הטעייה תרבותית

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 913

 

הטעייה תרבותית

על תפישת העולם של הערבים

ככלל, מהווים היום הערבים, מעבר לסכנה שיש בהם לקיום העם היהודי במדינת ישראל, גם סכנה מוחשית לשלום העולם כולו. הדבר הוא תוצר של ההבדל הגדול הקיים בין התרבות הערבית לזו של התרבות החזקה ביותר בעולם של היום, תרבות המערב. ההבדל בין התרבויות מתבטא בכך שאל מול עולם הערכים המערבי, הרואה שלום עולמי כמטרת-על, מה שמבקש הערבי להשיג הוא נצחון. בהקשר זה, יש לראות פעולות כמו הצעת תכנית שלום על ידי ערב הסעודית כחלק מאיסטרטגיה שנועדה להטעות את העולם. למעשה מדובר בהטעייה כללית המכוונת על ידי בני תרבות ערב כחלק מאיסטרטגיה מקיפה שהם מפעילים נגד המערב.

פיגורם התרבותי של הערבים הוא מה שעלול להתגלות כגורם הראשי לאי ההצלחה של מדינות המערב – כולל ישראל - להגיע לשלום אמיתי עם הערבים. אם נכון הדבר, הרי עצם העובדה שעמי ערב לא הצליחו עדיין להשיג לעומקו את מושג השלום המערבי ואת הרווחים הטמונים בו, היא הדבר העיקרי שמעכב אותם מלהגיע להשלמה אמיתית עם אויב כלשהו לאורך ההסטוריה. יש בכך כדי לשפוך אור חדש על הדרך שבה מתנהלת תרבות ערב לאורך כל דורות קיומה, החל מהיוולדה במדבריות המזרח התיכון וכלה במצב של ימינו, שבו מהווים הערבים תופעה שהעולם כולו נדרש להתמודד עימה לצורך פתרון בעיית עתידו.

סקירת ההסטוריה הארוכה של תרבות ערב מעידה על כך שהערבים, אשר השתלמו בתורת המלחמה והטלת האימה, לא הצליחו מעולם להקים חברה שאינה מבוססת על אלימות – ואם סכסוך הוא המצב המתמיד הפנימי של הערבים, קל וחומר שכך הדבר בהתייחסותם לעולם החיצון. במיוחד בימינו נראה כי מאות השנים שבהן עברו עמי ערב ממצב של פראות שבטית ועד לאימפריאליזם המוסלמי שאיים על אירופה עד למאה ה19 לא הצליחו לגרום להם לפתח כלפי המערב שאיפות כלשהן זולת כיבוש והשתלטות, אשר מוסוות באמצעות הטעיית העולם כולו.

מנקודת מבט זאת קשה שלא לראות את הקשר הקיים בין המנטליות הערבית של העבר לזו שבהווה; כאז כן היום, מהווים ערביי העולם מהות תוקפנית, לוחמנית, אשר למדה להסוות את טבעה באמצעות הטעייה תרבותית. בפועל, הערבים מנהלים נגד המערב מלחמה מקיפה, שביסודה הטעייה בת דורות רבים, שבאמצעותה מציגים את עצמם הערבים כתרבות גדולה, עשירה ומתקדמת. ביסוד הצגה זו נמצא שקר גס, שכן אין התרבות הערבית מסוגלת להכרה בערכים חיוביים כלשהם הקיימים במערב. משמעותו המעשית של שקר זה היא שמאחורי תדמית הערבי, הנראית לבן המערב, ברוח הפלורליזם הפוסט-מודרניסטי, כמבטא שוני תרבותי לגיטימי, מסתתר לו אדם לא מוסרי מפגר בהתפתחותו, אשר הצליח, באמצעות חושי ההישרדות הטבעיים שלו, להטעות את העולם כולו.

הטעייה זו מסתירה את הגורם היסודי האחד שחסר הערבי בתרבותו: עצמאות. נראה שבשל היעדר הבנה בתחום זכויות האדם, התרבות הערבית מעולם לא הגיעה לדרגה שבה יכולה היא להוות תשתית מתאימה להתפתחותו של יחיד אנושי עצמאי וקל וחומר של קבוצה כזו. עובדה היא שהערבי של ימינו – ואין זה משנה אם מדובר ביחיד, בשבט או באומה – אינו מסוגל לקיים את עצמו מבלי להיות תלוי במידה זו או אחרת באחרים. הדבר נובע מכך שבעולמו הפוליטי של הערבי אין אומות של יצרנים שלווים אלא רק כאלה שבהן בני האדם יכולים להיות שולטים או נשלטים.

