דיאלוג דמיוני

דיאלוג דמיוני

שלום, אחמד. מה נשמע?

שלום, ישראל. אני סובל בגלל המלחמה הזו.

אבל אתה התחלת.

זה בגלל שאני צודק.

מה צודק בלרצוח אנשים?

הם לקחו לי את הארץ שלי.

בוא נניח שזה נכון. מה יתן לך לרצוח אותם?

למה אתה מתכוון?

נגיד שאדם אחד לקח משהו מאדם אחר. האם רצח זה פתרון?

מה אתה מציע?

לפעול כמו שפועלים בני אדם: מדברים, מתדיינים, מביאים דברים לבירור ואם לא מסתדרים מגיעים לבית משפט.

לא חשבתי על זה. ומה עם רצח?

בין בני אדם שרוצים להישאר בני אדם אין דבר כזה רצח. רצח אומר שאתה שובר את הכלים ומוציא את עצמך מהגזע האנושי.

אבל הרבה רוצחים. העולם מלא רוצחים.

לא כל כך הרבה כמו שאתה חושב. אולי אתם פשוט התרגלתם לכך, אבל זה פוגע בך לא פחות ממני.

למה?

כי זה לא מאפשר לך להיות אדם מאושר – וזה ספק גדול אם אתה בכלל יכול לחיות כאדם.

מה אתה אומר?

מה שאתה שומע. וחוץ מזה אתה חייב לי הרבה יותר ממה שאתה חושב, כי לא רק שאני לא רוצח אותך, אלא שאני אפילו זה שהתחלתי עם הענין של ה"לא תגנוב"?

מה אתה אומר?

מה שאתה שומע; זו תגלית הגדולה שלנו – ולא היחידה.

אז אתה אומר שאני יכול להסתדר איתך אם אני חושב שיש לך משהו שלי.

בודאי, אחרת מה היה האינטרס שלי להודיע לעולם שאני דוגל גם ב"לא תגנוב"?

מה, אתה רוצה להגיד לי שאתה לא בענין של גנבה?

בודאי שלא; הגניבה מפריעה לך לחיות כמו אדם – וגם לה אין מקום ביחסים טובים בין בני אדם.

שמע, ישראל, איך זה שאף פעם לא שמעתי על זה.

אני לא יודע, אבל אולי היית עסוק קצת יותר מדי בלגנוב ולרצוח.

ישראל, אתה לא חושב שמאוחר מדי עבורי?

אף פעם לא מאוחר מדי – עבור אדם.

הטוב הוא כל מה שטוב לאדם ולעולמו