בעיה דמוגרפית?
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1119
יש להכיר בזכותם של הערבים כפרטים, אשר הגיעו לארץ ישראל וחיו בה בעת שלא היתה קיימת עדיין מדינת ישראל, ומתוקף זה בלבד הם רשאים לחיות כאן כפרטים ולמצוא כאן את פרנסתם.
(מתוך "האתגר" מאת הרב מאיר כהנא)
בעיה דמוגרפית?
או: מדוע הרוב הערבי איננו מאיים
על המיעוט היהודי בישראל?
ה"בעיה הדמוגרפית", שד שרבים חוששים ממנו, איננה מהווה בעיה במדינה צודקת, המבוססת על שכל. רק במדינה לא צודקת מקבל כל אדם זכות לבחור בכל ענין. במדינה צודקת אין הרוב יכול לקבל יכולת השפעה כוללת (וכפיה) על מיעוט, באמצעות בחירה שבה כל המעורבים הם שווי ערך פשוט מתוקף קיומם. דבר כזה, שהוא אפייני לדמוקרטיה כמו ישראל, גם לא היה מקובל בדמוקרטיה המקורית, היוונית, שבה הבחירה נעשתה רק על ידי בעלי זכות – והזכות היתה ניתנת רק למי שהיה ראוי להיות בעל זכות.
מה קובע מי יכול להיות בעל זכות בחירה או הצבעה בתחום מסויים? התחום המסויים שלגביו נערכת הבחירה.
השכל והצדק תובעים שהמעורבים בהצבעת רוב בנושא מסויים יהיו בעלי הבנה בו: ההחלטה לגבי סוג הניתוח הראוי תיעשה על ידי רופאים מומחים. כך, בכל תחום מקצועי, תתקבל ההחלטה על ידי מומחה או, אם התנאים דורשים, קבוצה של מומחים.
במקרה של החלטת מומחים, המומחה הוא בעל זכות ההצבעה. זהו הדבר הנכון לעשותו בכל הקשר שבו נדרשת הכרעת רוב, ובכלל זה בכל מבנה חברתי, כמו מפלגה או מדינה.
בחברה שכלתנית (כזו המבוססת על השכל) אין רוב אנשים חסרי זכויות יכול להשפיע על בני אדם אחרים שהם בעלי זכויות. בחברה שכלתנית צריך כל אדם להוכיח זכות להכריע בנושא מסויים – ואין די בעובדה שנולד כדי להיות בעל זכות (*).
אם קנה המידה לקבלת זכות הצבעה מבוסס בצורה אובייקטיבית, אין כמות המצביעים, כשלעצמה, מהווה גורם מכריע לגבי שאלות שבהן יש צורך במומחיות, בידע או בקשר מיוחד לנושא. אם ניקח, עקרון הצבעת הרוב המסורתית שהיה נהוג בסנהדרין, היה דוגמה נאותה לענין זה: ההכרעה היתה נעשית על ידי מומחים, והמומחים היו נקבעים עפ"י מדרגות ידע אובייקטיבי ולא נלקחים "מן הרחוב".
העקרון המבוסס, הדוחה את הרוב המספרי היבש, משוריין על ידי השכל הישר, כפי שהוא בא לידי ביטוי בעובדות ההפעלה במציאות של חברות מסחריות; חברה מסחרית – למשל מסעדה – משרתת כמות אנשים גדולה פי כמה ממספר חברי ההנהלה שלה והעובדים בה. אין שום סיבה שאדם שאוכל במסעדה זו כזו יקבל זכות נוספת לארוחתו תמורת המחיר שהוא משלם עבורה.
(*) למעט זכויות האדם, אשר ניתנות לאדם על ידי המציאות – אך הן אינן כוללות יכולת לפגיעה בזכויות האדם של בני אדם אחרים, ובכלל זה כפיית אחדים.
