זכור את אשר נעשה לך

זכור את אשר נעשה לך

על המחדל השיפוטי שבסליחה פושעת

ידיעת עובדות המציאות הן יסוד עשיית הצדק. במסורת היהודית מצווה עם ישראל לזכור את אשר עשה לו עמלק, אויבו הקדום. ברוח דומה חשוב שלא לתת לרוחות של "נסלח ונשכח" לנשוב במפרשי ספינות הצדק, הנעות אל חוף המבטחים של הנצחון הצודק המבוסס על תביעת תשלום מכל מי שפגע בזדון במי שלא עולל לו רעה.

בסכסוך הישראלי-ערבי הכולל קיים מחדל פוליטי הנובע ישירות ממחדל שיפוטי, המתבטא במהלכי הנהגה המקומית הנוטה לוותר על זכרון העוול בהנחה שכוח הסליחה גדול יותר. אך המחדל שבאי ראיית ההבדל שבין מי שיוזם פשע למי שמגן על עצמו מפניו, הבדל זה שבין פשע להגנה מפניו הוא כה גדול ועקרוני שהיעדרו ממערכת השיקולים והשיפוטים של המערכת הפוליטית מצביע על ניתוקה של זו מן המציאות; ולא מדובר רק במציאות הטבעית אלא באופן מובהק מן המציאות הפוליטית, מציאות מערכת היחסים החברתיים.

וגרוע מכך הוא הדבר: תהליכי השלום העוברים על ישראל אינם מבטאים חוסר מחשבה, שכחה או היעדר החלטה אלא להיפך: החלטה מודעת, מובהקת ומוחשית ביותר בגישה לא יהודית, לא מציאותית ולא מוסרית של פתרון סכסוכים. גישה זו של "שכח ונסלח" איננה רק מחילה לא מוצדקת על עוונות אלא מרשם מובטח להמשכו הבטוח של הסכסוך, תוך הושפת גזרי עץ למדורת השנאה של האויב.

ברוח הגישה הוותרנית אנו שומעים הרבה על כך שבעצם אין הרבה הבדל בין הצדדים הלוחמים, על כך ש"בכל צד יש כאב ויש סבל", על כך שמכל צד נופלים חללים. עובדות אלה אמורות, ע"פי גישת ההשוואה המוסרית, להשוות מבחינה מוסרית בין הפושעים לקרבנותיהם. אך הרי הנחת יסוד מוסרית עקרונית היא שתמיד – במיוחד אם נעשה צדק - נכון סבל מסויים לפושעים. יתרה מזו - הפושעים, בשל טבעה של הבחירה היסודית של יוזמתם הפושעת, חשופים יותר לסבל ולכאבים בשל היותם משלמים את העונש על פשעם. בהקשר כזה כל מגמת ההשוואה בין פושעים לקרבנותיהם משחקת לידי הפושעים.

למשל, על פי גישה זאת ניתן לומר כי אין שום הבדל עקרוני בין גרמניה הנאצית לאמריקה שניצחה במלחמת העולם השנייה כי שני הצדדים סבלו נוראות. מובילי הכשל ההגיוני-מוסרי הזה בתרבות זמננו פועלים באמצעות טכניקה פשוטה, שעיקרה ללכת אל האדם הפשוט, לראות את סבלו ואז לשאול אותו בתמימות-כביכול מה, בעצם, עבור האדם הקטן, ההבדל בין סבל זה לאחר ולמה אנחנו עוסקים ב"קטנות" כמו "מי התחיל ומי אשם"?

משול הדבר לכך שנעשה בדיקה כימית לגופותיהם של חיילים נאציים וחיילים אמריקניים ונאמר שבעצם יש דמיון גדול בין הגופות. יש היום כוחות פוליטייים שמנסים מזה עשרות שנים להעמיד את ארה"ב על תקן של מפלצת אלימה כשה"עדויות" המגוייסות כנגדה הן הטלת פצצת האטום על יפן והפצצות הנפאלם במלחמת ויאטנם. לאחרונה נוספו לרשימה מלחמות שנערכו על ידה נגד עירק של חוסיין. מה שמתעלמים ממנו הוא, כמובן, ההקשר המוסרי. הקשר זה מציג את האשמים באור בהיר – וגם את החשיבות של מלחמה בהם - אלא שבימינו פחות ופחות הוא נראה כחשוב, במיוחד כשחלק גדול מהסכסוכים – כמו זה שקיים במזרח התיכון – נמשכים דורות על גבי דורות.

