זה לא ייגמר עד שלא נדבר?
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1180
זה לא ייגמר עד שלא נדבר?
ללא סימן השאלה שבסופו, זהו התמליל של סטיקר שהופץ לאחרונה באמצעות העיתונות הארצית על ידי ארגון המגדיר את עצמו כארגון "הורים שכולים ישראלי-פלשתיני". המסר המגולם במשפט זה הוא שאיפה להביא את ישראל להפסקת פעולת המלחמה שלה בלבנון. אך האם יש יסוד להניח שמישהו בצד השני רוצה לדבר? ועל מה, בדיוק?
במשך השנים שבהם קיים החיזבללה, הוא לא הראה שום סימן לכך שעל הכוונת שלו, כהגדרה, יש "שלום"; השלום הוא, למעשה רעיון דתי מערבי, ואין שום הוכחה לכך שהוא מקובל על המוסלמים כדרך לפתרון סכסוכים – או שלמוסלמים יש בכלל אינטרס לפתור סכסוכים. בכל הזדמנות משדר המוסלמי כי הוא חפץ בנצחון על הכופרים – ודרך התנהלותו מבחינה מדינית מלמדת כי גם הסכמים שהוא חתום עליהם עם יריביו אינם אלא הפסקות אש זמניות. צורת ההתנהגות של ארגוני הטרור לאורך שנות קיומם – ובמיוחד בשנים האחרונות, מעמידה אף את "שלום האמיצים" של ערפאת באור של תרגיל רמייה שבאמצעותו הטעה את העולם המערבי כולו.
מאז אוסלו, לפחות, ישראל וקבוצה גדולה של אומות מערביות, שבוייה בכבלי רעיון ה"שלום" – ונשאלת השאלה מתי ראינו או שמענו אומה מוסלמית המסכימה על כך ששלום מהווה פתרון אמיתי וסופי לסכסוך פוליטי כלשהו? האם העובדה שראשי מדינות ערביות חתומים על מסמכים המגדירים הסכמים בין מדינת ישראל לבינם היא עדות להשקפה כזו – או, אולי, לא מדובר אלא במסמכים המעידים על הסכמה שבשתיקה של הערבי עם מצב פוליטי מסויים, ועם כללים שהוא מקבל על עצמו בגלל תנאים קיימים.
ממעקב אחרי ההתנהגות של מדינות ערב המעורבות בהסכמי הפסקת אש, נראה שיש לערוך הפרדה בין ההתנהגות הפוליטית הערבית לבין זו של המוסלמי. יש לזכור כי הסכמי השלום שעליהם חתמה ישראל נעשו עם מדינות, שהן ארגונים פוליטיים ולא דתיים. דבר זה אומר דרשני כאשר לאחרונה מתעמתת ישראל עם ארגוני מחבלים שהם, בהגדרה, ארגונים מוסלמיים דתיים; בהקשר של בדיקת הנתונים הנוגעים להתנהגות הערבים בעולם מה שיש לברר הוא את מהות היחס המדוייק שבין הערבי לאיסלם. דבר זה חייב להימדד מול העובדה שאין שום סיכוי שהמוסלמי יסכים עם הנוצרי – וקל וחומר עם היהודי – על עקרונות חיים יסודיים – וגם לא יוותר על חלום הכיבוש המוסלמי המגדיר כבר מזה מאות בשנים את דרך האיסלם במלים "דין מוחמד בסיף".
חלום מוסלמי זה של כיבוש העולם הלא-מוסלמי מעולם לא הראה סימנים של צמצום ונראה כי בשנים האחרונות כוחו הולך ומתגבר. המצב הפוליטי המסובך שבו נתונה היום מדינת ישראל אינו מותיר ספק לגבי השאלה הדתית – מי שצר היום על ישראל מדרום ומצפון אינו אלא ארגונים מוסלמיים דתיים קיצוניים, המכריזים קבל עם על כוונותיהם האנטי-מערביות, שמדינת היהודים משתלבת בהם רק כגורם עויין וזר, מושא למלחמה.
רק התעלמות מהרקע הדתי של הסכסוך ומהקשר העימות הבין-דתי שלו יכולה לייצר את האשליה שיש מה למכור לערבים במונחים של "שלום", מבלי להכיר בכך שהמושג הוא נוצרי ביסודו ושלמעשה, מודעות חזקה לעובדה זו היא המובילה גם את המערב לתמוך בו. האפיפיור מחד והנשיא בוש מאידך תומכים שניהם בשלום כבעקרון נוצרי, אך האם תפישת הצדק שלהם עולה בקנה אחד עם תמיכתם זו? לא ברור.
אך זה ברור כי המוסלמי הקיצוני העולמי, אשר חייליו – החמאס והחיזבללה - נחים על גבול ישראל – אינם מחזיקים בתכנית כלשהי של שלום אלא של כיבוש חד צדדי ומקיף ככל האפשר. אלה אינם מכירים בישראל כבישות פוליטית וקל וחומר שאין הם פועלים, בצורה זו או אחרת, למען עתיד משותף עימה.
