רכי הלבב

רכי הלבב

ככל שעולה בזכרון הטכס ההוא של חתימת הסכם השלום בין רבין לערפאת על מדשאת הבית הלבן אני נזכר בתחושת התיעוב שעל פניו של רבין ואינני יכול שלא לחשוב שאני רואה את החשק שיש לו לתקוע סיכה בבלון האויר המצחין שניצבת מאחורי נשיא ארה"ב.

יותר ויותר אני סובר שהביטוי "רכי לבב" מתייחס לדבר עמוק הרבה יותר מ"פחדנים". אני חושב על כל אלה מבני עמי שנפגשים לשיחות שלום, פיוס ותירוצים אחרים עם ערפאת, סגניו ושאר המרצחים של מחנהו ושואל את עצמי אם הייתי מחזיק מעמד כשאני עומד מולם. סביר שאם הייתי מוצא את עצמי בחברה זו הבעיה שלי לא היתה אם ללחוץ את ידם של הרוצחים או לא אלא איך לעצור בעצמי מלקפוץ על אדם כמו יאסר ערפאת או מוחמד דחלן ולתקוע את אצבעותי בתוך עיניהם מתוך זכרון הילדים החפים מפשע שהם שלחו אל מותם.

ללחוץ יד? זו הבעיה הקלה... האם הם מרגישים משהו, אלה שמחייכים אל ערפאת וקוראים לעצמם בני עמי? ואם כן – אז מה בדיוק?

קשה להימנע מלהניח שמדובר בעם אחר, זר לגמרי.

אני חושב על ילדי שלי מאוים על ידי אחת ממפלצות אדם אלה ואין לי מנוס מהמחשבה שאני והם - או כל מי שתומך בהם - איננו אותו מין חי. שאני חי – והם מתים, או לפחות בדרך לחדלון ומה שנשאר זה לבעוט בהם את הבעיטה האחרונה בדרך לתהום נשמתם.

נראה לי שכמו שחיה גוססת מאבדת, עם דמה, את התחושה, אז מה שקרה להם זה שהם איבדו, איכשהו, את היכולת לחוש את המציאות – וזה מפחיד שזה עלול לקרות גם לנו.

נתונים נוספים