לכן, גם במקרה הטוב, שבו מצליחים ערבים להשתלב כחלק פעיל בכלכלה, הם רואים את עצמם כמשרתים או כאדונים ושואפים תמיד להיות אדונים, בין אם הדבר מוצדק מבחינה אובייקטיבית ובין אם לא. בשל כשל ראייתו של הערבי את הכלכלה כשדה יחסים בין בני אדם חופשיים, מנווט הערבי את עצמו מבחינה פוליטית תמיד למעמד של תלות, בין אם מדובר בתלותו של שודד ובין אם מדובר בכזו של מקבץ נדבות. אף כי הערבים מפעילים בימינו במיומנות רבה שתי מסורות עתיקות אלה, אין פעילות הביזה או הקבצנות המודרניות שלהם מצטיינות ביותר מאשר הענקת אדרת חדשה לגברת ותיקה. בכל מקרה, התרבות הערבית, שלאורך כל ההסטוריה שלה עדיין לא התקדמה אל מעבר ליכולת לספק לבניה קיום מינימלי של עובדי אדמה, איננה מסוגלת ליצור חברה חופשית יצרנית ועצמאית המותאמת לדרישות העידן החדש.

זו עובדה מציאותית שאין בעולם של היום מדינה ערבית עצמאית של ממש; גם מדינות הנפט הערביות, שבשל עושרן מרקיע השחקים נראה שהן עצמאיות, אינן כאלה. הן נהנות מכוחו של סוד, שהוא אחד מן השמורים ביותר בעולם של היום, והוא שעשירות ככל שיהיו, תלויות הן אף לצורך סיפוק צרכיהן היסודיים במדינות המערב. בנוסף לתמיכה מתמדת שאלה מעניקות להן, הן מוסרות בידיהן את המשאבים המאפשרים לעומדים בראשן את רמת החיים הגבוהה ועשירת המותרות שברשותם תמורת הנפט שבשטחן.

בהקשר של תעשיית הנפט, מניח בן תקופתנו כי מדובר ברכוש טבעי של עמי ערב המגוררים באיזורי ההפקה שלו, אך למעשה, שייכת תעשיית הנפט כולה ליצרנות המערבית, שהיא שהקימה אותה והיא המשתמשת הראשית בה. העובדה שהערבים נהנים ממשאבי העתק שמפיקה תעשיה זו איננה נובעת מטבעו של הבוזז הערבי ובמקורו של דבר אף לא מיוזמתו, אלא ממחדל רעיוני מערבי. מדובר בשוחד פוליטי שמקבלים העריצים העומדים בראש מדינות הנפט מהגורמים המערביים שמפיקים אותו בשטחן, מתוך התעלמות מפגיעתם של המנהיגים המקומיים בזכויות האדם של אזרחיהן.

כדי להבין מחילה מתמדת זו שמעניק המערב למדינות הנפט יש לזכור כי העולם המערבי איננו רק השוק שבלעדיו אין למדינות הנפט קיום של ממש, אלא שדה הקרב הפנימי של כוחות רעיוניים מערביים שהערבים השכילו לנצל לטובתם. העובדה שרובה של תעשיית הדלק הנמצא במדינות העולם השלישי – ובעיקר אלה הנמצאים בשטחן של מדינות ערב – הולאם על ידיהן באופן פושע, היא תוצר משולב של כניעת הצדק במערב לרעיונות כושלים ולסחיטה רגשית המבוססת על ערכים מערביים מוטעים, אשר עקפו כל שיפוט אמיתי והעניקו לראשי שבטים פראיים ואלימים משאבים שלא שייכים להם בזכות.

משאבים אלה, שנוצרו על ידי יזמים זרים, בני המערב, היו פרי עמל בן שנים אשר הוסגר למנהיגים המקומיים על ידי פוליטיקאים נוכלים מן המערב בדרכים של תחבולה, מרמה וכחש. אלה איפשרו לערבים המקומיים לצעוד בדרכי המסורת העתיקה של אבותיהם, שודדי דרכים, שבנו את פרנסתם על ביזת סוחרים שעברו במדבר. ההבדל בין העבר להווה הוא במידה אך לא בעקרון, שכן שוד הזרים המבוצע על ידי הערבים נמשך באין מפריע בשל ההגנה הניתנת להם מצד גורמים במערב, בהקשר זה, למותר לציין כי תעשיית הנפט שהועברה לידי השליט השבטי המקומי היתה רק אחד מערוצי התנועה המתקדמים שהוקמו על ידי בני תרבות המערב בארצות ערב והולאמו על ידן, כדוגמת תעלת סואץ.

