשלווה עם המחדל, כאילו לא עלה זה במחיר כה רב, שכולנו ממשיכים לשלם.

מחיר זה, כפי שממשיכים להטיף לנו, אינו רק מחיר השלום, אלא מחיר הדמוקרטיה. בהקשר זה, שומה על כל אזרח שפוי לבחור באחת מן השתיים: או להטיל ספק בכך שמה שנראה מעבר לגבול הוא אכן דמוקרטיה – או להניח שרובו של העם הפלשתיני תומך במלחמה נגד ישראל. בכל אחת מהבחירות האלה, מה שמוטל על ישראל זה לא להשלים עם המסקנה הזו כאילו אינה מהווה הצהרה הנוגדת את העניין הישראלי. דמוקרטיה או לא, כאשר היא באה לידי ביטוי בפגיעה בישראל, אסור לקבלה.

נתונים נוספים