מלחמת דת

Normal 0 false false false EN-US X-NONE HE /* Style Definitions */ table.MsoNormalTable {mso-style-name:"Table Normal"; mso-tstyle-rowband-size:0; mso-tstyle-colband-size:0; mso-style-noshow:yes; mso-style-priority:99; mso-style-qformat:yes; mso-style-parent:""; mso-padding-alt:0in 5.4pt 0in 5.4pt; mso-para-margin-top:0in; mso-para-margin-right:0in; mso-para-margin-bottom:10.0pt; mso-para-margin-left:0in; line-height:115%; mso-pagination:widow-orphan; font-size:11.0pt; font-family:"Calibri","sans-serif"; mso-ascii-font-family:Calibri; mso-ascii-theme-font:minor-latin; mso-hansi-font-family:Calibri; mso-hansi-theme-font:minor-latin;}

מלחמת דת

המלחמה בין ישראל למדינות ערב או כפי שהיא ידועה בכינויה הסכסוך במזרח התיכון איננה אלא קצה הקרחון של המלחמה הארוכה ביותר בדברי ימי האנושות, שהיא מלחמת דת בין העם היהודי לבין אויביו. אי ההכרה העקשנית בעובדה הסטורית זו, האופיינית למנהיגיו הלא-דתיים של העולם, מונעת מהם לתפוס נכוחה את ההקשר המלא של המצב העולמי ומוכיחה כי ביחס למנהיגיו הדתיים של העולם מייצגים דווקא הם, הרואים את האדם הדתי כמנותק מהמציאות, חוסר הכרה במציאות.

בישראל אמר לאחרונה השר הרצוג שהסערה שהתחוללה בענין רשימת "אתרי המורשת הלאומית" תשכך כי "לשום צד אין ענין להפוך את הויכוח לעימות בין-דתי". אופייני לאיש מפלגת העבודה להתעלם מכך שהנושא הדתי עלה בשל העובדה שמנקודת מבטם של הפלסטינאים הסכסוך בין ישראל לבינם אינו אלא חלק מעימות דתי המתחולל בין העם היהודי למוסלמים כבר למעלה ממאות שנים.

מנקודת מבטם של גורמי השמאל המנהלים את המחזה המדיני המוצג על בימת המזרח התיכון אין לענין הדתי מקום בשל היותו, לדעתם, שגוי אם לא אנכרוניסטי ולא רלוונטי לריאל-פוליטיקה העכשווית שהם מנהלים. בישראל במיוחד, המגמה הפוליטית השמאלנית השלטת בניהול מדיניותה לא רק שאיננה דתית אלא שהיא, פעמים רבות, אף אנטי-דתית. לאור העובדה שכל איזור המזרח התיכון רווי במדינות שבהן יש רוב מוחלט למאמינים דתיים, בולטת ההתנגדות לדת בישראל, שבה משקיעים גורמי הממסד החילוניים מאמצים רבים כדי להתעלם מההיבטים הדתיים של הסכסוך. אך אי לקיחת הגורם הדתי בחשבון בהקשר העימות בין מדינת ישראל לארצות ערב הוא דבר שכמוהו כהתעלמותו של רופא מלבו של חולה שבו הוא מטפל.

בזמן שמנהיגי ישראל עושה מאמצים עילאיים – כמו אנשי מדינה רבים במערב – כדי להתחמק מלבטא את אופיו הדתי של הסכסוך במזרח התיכון, רואים אנשי הדת את הדת כלב הסכסוך ואת כל העימות כבין-דתי במהותו. מבחינתם, כל המתרחש בקשר לסכסוך זה בזירה הפוליטית הלא-דתית אינו אלא מעטה חיצוני דק, המסתיר מתחתיו את אופיה האמיתי של המלחמה. אפילו מנקודת מבט הנוגעת רק לעימות בין היהדות לנצרות ולאיסלם כל מה שקורה היום בין ישראל לעולם הוא השלב העכשווי בתהליך העימות הבין-דתי שהחל כבר לפני אלפיים שנה, כלומר עם תחילת המלחמה בין היהדות לנצרות. על רקע זה גם עלייתו ההסטורית של האיסלם איננה אלא שלב משלים בסכסוך של היהדות נגד שתי הדתות שמבחינה רעיונית צריכות להיחשב לצאצאיה.