ואין לטעות ולחשוב שהעובדה שבארצות כמו נסיכויות הנפט קיימים היום מוצרים טכנולוגיים מתקדמים מהווה עדות להיותן ברמה של טכנולוגיה מתקדמת מבחינת יכולתם של תושביהן. במציאות המעשית, רובם של תושבי מדינות ערב חסרים את הידע והיכולת הטכנולוגית הנדרשת כדי ליצור את מה שנדרש כדי לקיים תרבות מודרנית מתקדמת – וכנראה שבמקרה של ארצות הנפט המצב חמור אף יותר, שכן ברוב המקרים לא הספיקו תושבי ארצות מדבר אלה להסתגל לאופי התרבות המערבי וזינקו הישר מגב הגמל להגה מכונית הפאר, מבלי לעבור את שלבי הביניים ההכרחיים להבנת הדברים.

לאורך הסטוריה עובדתית ארוכה הולכת ונעשית מוחשית עובדת חסרונה של תרבות יסוד השכלתית ערבית, אשר תיצור דור כלשהו של יצירה אנושית עצמאית. עם כל חשיפתם לתרבות המערב, נכשלו בינתיים עמי ערב במשימת הקמתה של חברה יצרנית המתבססת על ערכים כמו כיבוד זכויות האדם ובכלל זה זכויות הקנין והחופש הנובעים מכך. גם במקרה הטוב, שבו נרכשה על ידו השכלה מודרנית, שולט האזרח הערבי בן זמננו רק ביכולת תחזוקת הטכנולוגיה החדשה שנמצאת בארצו, אך בשל העובדה שלא אימץ עדיין מידה משמעותית של ערכי הקיום האנושי הבלתי-תלוי, שהוא המאפיין את חיי היחיד שחי בחברה שבה נשמרות זכויותיו מפגיעה, נותר הערבי בפיגורו התרבותי אחר המערב.

את נושא הזכויות, המהווה אבן יסוד בחיי האדם המערבי, מבין הערבי רק כתוצר של מאבק כוחות. זו הסיבה לכך שגם כאשר ארצות ערב מוצאות לנכון לשמור על זכויותיהם של אנשי מערב שהם מארחים, בין אם כסייענים, עובדים ואנשי אחזקה ובין אם כתיירים התורמים למדינותיהם מטבע זר, הם עושים זאת יותר מתוך הערכה פרגמטית לרווחים החומריים הטמונים בכך ולא בשל יחס חיובי כלשהו כלפי זכויות האדם שלהם.

למעשה, מה שחווה התייר המערבי בארץ ערבית, אם הוא ניחן ביכולת התבוננות מעמיקה, הוא שהיחס הידידותי המופגן שהוא זוכה לו מסתיר מאחוריו זלזול יסודי בצורת החיים שלו. הדבר נובע מכך שביסודו של דבר אין תרבות המערב מקובלת על הערבים כתרבות חיובית, על אף היותם תלוים בה בדרכים שונות. למעשה, היכולת הטכנולוגית המתקדמת של המערב כלפי העולם הערבי מעולם לא הצליחה לשכנע את האדם הערבי כי בקידמה זו גלום גם ערך מוסרי כלשהו. יתרה מזו: חוסר ההערכה של בן התרבות הערבית כלפי המערב הוחרף והפך, במקרים רבים, לשנאה גלויה בעקבות הטפה מוסלמית דתית אנטי נוצרית. גם בהקשר זה נתפסת כל עזרה שמעניק העולם המערבי לערבים כצורה של נסיון השתלטות או, במונחים פוליטיים מבית מדרשו של השמאל, כ"קולוניאליזם חדש".

