כוח הריבוי

 

כוח הריבוי

בהתבוננות על העולם המוסלמי קשה שלא לעשות קשר בין יחס הזילות של המוסלמי לחיי אדם לבין כוח הריבוי הטבעי של תרבות זו. מה יכולה להיות משמעותו של קשר זה, אם בכלל? אולי שהריבוי הוא המאפשר למוסלמים להחזיק מעמד במצב שבו הקטל רב כל כך בתרבותו?

בכלל, נראה כי יכולתה של חברה שבה מחיר החיים נמוך כל כך להחזיק מעמד לאורך זמן רב הוא ירוד ביותר. ולכן נראה שרק מספרם הרב יחסית של המוסלמים הוא המאפשר להם את הקלות הבלתי נסבלת של ההריגה, אף שברור מבחינה חשבונאית כי אם תעבור מידת ההרג את מידת ההתרבות הטבעית שלה, נקצב גורלה של חברה זו לעבור מן העולם.

אך אולי יש בעובדה אחרונה זו משום הסבר עקיף הן לקדחתנות היחסית שבה עוסק המוסלמי בפעולות ההתרבות - בין היתר באמצעות ריבוי הנשים שאופייני לו – והן ליכולתה של תרבות זו להחזיק מעמד בעולם, שכן ביחס לחשש הרב לחיי האדם בעולם החופשי מציב המוסלמי התנהגות שיכולה להתפרש בקלות כחוסר-איכפתיות לערך זה של החיים.

ואולי ניתן מבחינה זו ללמוד לקח חשוב מן העובדה שהמוסלמי בישראל, למשל, נהנה ממשאבי הציבור שאינו נוהג בריבוי נשים, אשר מממן את התרבותו הטבעית של המוסלמי מכיסו. עקרון זה, באופן ישיר ועקיף גם יחד, הוא נוהגו של האדם המוסלמי בעולם הלא מוסלמי, כאשר הוא נהנה ממשאביו הן כשהן ניתנות לו כקצבאות אזרחיות אם הוא מתגורר בו והן אם הוא נהנה ממענקים המוגשים על ידי ארגונים בינלאומיים לרבות ממדינות האיסלם כסעד שמעניק העולם החופשי לעמים הנחשלים.

כאשר בוחנים את הריבוי הרב של האדם המוסלמי אל מול הדמוקרטיות המערביות, ששמו להן לעקרון מנחה לפעול לפי "הרוב" ניתן לראות איך גם בתחום זה כובש לו העולם המוסלמי חלקים ניכרים מהמערב בתוקף השתתפותו המספרית באירועים כמו בחירות, שבהן קובעת הכמות את איכות התוצאה הפוליטית הסופית.

כל זה מסתכם בחשד שאת כוח הריבוי של העולם המוסלמי למד בן תרבות זו לנצל כמשאב פוליטי בתרבות הקיימת. בהקשר החברתי-תרבותי של העולם החופשי – שישראל היא חלק ממנו - מקנה לו הדבר משקל הן מבחינה כלכלית והן מבחינה פוליטית, כאשר המיתוס הישראלי על ה"שד הדמוגרפי" הוא דוגמה מצויינת להמחשת הדבר.

 

נתונים נוספים