הנותן מתחייב בנפשו
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 836
הנותן המתחייב בנפשו
חומר למחשבה והצעה רעיונית
באחד מאירועי רצח המתאבדים האחרונים שאירעו באחד מבתי הקפה, סופר על כך שהמחבל המתאבד ביקש מהמגיש בבאר לשתות מים ואח"כ התפוצץ. זו לא היתה הפעם הראשונה שמקרה רצח כזה התרחש לאחר שהרוצח ביקש כוס מים.
מה יכול להיות המשותף, אם בכלל, מאחורי בקשות אלה, הבאות ביחד עם מעשה רצח?
גיבשתי הצעה רעיונית תיאורטית בנושא; התיאוריה שיש לי בענין – והיא רק תיאוריה – נוגעת לפסיכולוגיה של הרוצח: הרוצח הערבי חש שהוא צודק במעשה הרצח שלו – הוא סבור שזה מוצדק להרוג את היהודי. מדוע? כי היהודי מייצג, לגביו, רוע. מהו רוע זה? לתפישתו של הערבי הרוצח שטוף המוח, מייצג היהודי כיבוש, שלטון וניצול. אלה, עפ"י המיתוס הערבי-שמאלני, באים לידי ביטוי בתחושת עליונות יהודית, והמחשבה על כך מפתחת ומחזקת בערבי המדוכא רגש נחיתות, אשר גורם לו לשנוא את היהודי עוד יותר.
אך, למעשה, אין סימן מציאותי אמיתי לרגש עליונות כזה מצד היהודי. למעשה, היהודים שבהם נתקלים ערבים בשיג ושיח היום-יומי אינם מתנהגים כלפי ערבים באדנות או בפטרוניות. זה אינו מפריע לערבי החושב שיש רגש כזה לחשוב שהוא רואה סימנים לו; מה שחשוב הוא שהוא זקוק לסימן כזה כדי לחוש מתאים יותר לביצוע רצח.
רצח הוא דבר שקשה לבצעו בדם קר. קשה לאדם לרצוח בדם קר. אדם שמתכוון להרוג שלא בקרב – וקל וחומר בקהל של אזרחים שלווים המבלים את זמנם בחברת נשים, זקנים וטף – זקוק לאיזכור רגשי חזק של סיבות ההרג שהוא מתכנן, כדי להתגבר על מידת רחמים כלשהי או על היסוסים ופקפוקים שעלולים ליצור סדק בחומת האטימות הרגשית שבנה.
תפקיד בקשת השתיה, לפיכך, הוא לאשר מחדש את הידע שמצדיק את הרצח, בדרך הבאה: הנותן הנדיב, עפ"י תפישתו של הערבי, אינו אלא שליט אכזר, אשר שולט בערך לא-לו ואשר מדגים, באמצעות נתינתו, את עליונותו של המבקש. עליונות כזו מביישת את המקבל ופוגעת בכבודו. פגיעה זו בכבודו היא העילה לרציחתו.
אף כי יתכן שאני טועה בהנחתי שזהו ההליך שבו מדובר במקרה המסויים הזה, יש לדברים על מה לסמוך מבחינת העקרון הכללי, כלומר מבחינת עצם קיומו של הליך מחשבה כזה אצל הערבי – ובמיוחד אצל הערבי הפלשתיני כלפי היהודים. מדובר בתסמונת פסיכו-פילוסופית נפוצה, אשר מהווה חלק יסודי בעימות הגלובלי; תסמונת זו מבטאת את כלל היחס שיש לעמי ה"עולם השלישי" – המדינות הנחשלות – אל העולם המערבי, המתועש והמתקדם.
ביסודו של דבר, מדובר ביחסו של אדם לא מוסרי כלפי מי שמסייע לו; בזמן שאדם מוסרי רואה את המסייע לו כאדם נדיב ואת הסיוע כפעולה חיובית, אשר מחייבת צורה של הכרה והודייה, האדם הלא מוסרי רואה את המסייע לו כמי שמנסה לחדור לחייו ולהשתלט עליו ואת הסיוע ככלי של כיבוש והשתלטות.