ה"ריאל-פוליטיקאים" של היום – המניעים את המהלכים הפוליטיים התומכים בהסכמים, תהליכים וחוזים בין ישראל ואויבותיה – בונים על פרגמטיזם; הם מאמינים כי ההיבטים המעשיים של תרבויות מדינות ערב – במיוחד אלה המאפשרים להן את הכוח הכלכלי שהן מחזיקות בו היום – לא יוותרו על הנוחיות של קשריהם עם המערב. אנשים אלה, הדוגלים ב"מזרח תיכון חדש", משלים את עצמם כי יוכלו להביא את הקיצוניים הדתיים המוסלמיים, בשל הפן המעשי שלהם, למצב שבו חוזה השלום ייראה להם כפתרון המעשי הטוב ביותר למצבם הירוד פוליטית.
מנהלים אלה, הרואים עצמם כמנהיגים, סוברים כי ניתן להביא מנהיגים דתיים לנהל את הפוליטיקה שלהם על יסודות חמרניים מעשיים. בהחזיקם במפתח המוסר הנוצרי הם שואפים לשלום מתוך הנחה בלתי בדוקה שמדובר באינטרס אנושי אוניברסלי, הם אינם נותנים את הדעת על העקרונות הדתיים שבהם דוגלים מנהיגי ההמון המוסלמי הדתי – וכך, למעשה, גם אם הם מצליחים בתכניות השלום שלהם, כמו במקרה של ישראל, אין הצלחתם אלא זמנית, ולמעשה היא מהווה את הכשרת הקרקע לשלבי הלחימה הבאים, הבלתי נמנעים.
למעשה, ההסכם שהוציא את צה"ל מלבנון לפני שש שנים, יהיו אשר יהיו אלה שחתמו עליו מן הצד השני, היה בדיוק הסכם מסוג זה. אין ספק שאנשים כדוגמת אהוד ברק, שחלקם שימשו כיועציו, סברו – ואולי אף הוא - כי ההסכם שאליו הגיעו יכול להחזיק מעמד לזמן בלתי-מוגבל, אך הם לא ידעו עם מי יש להם עסק; החיזבללה, שלא כמו חיילי המדינות הלא דתיות החתומים על הסכמי שלום עם ישראל, הם דתיים בעצם הגדרתם העצמית. נראה שהחתומים על חוזה הפסקת האש (שלא כובד על ידי החיזבללה פחות משנה לאחר שנערך) עם מנהיגי החיזבללה היו כה עוורים למשמעות הדתית של ההסכם, שלא ביטחו את קיומו בשום צורה המגדירה סנקציות או מתירה את ביטולו במידה ואחד הצדדים שהסכימו אינו מכבד את התחייבותו בו.
למעשה, עוסקת המלחמה הנוכחית בעימות עם המערכת הצבאית שהחיזבללה החל להקים ממש ברגע שבו קיבל לידיו את דרום לבנון. לציבור הישראלי לא ידוע בצורה רשמית כלשהי מה היו פרטי ההסכם עם החיזבללה, אך ברור שהחיזבללה לא חתם עם ישראל על שום הסכם שבו חזר בו מעקרון דתי או אידאי כלשהו שלו.
הפרות ההסכם, יהיה אשר יהיה, על ידי החיזבללה, אשר התרחשו במשך השנים שעברו מאז עזיבת לבנון, היוו, מבחינת החיזבללה, המשך הלחימה נגד ישראל, אשר בה התחיל עוד לפניה. למעשה, החיזבללה, אשר ראוי היה להימחק, כעונש על תוקפנותו, מן האיזור, קיבל מישראל, במקום מלחמה ראויה, את מה שכביכול היה תביעתו: את שטח ההסכמה האירופאית על גבול לבנון.
אך האם הישג טריטוריאלי זה מסכם את מה שהחיזבללה שואף לו? לא ולא. בכל צורה שבה ניתן לבדוק נושא זה, מה שהחיזבללה שואף לו הוא, למעשה, נצחון על ישראל. נצחון זה יהווה, מבחינתו, את הנצחון המוסלמי על היהודים – ויהיה שלב בנצחון האיסלם על העולם המערבי.
האם על זה חפצים לדבר עם החיזבללה אלה השואפים לדבר? או, אולי, הם חפצים לדבר עם הלבנונים, אשר זה מכבר נכבשה ארצם על ידי האיסלם הקיצוני, לגבי הפסקת אש נוספת? יהיה אשר יהיה ה"דיבור" שאותו הם מבקשים, כל מה שיירכש בו, במקרה הטוב ביותר, יהיה פסק זמן טכני עד להמשך המתקפה הבאה של כיבוש העולם על ידי האיסלם.
כפי שאנו למדים מהמקרה של הפוגת לבנון, יכולה הסכמה כלשהי עם גורם כמו חיזבללה, חמאס, ממשלת לבנון, או האו"ם להיות רק הבטחה למתקפה גדולה ומסוכנת יותר בעתיד. האם אלה הקוראים לכך אינם מבחינים בזאת, על אף השיעור ההסטורי?
אין שום עדות לכך שמחוץ לתרגילים טקטיים, שהם חלק מאיסטרטגיה לוחמנית רחבת מידות, יש למוסלמי הקנאי אינטרס כלשהו לשיחה כלשה; מכל מה שניתן לבדוק, כעדות לגישתו, נראה שלא רק נרוויח שום ערך ארוך טווח אם נדבר עם אוייב אכזרי זה, אלא שגדול הסיכוי שאם כן נדבר עמו, אז זה באמת ייגמר – ולא בטוב.