בין אוהבי החיים לאויביהם
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 850
בין אוהבי החיים לאויביהם
האוייב המעשי הגדול של האדם המערבי – ואולי של האדם בכלל - הוא היום איש הדיקטטורה הדתית הקנאית, שחי בעיקר במדינות ובקהילות האיסלם. זהו המאמין הקנאי המוסלמי הקיצוני, שהשפעתו הולכת וגוברת בעולם, המהווה היום את הסכנה האנושית המוחשית לכל בני האדם שאינם תופשים את העולם כמוהו. במושגים של "חיה אנושית" מאמינים אלה הם הטורפים שבאדם.
בזמן שבו בעולם החי ניזונים הטורפים רק מאלה שהם מזונם, מטרתם של הטורפים הרעיוניים של האנושות היא השמדתו של כל מי שאינו חלק מלהקתם. מעבר לתירוצים זרים שונים, המאמינים המוסלמים נלחמים ביהודים קודם כל כי הם יהודים. בתכניותיהם המוצהרות של מנהיגי החיזבללה אין הם נוקבים בישראל כבמי שפגעה בהם בדרך מסויימת, המאפשרת הסכמה הדדית. ישראל היא אוייבת מתוקף השתייכותה לקבוצה של אויבי איסלם שפשעם הגדול הוא, למעשה, שאינם מוסלמים.
האיסלם של היום רואה את המערב הלא-מוסלמי כאויבו. ברוח זו, האידיאולוגיה של ארגון החיזבללה כוללת זיהוי של מה שהוא רואה כמאפיינים שליליים בתרבות היהודית – ערכים שמבחינתו מבטאים את היותה של התרבות היהודית חולה. חולי זה בא לידי ביטוי במה שנתפש על ידי המוסלמי המאמין כחולשה הנקראת "אהבת החיים".
החולשה של אהבת החיים
בגליון "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מתאריך 1.2.2002 מופיעה כתבתו של רון לשם "ובינתיים בגבול הצפון" המתארת את מצב הכוחות בלבנון, מתוך תיאור מפורט של ההכנות הנעשות בצבא חיזבללה לקראת עימות עתידי עם ישראל. מעניין במיוחד הוא הקטע הבא:
"הלחימה מול ישראל בסיבוב הבא, מבטיח נסראללה, תהיה שונה לגמרי מזו שידענו בעבר. אהבת החיים של הציונים, הוא מכריז, זו שגורמת להם להתאבל על כל חלל, היא זו שתמוטט אותם, בסופו של דבר."
לעתים רחוקות מופיע קטע שמתאר בצורה בהירה ומוחשית כל כך את טבעו של האוייב שישראל עומדת בפניו. "אהבת החיים של הציונים, שגורמת להם להתאבל על כל חלל" מזוהה על ידי המנהיג המוסלמי כחולשה, כסימן למחלתה של התרבות היהודית – ודבר זה צריך להיתפש על ידי מתנגדיו כמאפיין של גישתו התרבותית, של האידיאולוגיה שלו.
אהבת החיים כמגדירת הבדל
בדברו נגד "אהבת החיים של הציונים" מצהיר מנהיג החיזבללה הצהרה עמוקה הרבה יותר מההתייחסות לישראלים: הוא מצהיר על היחס שלו ושל הנמצאים בצידו לחיים בכלל; מהדברים עולה ההבדל בין מי שהחיים נתפשים אצלו כראויים לאהבה לבין מי שהם עבורו אינם כאלה. זה מגדיר את ההבדל בין שני סוגי השקפה אנושית: זו השייכת לאלה האוהבים את החיים וזו השייכת לאלה שאינם אוהבים את החיים.
אף כי כשמדובר במאמין המוסלמי אין בכך הצהרה על שנאת החיים, ניתן להבין מן הדברים – וגם מהמדיניות המעשית של המאמין הקנאי – כי אין הוא רואה את החיים כשלעצמם כבלי ערך במידה שבה החיים מהווים ערך עבור ההומניזם האמיתי; זה בדיוק הדבר הנעלם מעיניהם של הכאילו-הומניסטים: הגישה האדישה לחיים של בני התרבות הלועגים לאוהבי החיים.
מוצאם של בני התרבות האלה באומה הערבית, אשר – בניגוד לגישה ההומניסטית שכבשה את המערב מן הרנסנס ואילך – מעולם לא הראו יחס מיוחד כלפי היחיד האנושי ו/או חייו. למעשה, כל הגישה המערבית כלפי חיי אדם, אשר העולם החפשי מבסס עליה את התפתחותו – והמאפיין המובהק שלה, בהתאמה לכך, היא שיפור איכות החיים של היחיד, מעולם לא קיבלה בעולם הערבי הכרה מוצהרת.
על כך, בין היתר, מבוססת ההתקדמות של הכיבוש הדתי המוסלמי בדור האחרון; כיבוש זה החל בעולם הערבי, אשר תרבותו רואה את גילויי ההערכה של המערב כלפי חיי אנוש כצורה של חולשה – וברוח זאת את ישראל, ההומניסטית ברוחה, כנטע זר במזרח התיכון.
