שימוש יתר בכוח?
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 905
שימוש יתר בכוח?
משמעות של התביעה
אם ילד ערבי מרים את ידו לזרוק עלי משהו, ואני יורה בו אש חיה, זה אינו שימוש יתר בכוח.
אני מחוייב להגן על חיי – וכל יד יכולה לאחוז בדבר שמסכן את חיי.
ילד, זקן, אשה או בוגר – רימון, בקבוק תבערה, אבן גדולה או קטנה – כוונות טובות, רעות או בינוניות – כל אלה אינם מעניני כשאני תחת איום – ועיסוק בהם בעיצומו של איום מסכן אותי.
למעשה, עיסוק בהם מסכן אותי גם עכשיו, כשאינני תחת איום ישיר – כי זה אינו מעניני.
מי שזה מענינו הוא זה שמאיים עלי. כמי שמגן על עצמו אני מוסרי גם אם אני טועה. היוזם התקפה אינו מוסרי בכל מצב – כי פעולותיו שלו אינן פעולות של שגגה אלא של הרג מתוכנן.
אם עוסקים בענין מסויים אנשים שהדבר אינו מענינם, הם לא ישיגו תוצאות טובות. יתרה מזו: הם יפסידו משאבים ובכך הם יקלקלו לעצמם את העיסוק במה שהוא כן ענינם. אם וכאשר אני עסוק בהגנה עצמית על חיי, אזי הגנה עצמית - והיא בלבד – היא מעניני.
אם וכאשר אני עסוק בהגנה עצמית על חיי, אסור שאהיה מופרע על ידי שום שיקול אחר.
אסור שההגנה העצמית על חיי, שהיא חובתי המוסרית העליונה בזמן שמתקיפים אותי, תופרע על ידי מחשבה על מצבו של המתקיף, זכויותיו או עניניו. במצב של הגנה עצמית כל מעייני ומשאבי, ללא יוצא מן הכלל, חייבים להיות מופנים אך ורק לשמירת עניני שלי. במצב חירום, מצב של סכנת חיים, עלולים כל מיעוט בתשומת-לב או הסחת דעת להיות קטלניים. חריגה ממצב מוסרי זה של הגנה עצמית, היא לא מוסרית – וזה כולל כל סוג של עיסוק בצד האוייב.
מחשבה על זכויותיהם ומצבם של המתקיפים, בהקשר שבו אני מותקף על ידם, נוגדת את המוסר.
מי שבא להפריע לי להגן על עצמי פועל כנגדי, כנגד המוסר – ומשתף פעולה עם אויבי.
כל צורה של הצרת צעדי והפרעה לפעולותי – במיוחד אם היא נעשית תחת אש - היא צורה של שיתוף פעולה עם אויבי.
כשיורים עלי, זה שמסיט את תשומת הלב שלי ואת נשקי לענינים צדדיים, מכשיל אותי ומסכן את חיי.
בכלל אויבי, המסיטים את תשומת לבי ומעכבים אותי מלהגן על עצמי, נמצאים אלה הטוענים כי תגובתי להתקפה היא תגובת יתר. בטענה יש משום נסיון לעכב אותי מלבצע את מה שהוא זכותי וחובתי המוסרית, ויותר מכך: אלה שטוענים כי תגובתי היא תגובת יתר ותובעים ממני להוריד את תגובתי תובעים את מה שאינו קיים במציאות: אין דרך מציאותית לדעת אם תגובה להתקפה "מתאימה" לפני התקפה או בעיצומה – והערכות של אחר-מעשה אין בהן לסייע.
אם וכאשר אני מותקף, אני מחוייב להשתמש בכל אמצעי ההגנה שלי כדי להגן על עצמי; בשל תנאים אובייקטיביים, אני אינני יכול – אפילו אם הייתי מעוניין - לבדוק באם מידת תגובת האש שלי "מתאימה" למידת ההתקפה עלי או לא. בהקשר אי אפשרות כזו, כל סוג של דרישה להתאים את תגובתי להתקפה היא תביעת הבלתי-אפשרי. לכן, אף כי לסוג כזה של תביעה אין רגליים במציאות, הוא מסוכן לנתבעים, כי יש בהם העלולים לסבור כי הם יכולים להתאים את תגובתם, ובשל כך עלולים להגיע למצב של סיכון עצמי.
ומהי תגובת-יתר? האם מדובר בשתי אבנים כנגד אבן, בירי של כדור גומי כנגד אבן או צרור תת-מקלע כנגד כדור בודד? כל אחד מאלה מחייב, לוגית, בדיקה של מידת ההתקפה – בדיקה שהצד התוקף, היוזם, ממילא איננו עורך (כי הוא איננו מגיב). כך, לא רק שאין אפשרות מעשית לבדיקת מידת תגובה, אלא שיש גם בדרישה למיתון "תגובת-יתר" דרישת מאמץ מהצד הנפגע על חשבון תביעה מהצד הפוגע.