הקשר של הגנה עצמית הוא הקשר מוסרי, הוא מאציל ומקדש את הטעויות אשר לא ניתן להימנע מהן ומבחין בינן לבין מחדלים מוסריים שניתן שלא להיפגע מהם. הטעויות, חמורות ככל שיהיו, אינן אלא תאונות שיכולות לקרות בכל מקרה אנושי של יזמה וחלוציות - ושום אדם שפוי לא יאשים את בתי החרושת למכוניות בתאונות הדרכים או יטען להפסיק בניית בנינים בשל התאונות שקורות בענף הבנייה.

אך שונה לחלוטין מכך הוא ההקשר של יזימת אלימות כנגד אדם אחר. זה איננו מוסרי, והוא מזהם ומשמיץ גם הישגים חיוביים. למשל, אלימותה של מדינת הסעד הבוזזת בכדי לתת, כמו אלימותו של הגנגסטר הנדיב אשר מסייע לאלמנת קרבנו, נענתה פעם אחת ולתמיד במשפט האלמותי מן המסורת היהודית "הרצחת וגם ירשת?". קיומו של סבל אנושי איננו יכול להיפתר על ידי הוספה של סבל נוסף. אינך פותר את בעייתו של אדם סובל אחד על ידי הוספת חטא על פשע נוסף לרשימה.

ביהדות ידוע המשפט "זכור את אשר עשה לך עמלק". ציווי זה נכון לא רק למקרה זה אלא גם כשיעור כלל עולמי לגבי הדרך הראויה להתייחס לעוול. חשוב לזכור, להשתדל לזכור ולא לשכוח כעיקרון כללי הנוגע ליחסי אדם ומציאות, את מה שנעשה על ידי צד לא מוסרי - ולא לסלוח ללא סיבה מוצדקת. במסורת היהודית מתבטא הדבר במצווה המחייבת את היהודי שלא לשכוח את איבתו ושנאתו של עמלק אליו בתחילת דרכו כעם. יסוד החשיבות של השבר היא חשיבות זכירת עובדות המציאות.

בין העובדות, הכוונות הרעות שיש לאנשים גם הן עובדות ועד שלא קיימות כאלה שמזימות אותן יש לזכרן. קבוצות בעולם האיסלם הלוחמות נגד ישראל טוענות לשנאה אותה ולמחוייבות להשמידה. מדינות ערב הנלחמות נגד היהודים מקפידות להצהיר על שנאתן כעל הצדקה של אלימותן – וזו איננה יכולה להישאר ללא טיפול הולם עד סיומה. זוהי עובדה שכמו כל עובדה במציאות אסור להתעלם ממנה. מבחינה חברתית, יש לזכור את אשר עושה עמלק – ובכל סכסוך נגד מי שיוזם אלימות יש לעורר את המודעות לכך שאין לוותר על עוול על יסוד של שאיפה לשקט ושלווה כי בכך ניתן רק להבטיח את המשך קיום הסיבה לו.

וכדאי לסיים דיון זה בהצגת אחד ההיבטים החשובים שלו, אשר לרוב נמנעים בתרבותנו מוכת חולי השלום העיוור להזכירו: הדוחפים לשלום בכל תנאי, מבלי לתת את הדעת לפשעים שנעשו על ידי יוזמי המלחמה ולצורך הצודק לשלם עליהם, אינם רק טועים מבחינת התוצאות השליליות של פעולות המחילה הלא נכונה וההשוואה הלא מוסרית בין פושעים לקרבנות, אלא פושעים בעצמם; פשעם הוא החמצתם את מעשה הצדק, שהוא חובתו המוסרית העיקרית של האדם בחייו.

בחייו, שומה על האדם לעסוק בשיפוט מוסרי של בני האדם האחרים החיים בחברתו ואסור לו להימנע משיפוט זה. מבחינת הצדק משמעותה של ההסתה ל"נסלח ונשכח" היא משפט הדוגל באי צדק ובעיוות עובדות, כלומר משפט שאיננו ראוי להיקרא בשם זה כי הוא מנוגד לכל מה שפעולת המשפט מחוייבת להשגתו, ובעיקר לצדק. אדם שנמנע מלשפוט – ובמיוחד כאשר הוא שופט בניגוד לצדק, כמו במקרה שבו הוא מתייחס לפושעים בצורה שמנוגדת לעובדת פשעיהם ומתעלמת בפועל מאשמתם, הוא אחד מהפושעים הגדולים ביותר שיודעת האנושות, כי הוא איננו פועל רק נגד עובדות המציאות של פשעי האויב אלא גם נגד עובדת המציאות של מימושו העצמי כאדם מוסרי וצודק. 

 

 

נתונים נוספים