ממה הם פוחדים?
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 776
ממה הם פוחדים?
בין דתיים לגנבים באמת
בעיצומו של חג החירות, שבו חוגג העם היהודי את צאתו מעול השיעבוד שממנו סבל במצרים ואת שבירת כבליה של העריצות העתיקה, כדאי שנזכור גם את העובדה שלאורך רוב ההסטוריה האנושית המשיך העם היהודי להיאבק בכבלי שלטונן של בבל, יוון ורומא מתוך שאיפה לחירות ועל אף זאת היה מי שדאג שהיהודים המאמינים ייתפסו בעולם דווקא כאנשי כפיה ומדון. אנו חיים במקום ובזמן שבהם, בדרך של קבע, מופנית כלפי אנשי הדת האשמה בשאיפה מתמדת לגנוב ומוקיעים אותם גם כגנבים בפועל. דבר זה אינו רק שקר גס מבחינת העובדות אלא סתירה לוגית בפועל, כי אדם דתי אינו גנב ואינו יכול להיות גנב. את הדבר ניתן להסיק מכך שלפי הדת היהודית יש איסור על גניבה. דבר זה מתבטא בעובדה הנודעת ש"לא תגנוב" היא אחת מעשרת הדברות.
עשר דברות אלה מגדירות כללי יסוד המבטאים גם את מהותו של היהודי מבחינה תרבותית. במובן זה, מי שאיננו מקיים את הדברות איננו יהודי דתי. לכן אין, למעשה, יהודים דתיים שגונבים. לאור זה איך, אם כן, קורה שאת היהודים הדתיים מאשימים כה הרבה בגניבה ולאורך דורות רבים כל כך? דבר זה הוא תוצאה של הכזב הנוצרי-האנטישמי, אשר הוקיע את העושר והממון כמבוססים על גניבה ואת העם היהודי ככזה שמתאפיין ברדיפתו את הממון ולכן באי המוסריות-לכאורה שמייצג זה.
אלא שבמקרה זה פוסלים שונאי ישראל, העושר והממון גם יחד במומם הם, שכן יורשה הרעיוני של הנצרות – הסוציאליזם – מתבטא בהפיכתו את הגניבה ללגיטימית, חוקית ומוצדקת, כאשר היא נעשית על ידי גנבים המציגים את עצמם כנציגי החברה והצדק (המאוחדים בביטוי השקרי "צדק חברתי"). בזמן שבו קידשה המסורת היהודית את זכות הקנין הפרטי ואסרה על כל גניבה באשר היא – אף זו של מלך מנתיניו, התירה הנצרות למלך לראות את רכושם של נתיניו כשלו ואף המליצה על ביטול הקנין הפרטי לטובת הקהילה. ברוח זו הוקמו בדורות האחרונים המדינות הסוציאליסטיות והסוציאל-דמוקרטיות בעולם, כמשטרי עריצות שבהם עושה השליט כטוב בעיניו בקנינם של נתיניו.
היום מהווה הגניבה הסוציאליסטית את המכנה המשותף לכל מדינות העולם ואף במדינה כמו ארה"ב, הקרובה ביותר לכיבוד זכויות הקנין, שולח הממשל את ידו הגזלנית לכיסי אזרחיו. עם זאת, דוגמה מובהקת לקיומן של מדינות אשר זכות הקנין של אזרחיהן כמעט שאיננה מוגנת כלל מפני הגזלן השלטוני היא מדינת ישראל, אשר ממשלתה, הנשענת על שלטון ריכוזי בכלכלתה, נהנית ממשאביהם של אזרחיה, שמהם היא גונבת בראש חוצות. ואין זה מקרי כלל שהסוציאליזם הישראלי, אשר הפך את הגניבה לממוסדת בחסות החוק, רואה את היהודי הדתי כמתנגדו הראשי. העובדה שבאופן מסורתי ראו תמיד שליחי הרעיון הנוצרי בממשל את היהודים כאויביהם קשורה בהכרח לכך שבזמן שדואגים הם לחזק את כוח שלטונם שלהם על חשבון האזרחים, מהווים ערכי היהדות את המכשול המעשי העקרוני נגד הגניבה.
בהתנגדותם לכל מה שמייצגת זכות הקנין מאשימים הגנבים הממוסדים של המדינה את הדתי היהודי בגניבה בכל הזדמנות, מבלי לתת את הדעת כי בגניבתם הגורפת את הכל מכולם גונבים הם מהיהדות גם את זכות הבכורה ההסטורית שלה על ההתנגדות לגניבה. בהקשר זה אין הסוציאליזם הישראלי תופש שכאשר פיתח את המיתוס על הדתי הגנב הוא חבר לאנטישמיות העולמית – ובכך גרם גם לחיזוקה ולפעולת ההסתה שלה את העולם כולו נגד מדינת ישראל. בנוסף לכך, שנאת ישראל זו הציגה את דמותו של היהודי בתודעת העולם לא רק כגנב אלא גם כרוצח.
