נשים וילדים
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 828
נשים וילדים
על המלחמה השתדלנית
הפגנת נשים שנערכה בבית חנון הסתברה כמהלך מלחמתי טקטי שבמסגרתו הצליחו נשים לחלץ מחבלים ממסגד נצור כאשר העבירו להם, תחת השגחתו של צה"ל, בגדי נשים. צה"ל יכול היה למנוע את האירוע אם היה בולם את הפגנת הנשים באמצעים לפיזור הפגנות אך אז היה מסתכן בהאשמה כי פעל נגד נשים... צה"ל יכול להתמודד עם מחבלים מסוכנים אבל לא עם ...נשים.
בעקבות פעילות פמיניסטית כלל-תרבותית, הפכו זה מכבר ארגוני נשים, כמעט כמו ילדים, לגורם מוגן אשר בימים אלה של "תקינות פוליטית" אין איש מעז להפריע למגמותיהם, אם הוא חפץ לשמור על קיומו מבחינה פוליטית. זהו אחד מפירותיה הרקובים של חברת זמננו: כל התארגנות מסביב לסיסמה קבוצתית מוכרת צוברת כוח פוליטי ששום מדינאי אינו מעז לפגוע בו – ואז כל הקשור להתארגנות זו נהנה, למעשה, מחסינות מוסרית שאין כמותה בחוק. חסינותה הבטחונית של מדינה כמו ישראל כבר איננה נמדדת בטכנולוגיה הצבאית שלה אלא בעמידותה הפוליטית, כלומר ביכולת הספיגה שלה ביקורת על "פגיעה בנשים וילדים".
סוג זה של ביקורת, גם אם היא מוצאת מהקשר, הוא, אולי, הנשק החזק ביותר במלחמה שמתנהלת היום נגד ישראל. שופטיה לרעה של ישראל, הם שתדלנים מערביים, אשר שדולותיהם דואגות ל"נשים" או ל"חפים מפשע", הנהנים מן העובדה אין במציאות אפשרות לבדוק בפירוט מעמיק כל אירוע המתרחש בשטח. הם מנצלים עובדה זו כדי לטפטף האשמות שטחיות נגד צה"ל, המתקבלות ללא בדיקה מעמיקה בתקשורת.
ישראל, המנהלת מאבק מתמיד להשתייך, בתודעת הציבור, לעולם החפשי, משלמת במיוחד בדור האחרון מחיר כבד על פתיחותה התקשורתית, שכן היא חושפת את עצמה לפוליטיקה של גופי ביקורת השתדלנות הנפוצים במערב; אלה, הדואגים לשלומם ולרווחתם של כל אזרח עולם שנחשב למקופח בכוח – נשים, ילדים, רעבים, חולים ועוד - מהווים היום את הכוח הפוליטי המאיים על ממשלות המערב. מתוך ניצול עקרונותיהם המוצהרים של גופי שתדלנות אלה, מצליחים אויביה של ישראל לתקוף אותה על בסיס פגיעתה-לכאורה במי שאינו אלא מייצג של סיסמאות שטחיות, כמו "חפים מפשע" או "זכויות אדם". לעומת זאת, אויביה – ובראשם הפלשתינאים – מצליחים לתמרן בהצלחה את גורמי השתדלנות למען עניניהם תוך כדי כך שהם מנצלים את התקשורת המערבית לצרכיהם מבלי שהם עצמם מחוייבים לאף אחד מהעקרונות שלמענם הם נלחמים, לכאורה; הם, במלחמתם, אינם מטילים על עצמם שום מגבלות "הומניסטיות" והם מרשים לעצמם לפגוע בזכויותיהם של נשים וילדים חפים מפשע הן מבחינה תרבותית פנימית והן במלחמתם נגד ישראל, שבה הם יוזמים פעולות שמטרתן פגיעה באוכלוסיה אזרחית.
לאחרונה, במיוחד, מטיל האוייב על ישראל אשמה לגבי כל כשל תפקודי המתגלה בשטחו. אם יש בעיה בהעברת מזון לעזה, אין השתדלנים, המקבלים את גרסת האוייב, מאשימים את השלטון המקומי בשחיתות, אלא את המצור הישראלי. כך נוחלת ישראל מפלה אחר מפלה בשדה הקרב של השתדלנות – ומסבירי ישראל, אשר אינם יכולים לעמוד בלחץ הדרישה הכלל-עולמית ל"אנושיות", המוטלת על ישראל לבדה, הולכים ונחלשים.