לאדם המעורב בחברה כזו יש זכות היחס ישר למה שהוא משקיע בה ודבר זה נקבע בהסכם היסוד. בחברה כזו תהיה לעובד – טבח או מלצר – זכות לקבל משכורת ביחס ישר לתרומתו לחברה – ולבעלים תהיה זכות לחלוק ברווחים ולהחליט על אופי הניהול. במצב כזה, יהיה מתן זכות וערך הצבעה שווה לגבי המוסד לכל המעורבים – אוכלים, מלצרים, טבחים ובעלים – טירוף גמור; זכות מסוג זה תצביע על הפרה יסודית של חוק הטבע הקובע שזה שבידו הידע צריך להיות זה שבידו להחליט ו/או שזה שהקים את העסק צריך להיות זה שמנהל אותו ומחזיק בזכות לקבוע את גורלו. לגרור "דמוקרטיה" להחלטה לגבי עתידה של המסעדה יהיה לתת בידי הסועדים, ה"רוב", אשר אינם מכירים את דרך הפעלת העסק, כוח ניהול על פעולתם של הטבחים, המלצרים והבעלים, הנמצאים ב"מיעוט".
אם במזרח התיכון מוקמת מדינה יהודית, היא צריכה להיות מנוהלת על ידי יהודים. לא סתם יהודים אלא כאלה שמבינים ביהדות. יהודים כאלה אינם נבחרים אלא בוחרים – הם בוחרים להקים מדינה ובבחירתם זו – השקולה להקמת עסק, ארגון או מועדון – הם קובעים עם מי הם רוצים לעסוק, לאיזו מטרה ועפ"י כך מי יהיו בעלי הזכויות הראשיות במקום.
חוק הזהות הפילוסופי, המגדיר את היחס בין מהות לזהותה, איננו מאפשר למהות להמשיך להיות מהות אם חלקיה משתנים. אם יחליפו את חלקיו ואבריו של סוס בחלקי כלב, הוא לא ימשיך להיות סוס. אם בית מסחר לממכר ממחטות יתחיל למכור מטריות ולאט לאט לא יהיו ממחטות במחסניו, אי אפשר יהיה לראותו יותר כבית מסחר לממחטות. מדינה של יהודים לא תהיה או תמשיך להיות מדינת יהודים אם לא תפעל עפ"י עקרונות היהדות.
כפי שכדי להיות אדם יש צורך בפעולות מסויימות, האפייניות לאדם, יש למדינה יהודית צורך בפעולות המבוססות על עקרונות יהודיים. מדינה איננה יכולה להישאר יהודית אם יהיו דרכי הפעולה שלה שונות מאלה של המסורת היהודית. אחד מהדברים המובהקים שיש צורך לשמור עליהם כדי לשמור על צביון יהודי הוא הנהגה יהודית כללית וזו באה לידי ביטוי בעצם הרעיון שהמדינה היהודית תכלול אזרחים יהודיים.
בניגוד למיתוס הדמוקרטי הנהוג בישראל, אין מניעה עקרונית שבמדינה יהודית יוכל רק יהודי להיות בעל זכות בחירה. צרפת, למשל, יכולה להחליט מי יקבל אזרחות צרפתית – ואיש לא יערער על זכותה לעשות זאת, במיוחד אם אין היא פוגעת בזכויות האדם של נתיניה הלא-צרפתים – קל וחומר שיהודים, המייצגים מהות הקיימת במציאות שנים כה רבות, יכולים להקים ארגון מדיני ולהחליט שחבריו יהיו יהודים בלבד.
בהחלטה מסוג זה אין משום פגיעה כלשהי בזכות אנושית כלשהי של נתין / תושב ישראל שאיננו יהודי. דבר זה איננו מפריע לו להתארגן בכל סוג של ארגון - למעט מדינה (כפי שלא ניתן להקים מסעדה בתוך מסעדה אחרת); כארגון, מיוחדת מדינה בכך שהיא מגדירה תחום שטח השייך לה ואשר בד"כ מהווה את סך השטח של חבריה. המקבילה לכך בתחום החברות האחרות היא שבד"כ רכושה של חברה הוא סך הרכוש המקובץ של חבריה.