מנקודת מבט זו מדובר במלחמת דת לכל דבר, שדרך הבנתה ניתן להבין גם אירועים רבים המתרחשים בעולם של היום בדרך אחרת לגמרי מזו שיכול להבינם מי שאינו מחזיק בהשקפה דתית. למעשה, את עצם המלחמה לא ניתן להבין כהלכה אם אין כוללים בה את העימות הדתי, שכן יש בה מאפיינים מוסריים, רעיוניים ורגשיים מובהקים שאינם מתיישבים עם סכסוכים טריטוריאליים או בעיות בתחומי הכלכלה, הבטחון וכיו"ב. הדבר מתבטא, בין היתר, באירועים חידתיים הנוגעים למערכות יחסים מדיניות שמקיימת ישראל מאז קומה עם מדינות שלעתים משנות את יחסן לישראל באופן לא מוסבר. לעתים ניתנים עליות ומורדות מסוג זה להסבר רק מנקודת מבט של עימות בן-דתי.

דוגמה מובהקת לכך הם יחסי ישראל-תורכיה, העוברים תנודות שאין הישראלי החילוני יכול להבין את פשרם. זה נובע מכך שהישראלי שכח את היותה של תורכיה אומה מוסלמית, וככזו אין היא יכולה להיות שוות-נפש כלפי העם היהודי. האיסלם בתורכיה – אולי בדומה ליהדות בישראל – הוסתר במשך זמן רב תחת מעטה של שלטון חילוני, שאיפשר למדינה לקיים קשר קרוב עם ישראל. אך ברגע שבו עלה מעט בתורכיה מפלס האיסלם – מה שקשור, כנראה, להתעצמות האירנית – נמחק הקשר עם היהודים בגבור הלחץ הדתי, ששיכנע את ההנהגה לשוב לצור מחצבתה הדתי. הדבר מזכיר את השינוי שעברו לפני שנים יחסי ישראל-אוגנדה, אחרי שאידי אמין הכיר לפתע בהיות הקשר עם ישראל מנוגד לעניניו. הבנת נקודת המבט הדתית שופכת אור על שינוי עמדה מסוג זה ויכולה גם להסביר מדוע, תוך כדי ביקורו לאחרונה בספרד של ארדואן, ראש ממשלת תורכיה, הוא מצא לנכון לומר בראיון כי אם תחליט ישראל לתקוף את אירן בשל פיתוחה של זו נשק גרעיני יהווה הדבר אסון.

השימוש בהזדמנות זו במלה "אסון" מעניינת במיוחד כשהיא נאמרת על ידי ראש מדינה מוסלמית בספרד שאיננה רק אחד ממרכזיה ההסטוריים של הנצרות הקתולית, אלא שבה נגרם לעם היהודי אחד מהאסונות הגדולים בהסטוריה שלו, שעלה לו באבידות רבות. בנוסף לכך, אין ספק שהעובדה שארדואן בחר לומר את הדברים באירופה דווקא קשורה לידיעתו שביבשת זו יקבלו הד מיוחד אמירות נגד מדינת העם היהודי. כך או כך, כאשר במצב הסכנה לישראל שנוצר על ידי התחמשותה הגרעינית של אירן, מוצא לנכון ראש ממשלת תורכיה להניא את ישראל מלהגן על עצמה כדאי לשאול אותו מה היחס בין האסון שעליו הוא מדבר, שיתרחש אם אכן תבחר ישראל להגן על עצמה בהתקפה מקדימה מפני התקפה אירנית, לבין האסון שעלול להתרחש אם ישראל תותקף על ידי אירן בפצצה? אך ספק אם כמה עשרות אלפי יהודים מתים נחשבים לאסון בכלל בעיני המוסלמים והנוצרים.

במצב המלחמה הקיים בין ישראל לערבים מסווה הפעילות הפוליטית המוצהרת למען השלום את רוח האיבה הנושבת מבני האיסלם כלפי העם היהודי. ברוח שנאתם זו הם מוצאים סיפוק בכל פגיעה בעם היהודי, גם אם מדובר במה שיכול להיות לא יותר מאשר תוצאת תאונה. בישראל חוקרת לאחרונה המשטרה את אל ג'אבור, נהג משאית מרהט לגבי נסיבות התאונה שבה התנגש חזיתית במשאיתו במכונית פרטית וגרם בכך למותם של חמישה בני משפחה יהודית אחת. בזמן שבעיני מדינת ישראל הרשמית נראה האירוע כתאונה לכל דבר, נראית זו בעיני אויביה של ישראל כפעולת מלחמה. כי תהיה תוצאת חקירת נסיבות התאונה אשר תהיה – שכנראה תגלה, גם במקרה הגרוע ביותר, כי נבעה מרשלנות פושעת של הנהג – היא תיתפס בדרך שונה לגמרי על ידי הערבים-מוסלמים. בזמן שבו רואים הישראלים את הנהג כיחיד שמייצג רק את עצמו, רואה אותו האויב, בשל עובדת היותו מוסלמי, כנציגו. מנקודת מבטו של המוסלמי, שבעיניו המלחמה הדתית חובקת כל, נתפס נהג זה כגיבור על שהצליח לקטול משפחה יהודית שלמה – גם אם באמת לא התכוון לכך.