היפוך גישות זה נובע באופן ישיר מתפישה מטפיסית קדם-מושגית, המובנית בפסיכולוגיה של האדם הפשוט, הבור, המייצג את רובה של אוכלוסיית העולם השלישי. הפילוסופית אין ראנד הגדירה גישה זו באמצעות הביטוי "תחושת חיים", והציעה שתי תחושות חיים מנוגדות האפשריות לאדם: תפישת "יקום נדיב", תחושה חיובית, הרואה את העולם כישות חיובית הפתוחה לאפשרויות מימוש של ערכים חיוביים, טובים ומשמחים – ותחושת "יקום עויין" שלילית, התופשת את העולם כשלילי ביסודו: כמקום שבו מתרחשים דברים עצובים ויש בו יותר אי הצלחות מהצלחות. לפי ראנד, אחת מתחושות החיים הללו היא בת-לווייה קבועה של היחיד. אני מוסיף אפשרות תיאורטית, הרואה את תחושת החיים כפועל יוצא של אידיאולוגיה או כמאפיין של תרבות שלמה.
על יסוד אפשרות זו, אני מניח, ניתן לראות את התרבות האיסלמית כתרבות אנושית הנשלטת על ידי תפישת יקום עויין. דבר זה מתאים מיתית לגישה הדתית השולטת בתרבות זו, הרואה את העולם כמקום רע – והיא באה לידי ביטוי בפסיכולוגיה של השוהים בעולם זה, המתחנכים לראות את ההיבטים השליליים של הקיום. במסגרת זו נראה לאדם העולם כמקום שמה שמתרחש בו אינו נושא רווחים – ומה שמזומן לאדם הוא, בעיקרו, הפסדים. ברוח זו נראית כל תיאוריה המציגה ערכים שליליים כסבירה יותר מתיאוריה המציגה חיוביות.
דבר זה עולה בקנה אחד עם השקפתו היסודית של המוסלמי לגבי יחסי אנוש; הוא רואה יחסים אלה כטומנים בחובם אפשרויות שליליות, בין אם מדובר ביחסים עם מי שמוצהר כקרוב או רחוק. כתוצאה מכך, גם כאשר מי שנמצא איתו בקשרים ותורם לו, חשוד על ידו כמי שחפץ בנזקו או, לפחות, כמי שמכין לו פגיעה כלשהי.
סוג זה של חשיבה גורם לכך שגם כאשר, מסיבה כלשהי, נמצא עמיתו של אדם נתון במצב של הפעלת חסד למענו ומסייע לו – הוא נתפש על ידיו כמי שפועל כנגדו. על יסוד זה ניתן להבין חלק גדול מהפסיכולוגיה והפוליטיקה של מדינות העולם השלישי כלפי העולם החפשי: על אף שהן מקבלות סיוע עצום מן המערב, נתיני מדינות העולם השלישי אינן מגלות הכרת תודה ויתרה מזו: הם רואים בגילויי הטוב שמופנים כלפיהם סימנים שליליים, כאילו מדובר בהוכחות לכך שמטרת גילויי הטוב מכוונות להגדלת השליטה של אלה שנותנים באלה שמקבלים.
הרוצח המתאבד המבקש כוס מים לפני בצעו רצח כמוהו כתרבות אנושית שלמה אשר מבקשת להוכיח, באמצעות העובדה שהיא מקבלת מה שהיא מבקשת, את רצונו הרע של הנותן.
נתינה היא פעולה שמשמעותה איננה נתפשת כנדיבות בכל הקשר; כשמדובר בתרבות המחזיקה בתפישת יקום עויין, היא עלולה להתפרש כפעולה של שתלטנות. הדרך להבטיח שפרשנות שלילית מסוג זה לא תפגע בנתינה, היא לברר באם ישנה הכרה בטובו של הנותן מצד המקבל. היום, יותר מתמיד, מתקשים אנשי המערב לבצע זאת כדי שלא לפגוע בכבודם של המקבלים, אך הדבר הוא בנפשם – וגם בנפשו של כל ישראלי המסייע לערבי.
נתינה לא מבוקרת, אשר איננה מקפידה על הכרת התודה של המקבל, היא פעולה לא מוסרית, המהווה ממש סכנת חיים; בין אם מדובר במדינות העולם החפשי אשר מסייעות ללא ביקורת ראוייה למדינות העולם השלישי ובין אם מדובר במצב שבו נותן אדם כוס מים למי שאינו משוכנע שיכיר במעשהו כמעשה נדיבות, הנותן מתחייב בנפשו.