על כך כדאי להוסיף את הכיבוש הזוחל של הערבים את המערב, שבא לידי ביטוי בתנועת הגירה עצומת היקף. המאפיין תנועה זו היא העובדה שמליוני המהגרים הערביים הכלולים בה, אשר העדיפו את נוחיות החיים במערב, אינם מתרגמים נוחיות זו לערכים מופשטים כמו הערכה או להתייחסות רגשית חיובית. ברוח הדברים שלעיל ממשיכים בני תרבות ערב, שחלק גדול מהם רואה את עצמו כמשרת זמני שהוא, למעשה, שגריר דתי, לשמור אמונים למכורתם ולשמור על גחלת אש השנאה התרבותית בוערת.

חוסר יכולתה של התרבות הערבית העכשווית להתמודד כראוי עם דרישות העולם המודרני אינו נעלם מעיני מנהיגי ושליטי ערב. הנאורים שבהם, המכירים בנחיתות התרבותית של ארצותיהם אל מול המערב, מעודדים – במגבלות של יכולותיהם והבנתם – רכישת ידע מערבי בתחומי ניהול, ארגון וסחר בנוסף למשאבים וטכנולוגיה. אך אין די בהתקדמות מסוג זה שכן היא איננה מספקת לערבים את ערכי היסוד שלהם נדרשת תרבותם כדי להיות חלק שווה-ערך בעולם של זמננו.

בכך שהפקיר את יצרניו לבוזזים סייע המערב למיסוד כלכלה של סחיטה במדינות ערב, במיוחד במוקדי עימות כמו המזרח התיכון. בכך שתמך רעיונית בגישות התולות את נחיתותן הכלכלית של מדינות ערב ב"קולוניאליזם" המערבי, הזמין המערב על עצמו את המשכה של ההטעיה המופנית נגדו, המציגה אותו כמי שהרס את תרבות ערב. ברוח האשמה זו מוצאים לנכון רבים מאנשי הרוח במדינות ערב לתלות במערב את הסיבות למחדלי משטריהן שלהן ולהציג את פיגורן התרבותי ביחס אליו כתוצאה של אלימות המערב וחלק ממה שהם רואים כשחיתותו המוסרית. למתבונן מהצד צריך להיות ברור מדוע יש בגישה מסוג זה משום הגברת השיתוק התרבותי הערבי.

למותר לציין, בהקשר זה, כי לגישות אלה מצאו הערבים שותפים רעיוניים רבים במערב. אלה, שחלק גדול מהם מעריך עד כדי הערצה את ערכי היסוד של התרבות הערבית, על אף היותם שוחרי מלחמה, הם קרבנותיה הרוחניים של המרמה הערבית. הם אינם מבחינים, בדרך כלל, בשאיפת האלימות היסודית של הערבי ובהצדקתם אותו מחזקים את ההטעייה שבה הוא נוקט כלפי העולם.

את שיאה של ההטעייה הערבית ניתן למצוא בסכסוך במזרח התיכון ובמיוחד בעין הסערה שלו, ביחסים שבין ישראל לישות הפלשתינית ולארגוני המחבלים הרבים. בישראל גופה ניתן למצוא תומכים רבים לעמדת הערבים אשר אינם מזהים את טבעה האלים של תרבותם, על אף שהם נלחמים נגד ישראל שבדרכים רבות מסייעת להם. העובדה שישראל אינה זוכה לשום צורה של הערכה מצידם על עזרתה מסתייעת בכך שכל אויבי ישראל – וגם גורמים בממשלת ישראל - שותפים בהסתרת העובדה שאין הערבים מסוגלים לקיים את עצמם מבחינה כלכלית.

להסתרתה של עובדה זו מעין כל סיבות רבות, שחלק מהן מתבטא בשאיפה שלא להביך את מנהיגי האויב הפלשתיני ולא לפגוע בכבודו של העם הערבי. אך יש בה, במיוחד כשהיא מופעלת מצד גורמי שלטון ישראליים, משום סיוע לאויב. מאידך, בשל הפוטנציאל הנפיץ של הציבור הערבי, עשויה כל קביעת עובדה פומבית על חוסר יכולת להיחשב כפגיעה ישירה ומכוונת בעם הערבי. זו הסיבה שבגללה נזהרים דוברים מדיניים מלגעת בנושא, אף כי בכך הם ממשיכים את השקר הערבי.