ספק באם קיימים בין משכילי ישראל של היום אקדמאים רבים המכירים בהבדל עקרוני זה שקיים בין השקפותיהם של בני העמים הנמצאים בשני צדדיו של הסכסוך כבעובדה קיימת ויודעים איך ליישם אותה לתחום המדיני הלאומי. בהתאמה לכך קיים הבדל עצום בין כוחה של הדת במדינת ישראל לכוח ההשפעה שיש לדת במדינות הערביות. בישראל, בניגוד לארצות האויב, אין אנשי הדת המתמצאים בהיבט הדתי של העימות מקבלים מן הממשל דריסת רגל כלשהי בנושא המדיני, ולא רק שהם אינם רשאים להביע דעה או עמדה – אלא שהם גם נמצאים תחת איום פוליטי מתמיד המונע מהם "להפריע" את מנוחת ההנהגה הפוליטית אשר אינה מוכנה להחדיר לקדושת ההיכל החילוני שיקוצי השקפות דתיות... למותר, בהקשר זה, להזכיר כי מבחינה פוליטית נחשבת הדת בישראל על ידי אנשי השמאל, כגורם הפועל נגד הסיכוי לשלום עם הערבים. הם, אשר אינם מכירים בקיומה של המלחמה הדתית, רואים את היהודים הדתיים השומרים אמונים למסורת עתיקה, כמי שמסוכנים לעתיד השלום בתוקף טענתם לבעלות על הארץ.

אך הרי לא ניתן להתעלם מכך שארץ ישראל רווייה בסימנים ואותות דתיים יהודיים, החל ממבנים דתיים וכלה במקומות קדושים בני אלפי ומאות שנים, שבהם מבקרים תדיר מאמיני שלוש הדתות. את האתרים הללו, הקיימים מתחת לכל שכבה באדמת ארץ ישראל והמתגלים עם כל חשיפת קרקע, מסתירים אנשי הממסד המדעי ככל יכולתם. בענינם לציית ככל האפשר למגמות השלטון הלא-דתי, הם עושים זאת באמצעות שימוש במינוחים כ"אתרים ארכיאולוגיים" או בטיפול באתרים המצביעים על ההסטוריה היהודית במסגרת ארגונים הדואגים ל"שמירת הטבע" כמו לשרידי בתי כנסת עתיקים. כך, דרך גישה כאילו-מדעית ואנתרופולוגית בטבעה, המכוונת את הממצאים ה"ארכיאולוגיים" לצרכיה של תיירות עממית, מצליח הממסד החילוני להתחמק מעימות עם המסורת היהודית דתית.

לאחרונה הוגדרו על ידי ממשלת ישראל מספר מקומות הקדושים ליהדות כ"אתרי מורשת לאומית", כנראה בהנחה שה"שד" הדתי ימצא כך את מקומו. אך שוב עורר הדבר את אויבי ישראל והם התנערו מרבצם לחשוף שוב את אופיה הדתי של התנגדותם; בתלונותיהם על הכללת מקומות כמו מערת המכפלה ברשימה מציגים הפלסטינים שוב את נקודת מבטם לגבי אופיה האמיתי של המלחמה כעימות דתי בין האיסלם ליהדות – ושוב מקלקלים הם לפוליטיקה המקומית את מאמציה, כשהם חושפים את ערוות ההשקפה החילונית שאיננה רואה את הענין הדתי כגורם משמעותי בעימות. בהקשר זה מעניין לראות איך "אנשי השלום", המאמינים שהם פועלים למען ענינים פלסטיניים וערביים כשהם לוחצים על מדינת ישראל לכדי ויתורים ופשרות, מתאכזבים שוב ושוב מהתנהגותו של אדם כאבו-מאזן, בו האמינו עד עתה כמבטא נאורות וקידמה. מנקודת מבטם זו מבטא הפלסטיני נסיגה תרבותית גסה בכך שהוא מתרפק באופן לא רציונלי על אמונות דתיות. בענין זה אין אנשי השמאל מבינים שדווקא הם, בגישתם המתעלמת מהדת השלטת בעולמם של הערבים, נוקטים בנאיביות פוליטית וחושפים את העובדה שאפילו ביחס לאנשי הדת בעולם הערבי תפיסת המציאות שלהם היא הלא-מעודכנת.

מנקודת מבט אובייקטיבית אך סמלי הדבר שתלונת הפלסטינים באו"ם נגד הכנסת מערת המכפלה לרשימת אתרי המורשת הלאומית של מדינת ישראל נמסרה ממש ביום שבו מסרה ישראל על השלמת עבודות השיפוץ והגימור של המבוא לאולם התפילה המוסלמי הנמצא במכלול של מערת המכפלה. דבר זה תוצר שטיפת המוח שעבר הפוליטיקאי הישראלי הממוצע במחוזות החילוניות הליברלית; זו מתבטאת באמונתו כי ניתן להשכין שלום בין המאמינים הדתיים אם רק יכובדו זכויות הפולחן שלהם. איש לא טרח, כנראה, לעדכן אותו בכך שהאיסלם איננו מסכים לכך, שלא לדבר על קיומה של דחיה מוסלמית על הסף את היהדות מבחינה דתית ופוליטית גם יחד.