אבל כרגשנות
במובן זה תואמת גישתו של נסראללה את הגישה התרבותית של העולם הערבי כולו; עולם זה רואה את עצמו כ"גברי" ודוחה הבעה חזקה של אבל כרגשנות. מבחינת האיסלם, אחד ממבטאיו של החדלון הנוצרי, הוא העיסוק המתמיד ברגשות האבל על מות קדושם העתיק, בניגוד למיתוס המכונן של מייסדי האיסלם, אשר אופיינו בחרב שבידם. התרבות הערבית אינה רואה את החיים בכלל – ואת חיי היחיד בפרט - כערך בעל חשיבות גדולה. אף כי למטרות פוליטיות-פרגמטיות נוקט הערבי במדיניות המציגה איכפתיות לחיי אדם, אין הערבי, שאינו רואה באור חיובי דאגה גדולה מדי לערך חיי אדם, מתרשם מההדגשה הישראלית בנושא. למעשה הוא אף רואה בה הצהרה על חולשה טבעית.
צחוק הגורל הוא שההומניזם-לכאורה, המוציא את הדאגה לחיי אדם מהקשרה המציאותי ובתירוצים של פעולה למען האנושיות הוא מסכן בני אדם אוהבי אנושיות, אחראי במידה מרובה לשם הרע שיצא להומניזם כתנועה לא ריאלית. דבר זה נובע מכך שההומניסט העיוור, בהתעלמו לחלוטין מטבעו האנטי-הומני של המאמין המוסלמי הקנאי, מעניק לו מעמד של הומניסט פוטנציאלי ובכך חוטא לאמת.
הנוהג הישראלי, אשר במלחמה האחרונה הודגש ביותר בעתונות הישראלית, להתאבל בפרהסיה על כל חלל, נתפש על ידי הערבי כביטוי של רגשנות, כביטוי של פחדנות מוגזמת וכפגם ברור בחסינותה המוסרית של האומה הישראלית-יהודית. למעשה, הפך היחס הישראלי לחייל היחיד לאחד מכלי הנשק החשובים של האוייב המוסלמי והוא בא לידי ביטוי בכל הפעולות הצבאיות הכוללות נסיונות לחטיפה ולשביה של בני ערובה ישראליים, חיילים או אזרחים כאחד.
יש גם קשר בין רתיעה יסודית זו של הערבי לבין המבוכה שאחזה, כזכור, בנציגי הפרלמנט הלבנוני כאשר, לפני מספר שבועות, פרץ ראש הממשלה הלבנוני בבכי. מבוכת הנציגים המחישה עד כמה אין אירוע מסוג זה מקובל במימד הפוליטי הערבי.
לאורה של גישה זו יש להבין כי יש תהום עמוקה בין האיסלם הקיצוני נוסח נסראללה לבין היהודי והישראלי. הבדל זה בא לידי ביטוי בנקודה המסויימת הזו, של אהבת החיים, והיא מהווה סימן ועדות להבדל העצום שקיים בין אויביה של ישראל לישראל – במיוחד כשמדובר במאמין המוסלמי הקנאי. הבדל זה צריך להילקח בחשבון על ידי כל מי שמתמודד עם אדם כזה.
במובן זה, המוסלמי הקנאי איננו "נץ" פוליטי שניתן לפעול נגדו בצורה פוליטית לגיטימית, אלא אדם שהגיע לדרגה שבה הוא מהווה סכנה קיומית כלפי כל מי שאיננו מחזיק באמונתו. זהו, היום, מעמדו של המאמין המוסלמי הקנאי כלפי העולם המערבי.
מה שבמיוחד מאפיין את דרך המלחמה שלו, כפי שזה בא לידי ביטוי במלחמות הקשורות אליו, הוא התנהגותו של הלוחם המאמין בקרב; התנהגות זו אינה מצביעה על נכונות לסכן חיים אלא על אי איכפתיות כלפי החיים. נראה שלוחם החיזבללה נבחר במיוחד אחרי סלקציה שקובעת התאמה מיוחדת בין אישיותו לתביעות הדת ברוח האמונה המיוחדת לאיסלם הקיצוני: זו מתאפיינת בראיית החיים עלי אדמות כערך שניתן לוותר עליו.
חוסר ערך לחיים
חלק מהלוחמים נגד החיזבללה מדווחים על התנהגות לוחמי הארגון בעת קרב, כאפיינית לאנשים ששמים את נפשם בכפם כמתאבדים, ולא כמי שמסכן את חייו למען מטרה נעלה. הבדל זה בין מי שמסכן את חייו לבין מי שמוסר אותם מתוך שאיפה לשפר את קיומו הוא עקרוני. אם חייל נלחם נגד מי שחפץ למות, שונים לגמרי הכללים שבהם הוא צריך לנקוט. חייל כמו החייל הישראלי, שמעריך ואוהב את החיים, מוכן לסכן את חייו אם אין ברירה – אך זהו עיוורון מסוכן להציב אותו מול מתאבד חמוש, המזלזל בישראלי בדיוק על כך שהוא מעריך את החיים.
המלחמה נגד החיזבללה גבתה קרבנות רבים מהיחידה האיראנית בלבנון. דבר זה עשוי ליצור את הרושם שמדובר בלוחמים מעולים ועזי נפש, אך זוהי אשלייה: מדובר באנשים שהאידיאולוגיה שהם מחזיקים בה נשאה אותם למחוזות רחוקים ביותר מהערכת החיים שבה באה לידי ביטוי העמדה היהודית-ישראלית. נפשית, לוחמי החיזבללה קרובים יותר למצב של חוסר איכפתיות ואדישות לכל חיים – ובעיקר לחייו של היהודי, שאותו הוא רואה, בתפישת עולמו, כמי שחי בניגוד למצוות האל.