אך הן מנקודת מבט ישראלית והן מנקודת מבט ערבית, יש בשתיקה זו משום הנצחת החדלון הערבי. הטעייתם של הערבים את העולם, בהקשר זה, נובעת לא רק מצורך איסטרטגי אלא גם מהתפיסה האופיינית לעמי ערב, המבינה כי גם מבחינה תדמיתית יש משום חולשה מוצהרת באי היכולת לשרוד ללא מלחמה. כי כפי שמבין כל אדם עצמאי, המקיים את עצמו בזכות עמלו, מצבו של שודד, החי על חשבון קרבנותיו, הוא מצב של תלות והודאה מעשית בנחיתות. זהו, למעשה, המפתח להבנת מצבו הנפשי של הערבי.

נכון להיום מסובך העולם הערבי בשל תפישת העולם שלו. כמו במקרה של מפוצל אישיות, הוא נקרע בין העובדה שהוא נזקק להתקיים בעולם שהשלום מוכרז בו כערך עליון לבין החזקתו בראיית העולם כשדה קרב.

היותה של התרבות הערבית תרבות של מלחמה היא ענין יסודי ביותר בה, אשר איננו מבטא רק את מערכת היחסים של הערבים עם מי שאיננו ערבי; האלימות הפוליטית כה שולטת בתמונת העולם של האדם הערבי, עד שהוא אינו מסוגל לתפוש את קיומה של מערכת פוליטית כלשהי, שאיננה מבוססת על כוח. זו הסיבה הראשית לכך שכל החברות הערביות כוללות מאבקים וסכסוכים פנימיים, החל מרמת המשפחה, המשך ברמת השבט וכלה ברמת השלטון המדיני. מצב זה הוא גם מה ששמר על הישארותו של האדם הערבי במשך דורות במצב של שנאה קפואה מתמדת כמעט כנגד כל מה שמחוצה לו.

החדלון הערבי להגיע לעצמאות כלכלית כישות מדינית נפרדת, במיוחד כשמדובר בקיומה של חברה שבניה מאוחדים מתוך כבוד הדדי, הוא הדבר שכל המאמץ התעמולתי הפלשתיני מנסה להסתיר מעין העולם. זו הסיבה הראשית שבגללה ממשיכים אויבי ישראל לקיים את הסכסוך, בתירוצים מתירוצים שונים, גם אחרי שנוצרה אפשרות החיים בשלום. כפי שהמלחמה מהווה את צורת הקיום של השודד האלים, מהווה הסכסוך המקומי, עבור הרשות הפלשתינית את עורק החיים, שכן הוא מה שמאפשר לאזרחיה לקבל מן העולם החיצון באופן קבוע את התמיכה הכלכלית ואת האספקה של צרכי היסוד, אשר הם אינם מסוגלים לייצר בעצמם.

בהקשר זה יש לזכור כי כל עוד שלטה ישראל בשטחים שאותם שיחררה במלחמת ששת הימים, לא היתה לתושביהם בעיה של קיום כלכלי, שכן הם פעלו כחלק משתלב יפה של העולם הכלכלי הישראלי. בהקשר זה קל לראות כי הבעיה הכלכלית שממנה הם סובלים היום היא תוצר של ניהול כלכלי לא נכון, אשר נכפה עליהם על ידי כנופיות המחזיקות במסורת של אלימות והטלת אימה. מכיון שפעילות מסוג זה אופיינית, כאמור לעיל, לתמונת העולם התרבותית של הערבי, אין תימה שהשלטון ברחובן של ערי הישות הפלשתינית עבר במלואו לידי העריצים החדשים וכל הציבור הזה איבד את המידה המעטה של עצמאות כלכלית שממנה נהנה חלקית בזמן שליטתה של ישראל במקום.

כפי שהערבים אינם מרשים לעצמם להכיר במפורש בעליונותו של המערב, אין, מבחינת הפוליטיקה הערבית המקומית, מה לדבר על הכרה מפורשת ביכולתה הכלכלית של ישראל, על אף שזו מוכחת עובתית בכך שהישות הפלשתינית תלויה בישראל מבחינת אספקת ערכי היסוד הכלכליים שלה. כאמור לעיל, הקפדתם זו של הערבים על אי הכרה בעליונות טכנולוגית כדי להתחמק מהכרה בעליונות מוסרית היא חלק חשוב בשמירה הערבית על תדמית עצמית של עליונות תרבותית. אך בפועל מהווה מגמה זו תרמית חיצונית ופנימית קבועה, אשר בצד היותה מגן על תחושת הכבוד של היחיד הערבי, היא איננה מאפשרת לו לעשות צעדים של קידמה אמיתית.