בהוקעתו זו של המתנגד הישראלי לדת היהודית את היהודי הדתי הוא לא הבין כי מבחינתם של אויבי ישראל הערביים אין הבדל בין מדינת ישראל לעם היהודי וגם לא בין השמאל הפוליטי בישראל לימין. לפיכך, בהאשמתו שלו את היהודי, על אף שכוונה בעיקר נגד שומר המצוות, הוא הכשיל גם את עצמו. כי בבור המלכודת שכרה. כמו בפרשת א-דורה, שמשמעותה עלילת דם, מכוונים חיצי שונאי ישראל אל העם והמדינה גם יחד מבלי להבחין בין שומרי מצוות לחילוניים.
אף כי מאותה סיבה שבגללה לא ניתן לראות את היהודי הדתי כגנב גם אין לראותו כרוצח, שכן הדבר מנוגד לדתו ולכן גם לזהותו, אין הדבר אומר שמן הנמנע שגנבים או רוצחים יכולים להציג עצמם כיהודים דתיים, אך אין בכך כדי לבטל את העובדה שהאמירה שיהודי הוא גנב או רוצח איננה אלא סתירה במונחים. זה איננו בולם את סחף החשש מהיהודי המאחד את שונאי ישראל מבית ומחוץ – שכן בצד העובדה שהם אלה האשמים דרך קבע בגניבה וברצח, חוששים הם מהקמתה של ישות מדינית שתפעיל הלכה למעשה את ההלכה היהודית.
בענין זה תואמים מתנגדי היהדות מבית ומחוץ זה לזה בפחדם – ועל אף ההבדלים הגדולים שקיימים בין האנטישמים הכלל-עולמיים, כולל הנוצרים והמוסלמים, אנשי השמאל בישראל והערבים, הפחד העמוק שבו שותפים כולם הוא מהקמתה, על ידי יהודים, של מסגרת מדינית אשר תמנע מהם להמשיך בפשעיהם. כפי שמנהיגי ארצות ערב השכנות לישראל רואות בחופש הישראלי היחסי איום על משטרי העריצות שלהם, רואים שליטי-גנבי הממסד הסוציאליסטי בישראל סכנה קיומית למעמדם בהתחזקותם של המאמינים, כפי שהנוצרים והמוסלמים רואים מאז ומתמיד את היהודים כמאיימים על שלטון דתם. לפיכך לא מקרי הוא הדמיון שקיים בין התנגדותן של מדינות ערב להצהרה על ישראל כעל מדינה יהודית והן התנגדותם של מתנגדי הדת היהודיים למה שהם קוראים "מדינת הלכה".
האחרונים, השייכים ברובם למחנה השמאל, מצהירים על היותה של מדינת ההלכה ביטוי של כפיה דתית; למעשה, כמו בהאשמתם את העם היהודי בגניבה וברצח, פוסלים הם פעם נוספת במומם שלהם, שכן אין כמו השמאל הפוליטי להנחלת משטרי הכפיה בעולם כולו ובישראל בפרט. בנוגע למצב בישראל, מגוחך ומחריד גם יחד המצב שבו, בעיצומה של שליטת מדינת ההלכה השמאלנית, שבה אזרחי ישראל נשלטים תחת כפיה מלאה כמעט בכל תחום מתחומי חייהם, חוששים אזרחי המדינה דווקא מהגולם המעורפל שבו מפחידים אותם אלה הכופים אותם, שאותו הם מכנים "כפיה דתית".
סביר שמה שמפחיד באמת את מי שחושש מפני שומרי המצוות הוא שיסתבר כי אין דבר כזה כמו כפיה דתית - וכי האמת שתתגלה לציבור היא שבזמן שבו דת הסוציאליזם מבוססת על כפיה, דת ישראל אוסרת אותה. בנוסף לכך ניתן לומר גם שמה שכנראה מהווה את הדבר המפחיד ביותר את אלה שחוששים ממדינה יהודית הוא שדרך מדינה כזו יתגלה שמי שדוגל בערכים המתבטאים ב"רצונו של אדם כבודו", "לא תגנוב" ו"לא תרצח" הוא היחיד המסוגל ליצור חברה המתאימה לבני אדם...
דבר זה שממנו פוחדים כולם כל כך הוא כנראה גם הסיבה להתנגדותם לאפשרות השתלטותם של שומרי המצוות על המדינה מבחינה פוליטית. שכן אם יתגשם חלום הבלהות של אויבי ישראל, ובעולם יתגלה הסוד – שאין כמו העם היהודי מתאים ליצירת חברה אנושית צודקת – יביא הדבר לחיסול כל אויבי היהדות, בשל ההכרה הכלל-אנושית בחוסר הצורך שיש בחברה בריאה בכפיה, גניבה ורצח.