עליונות "דמוגרפית" יכולה להתקיים רק בהקשר שבו מחליטים בני מדינה על עליונות כזו – ואין שום סיבה להחלטה של אזרחי מדינה יהודית לתת עדיפות מסוג זה למי שאינו בעל זכות לעדיפות מסוג זה. עקרונית, אין שום סיבה למסירת שליטה בנושאים בעלי חשיבות מכרעת לחיים בעלי זהות מסויימת למי שאיננו שותף לחיים מסוג זה. רק בתנאים שבהם, כמו במדינת ישראל של היום, הוחלט שבני כל הדתות מקבלים זכויות אזרחיות שוות לגבי כל נושא יתכן עיוות מסוג זה, כי במקרה כזה מתבטלת משמעות האמירה שהמדינה "יהודית"! סוג זה של חשיבה הוא הגורם לכך שהיחיד החוכך בדעתו יפחד מהריבוי הטבעי של הצד היריב ויחשוב על הגבלתו של ריבוי זה או על גירושו – דברים שמקומם לא יכירם בחברת אנוש ראוייה ושגם עומדים בניגוד לרוח היהדות והלכותיה. אך אם תעניק המדינה היהודית אזרחות מלאה (ובכלל זה זכות בחירה למוסדותיה) רק ליהודים, לא יהווה הריבוי הטבעי של מיעוטים איום כלל.
אם רוצים יהודים להקים מדינה יהודית, עליהם לדעת כי כל עוד הם אלה שמקימים את המדינה לעצמם, הם אלה שיש להם זכות לנהל אותה ובמסגרת זו לקבוע, בין היתר, את אמות המידה לזכויות הכרעה, במיוחד בתחומים שבהם רק היהודי יכול להכריע. היהדות, כאמור, מבוססת על כיבוד זכויות האדם, ולכן, אין, מבחינה זו, לשום אדם זר החי בתחומה של מדינה יהודית סכנה של פגיעה בזכויותיו. יתרה מזו, זכויותיו של תושב זר במדינה יהודית מוגנות במידה שבה הן אינן מוגנות אפילו במדינה ששייכת לדתו ומוצאו. הדוגמה והראייה המובהקות לכך היא שערבים החיים במדינת ישראל הדמוקרטית נהנים ממימוש גדול יותר של זכויותיהם מאשר ערבים היושבים במדינות הערביות הלא-דמוקרטיות.
היהדות איננה שונאת את הזר או הגר; יתרה מזו, היא גם מבוססת, בחלקה, על זרים שהיו לגרים אחרי שראו את דרכיה והשתלבו בה. אבות היהדות לא סגרו את חברתם אלא פתחו אותה. הם לא חששו מכיבוש היהדות על ידי זרים כי לא זיהו את תרבותם במונחים של גבולות פיסיים - וגם לא ראו את המדיניות היהודית כדמוקרטיה שבה לכוח הרוב הכרעה על המיעוט. היהדות היתה עבורם מערכת רוחנית של עקרונות הנהגה במציאות ואשר כל עוד מקפידים לשמור עליהם ישלטו תמיד רק יהודים ביהודים.
במדינה יהודית אמיתית, בחברה יהודית, אין הזר מהווה איום. ההיפך הוא הנכון: העמים הזרים, לפי נביאי היהדות, הם "לקוחות" היהדות – הם האמורים לקבל ולהעביר את המסר היהודי לגאולת העולם.
אל לנו לתת לפחדים לא הגיוניים לגרום לנו לפגוע ביחידים חפים מפשע; פחדים אלה נובעים רק מכך שלא פעלנו בנחישות כלפי אלה שלא היו חפים מפשע. מוסרית, הבוגדים אשר בינינו מסוכנים לשלמותנו יותר מהחפים מפשע שאינם בינינו. כפי שעלינו לשפוט כל מקרה לגופו, עלינו לשפוט כל אדם לגופו – ולשאוף שלא ייווצר מצב שבו לא נוכל לבצע שיפוט כזה. מי שמכריח אותנו לפעול שלא בהתאם להלכה היהודית ולהוקיע או להרשיע קבוצות הוא הפועל נגד היהדות ובמובן זה הוא הגיס החמישי אשר מסכן באמת את עתיד העם היהודי וכל ארגון שירצה זה להקים.
למדינה יהודית יש משמעות רק אם תפעל עפ"י היהדות. מדינה שקוראת לעצמה יהודית אך איננה עושה זאת – כמו, למשל, מדינת ישראל דהיום – תשחית את היהודים שבה. אחת מצורות ההשחתה היא הפחדתם ב"בעיה דמוגרפית".