ולכן מוצאים עצמם במילכוד חסר פתרון גם מנהיגיה הפוליטיים של הרשות, כי כאשר הם פועלים לקיום ההסכמים שעליהם הם חתומים ברוח שאיפת השלום המערבית, הם נמצאים בוגדים בתפישת העולם התרבותית והערכית של בני עמם. מאידך, אין המנהיגים הערביים השולטים ברמה במסורת המלחמה האלימה מסוגלים לספק לציבור הערבי את הנחוץ לו לצורך קיום עצמאי מבחינה חומרית.

גם חתימתם של ערבים על הסכמי שלום אפשרית רק על יסוד הנחתם שצורת החיים המסורתית שלהם, המהווה מיסוד כלשהו של יחסי כוח, לא תיפגע באופן מהותי. לכן נכשלים גם כל הנסיונות להשלטת עקרונות פוליטיים מערביים על מדינות ערביות, כמו במקרה של הנסיון העירקי. כשלונה של ארה"ב לכונן בעירק מסגרת של חוק וסדר שתחליף את הרודנות ששלטה בה נובע יותר מכל מהפער הניגודי בין הערכים הפוליטיים הערביים לאלה של המערב. בתמציתו של דבר, מדובר ביחס בין חברה אנושית שהאידיאל המוצהר שלה הוא שלום לבין חברה שהערך העליון שלה הוא נצחון.

יחס זה בין תפישת ערך השלום לערך הנצחון מבטא את עיקרו של ההבדל הערכי בין תרבות ערב לתרבות המערב – וגם את הסיבה לכך שלטווח ארוך שום הסכם שלום בין אומה מערבית לערבית לא ייתפס על ידי הערבים כיותר מצורה של הפסקת אש. בין אם יצהיר במפורש על כך ובין אם לאו, תופש בן התרבות הערבית את מערכת היחסים בינו לבין המערב כמלחמה וכך הוא רואה גם את כל מה שנעשה בעולם ביחסי ערב-מערב, כולל הפעולות הכלכליות הנעשות במסגרת זו ותנועות ההגירה מארצות ערב לארצות המערב. מבחינתו, משמעות התמלאותו של העולם במהגרים ערבים היא צורה של כיבוש.

מנקודת מבטם של המחזיקים בערכי התרבות הערבית, היחסים המורכבים שיש למערב עם מדינות ערב אינו יותר מאשר מאבק הדדי בין כוחות המנסים לשלוט זה בזה. בשל ההבדל העקרוני בין תפיסות העולם של הצדדים נתפס כל מצב של אי מלחמה כשלום על ידי המערב וכמלחמה קפואה על ידי העולם הערבי. כך יש להבין את מערכת היחסים שבין מדינות ערב לעולם המערבי וגם את מהותו היסודית של המצב שקיים במזרח התיכון אחרי הסכמי השלום שנערכו בין מצרים, ירדן וישראל. דבר זה הוא שמסביר מדוע אין הסכמים אלה מובילים למצב אמיתי של שלום, כזה שבו חופשיים אזרחיו של כל צד לסחור ביניהם ולבנות מערכות יחסים ידידותיות, כפי שהתרחש, למשל, עם סיום המלחמות באירופה.

מכל אלה עולה שבניה של תרבות ערב מחזיקים בערכים שאינם מתאימים כלל לקיום במצב של שלום וכבוד הדדי בין בני אדם. בהקשר כזה, יש להבין, אין סיכוי של ממש להגיע להסכם שלום אמיתי, בר קיימא וארוך טווח במזרח התיכון – ויש לצפות להמשך גדילת התוקפנות הערבית בעולם. בהקשר זה יש להבין כי כל מה שמתרחש במזרח התיכון אינו אלא מיקרוקוסמוס של העימות הכלל-עולמי המתחולל בין התרבות הערבית לשאר העולם. המסקנה המעשית העולה מכל זה היא שאם חפץ העולם בהגעה ליחסים יציבים עם בני העולם הערבי, עליו להביאם לוותר על תפישת עולמם. הדרך היחידה לוויתור זה עוברת דרך ההכרה בכך שתמונת העולם שלהם היא מה שבולם בעד האפשרות שלהם להתקדם.

ובשל הצורך בהגנה מפני האיום שמהווה תרבות ערב על שלום העולם, יש לשקול ברצינות יוזמת התקפה ישירה עליה, רעיונית ומעשית כאחד.

 

נתונים נוספים