ישומיו של הקולקטיביזם
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 912
ישומיו של הקולקטיביזם
הגישה הקולקטיביסטית, הרואה את היחיד כאיבר משלם, באה לידי ביטוי בענישה קולקטיבית, שמשמעה שאם א' ביצע פשע ניתן להרוג את ב' כעונש.
במקרה של חטיפת טולדנו הסתמכה סחיטת ה"חמאס" על קולקטיביזם כי לקחו אדם אחד ועשו אותו תשלום או קרבן עבור אחרים. זוהי חשיפת אי האיכפתיות לחיי אדם יחיד שהיא אבן יסוד בקולקטיביזם.
התירוץ של הקולקטיביסט הוא תמיד דאגה לחיי הרבים – כי ה"רבים" הם הישות שנראית לו בעלת חשיבות מבחינה מציאותית. משהו מגישה זו ניתן לראות גם בפרשת הסרג'נטים, שבה פעלו אנשי המחתרת נגד חיילי האוייב כעונש על מעשיו, אף כי מבחינה עקרונית כל חיילי אוייב הם מושא לגיטימי לפגיעה.
בהקשר זה ניתן לראות בהתקפות אנשי טרור, ובמיוחד אלה המכוונות נגד אזרחים, צורה מובהקת של קולקטיביזם, כי הפוגעים תופשים אזרחים אלה כחלק מגופה של הישות שנגדה הם נלחמים. אין בהתנגדות, האפיינית למערב, לפגיעה באזרחים יותר מאשר ענין מידתי מאשר עקרוני, אך לא מכיוון שמותר לפגוע באזרחים, אלא להיפך: שגם פגיעה בחיילים, מצד אוייב היוזם מתקפה, איננה מוסרית: דמו של חייל אינו הפקר.
תפישה קולקטיביסטית קיימת, במידה מסויימת, גם בדרך ההתייחסות של ישראל לארגוני הטרור. ישראל התייחסה קולקטיביסטית לאוייביה ולא פירקה את עיסקת החבילה הקולקטיביסטית בהצעה לפליטים לשוב על בסיס יחידני. אם היתה עושה זאת, היא היתה משיגה צדק ביחד עם השמטת הקרקע מתחת לרגליהם של הדוגלים בקולקטיביזם בצד האוייב.
היום, כשמציעים לאנשי החמאס לשוב על בסיס יחידני, חושפים בכך את נקודת התורפה שלו - שהוא בנוי כיחידה פוליטית אורגנית ואיננו יכול להרשות לעצמו מבחינה פוליטית שחלקים ממנו יהיו בעלי בעיות פתורות וחלקים לא. זוהי דוגמה נדירה שבה חוק שמבוסס על עיקרון של הסתכלות על פרטים מיושם לקבוצה בעלת תפישה קולקטיביסטית ומכיוון שאין כימיה בין התפישות הפילוסופיות-פוליטיות לא ניתן לעשות שום שילוב ביניהן: כאן עובד החוק הלוגי-פילוסופי של אי קיום האמצע וללא ספק מופעל ב"חמאס" לחץ קבוצתי על מי שאולי יש לו אי אילו רצונות לשוב אל ביתו ואל משפחתו.
הנקיטה ב"הכל או לא כלום" אפיינית לכל גישה קולקטיביסטית שהיא, באופן יסודי, גישה של עיסקאות חבילה. על כן היא גם מטפלת בבעיות במונחים של פתרון קבוצתי כמו קבוצות נצרכות באוכלוסיה, מעמדות וכו'
את השרידים האפלטוניים של הרעיון הקולקטיביסטי נראה במיוחד בכך שבבעיות מטפלים כל הזמן באמצעות חוקים ולא באמצעות שיפוט ישיר. טיפול בבעיות מסוימות באמצעות חוקים כלליים נודף קולקטיביזם ונוגד את משפט הצדק מכיוון שלא ניתן לטפל בבעיה מסויימת בשלימות אך ורק על בסיס קודקס החוק היבש.
אם, כדוגמה, היו בתי המשפט מתנהלים אך ורק על פי החוק היבש הם היו מתחסלים מזמן כי בני האדם היו יודעים מראש, על פי ספר החוקים, מה יהיו האשמות, גזר הדין וכו בכל משפט. כל המאמץ להגיע אל השיפוט המדוייק ולנסות ולהוכיח את ההקשר המלא היה נעלם - ובעיקר השירות החשוב ביותר, אולי, של המשפט מבחינתם של המעורבים: הידע לגבי הצדק. ידע זה הוא המצרך הראשי שבית משפט צודק מייצר ומוכר, כי רק באמצעות מומחים משפטיים יכול אדם להיות שקט מבחינה מצפונית לאחר סיומו של תהליך משפטי ולהיות בטוח בכך שצדק נעשה.
שלוות הנפש של האזרח במדינה שיש בה מערכת משפטית טובה נקנית גם אם הוא באמת נפגע על ידי מישהו ובוצע צדק - או שהוא פגע במישהו ושילם לו את חובו. אך מעבר לשני אלה, שהם האירועים השגורים בעניניו המשפטיית של כל אזרח, מפעילה מערכת משפטית ראוייה גם ביקורת יעילה על מערכת הנהגת המדינה. במסגרת זו, אין מערכת משפט כזו מאפשרת לממשל לפעול בצורה לא נכונה כלפי האזרח.
הביטוי המעשי החשוב ביותר של פעולה זו היא איסור על המשפט לפעול בצורה קולקטיביסטית. זה מתחיל באי מתן אפשרות למערכת המחוקקת לחוקק חוקים שביסודם מתייחסים אל האזרח כאל איבר במהות קולקטיבית ומסתיים במודעות משפטית-ישומית אשר רואה את הקשר היחיד כמה שעומד בפני עצמו וראוי להיות מטופל שלא בכפיפות לחברה כולה.
למעשה, זהו התנאי ליצירת מערכת משפטית המבוססת על צדק אישי-יחידאי, בניגוד לתפישה העכשווית, התופשת את החוק והצדק כשירות קולקטיבי הניתן לקבוצה שלמה.