השולט הישראלי במקומות הקדושים שוכח, בהקשר זה, כמה עובדות הסטוריות רלוונטיות שאנשי הדת היהודיים מעולם לא שכחו ובהן, קודם כל, את היותם של מקומות כמו מערת המכפלה והר הבית שייכים במקורם לעם היהודי – ואת העובדה שכאשר אלה הוחזקו על ידי האיסלם, לא הרשה הוא ליהודים, בעליהם האמיתיים, לדרוך בהם. במובן זה נהגו היהודים ברוחב לב במאמינים המוסלמים מאז השתלטו על מערת המכפלה והר הבית וזאת בניגוד למוסלמים, שבכל הזדמנות, בהתאם לעיקרי דתם, פגעו ביהודים, בנוצרים ולמעשה בכל מי שאינו מוסלמי. למותר לציין, בהקשר זה, את הדרך המשפילה והמזלזלת שבה התייחסו הערבים לבתי כנסת יהודיים שהגיעו לשליטתם, שהגיעה לשיא נבזותה בהצתת בתי הכנסת בגוש קטיף לאחר עזיבתו על ידי ישראל.

בשנים האחרונות הגיעו אלימותו וגסותו של האיסלם לשיא כאשר כבשו הפלסטינים מידי ישראל את אתר קבר יוסף בשכם תוך כדי התקפה רצחנית שבה נהרגו חיילי צה"ל. בתקופה שלאחר כיבוש הקבר נהרס חלק גדול מהמבנה שמר עליו, נמנע ממתפללים יהודיים להתקרב אליו והוא חולל מבחינה דתית וזוהם על ידי שהפכוהו לאתר של השלכת אשפה. במשך כל התקופה שלאחר מכן, שבה נמשכה התעללות זו במקום הדתי השייך ליהדות לא נשמע קול מחאה כלשהו בענין מצד ממשלת ישראל – וקל וחומר שלא מצד גורמים בינלאומיים, המצהירים על דאגתם לשימור אתרים מסוג זה.

במובן זה, היחס בין הימנעותה של מדינת ישראל מפעולות הגנה על זכויותיה בקבר יוסף ועל זכות התפילה והביקור של יהודים בהר-הבית, לבין קול הזעקה שמשמיעים המוסלמים נגד פגיעתם-כביכול של היהודים במקומות הקדושים להם מעניקה לפורעים אלה נקודות זכות בעיני העולם המוסלמי וגם נצחון משמעותי מצד הפוליטיקה האירופאית, המפרשת את מדיניות ישראל כחולשת היהדות. פרשנות זו צודקת מכיוון שהיהודים המאמינים בישראל אכן נמצאים במעמד של חולשה יחסית כלפי המוסלמים, אך לפחות כפי שקורה הדבר בימינו אין הוא נובע מנחיתות אובייקטיבית אלא ממחדל פוליטי ישראלי, שהוא תוצר של כשל מוחלט מצד קובעי מדיניותה בהבנת מהותו הדתית של העימות.

בשל העובדה שמהותו של עימות זה רחבה הרבה יותר מהנוגע למזרח התיכון, הכשל בהכרה בקיומה האקטואלי של המלחמה הדתית בין העם היהודי לאיסלם מונע מהיהודי החילוני, ובכלל זה מאנשי השמאל ומכלל אנשי הממשל של מדינת ישראל, לראות גם את מלא התמונה הכלל-עולמית, שהיהודי הדתי מכיר כל ימיו; לפי תמונה זו מהווה היהדות גורם הממקד אליו רבות מהתנועות הרוחניות הקיימות בעולם כולו. הקשר בין ישראל והעולם, המהווה עבור היהודי המאמין יסוד השקפתי הרבה לפני קום מדינת ישראל, אינו ברור כלל ללא מאמינים, אשר לרוב אינם יודעים כלל על קיומו. חסך זה אינו מאפשר לעוסק בפוליטיקה מנקודת מבט חילונית להבין את יחסם של עמים זרים ורחוקים אל המדינה. אפילו האנטישמיות הנוצרית, המהווה רקע שרק עליו ניתן להבין את המתח העכשווי בין אירופה לישראל, נחבאת בהצלחה מעין המצלמה של התקשורת העולמית.

את שרשיה של מלחמת דת זו שבין עם ישראל לאויביו ניתן למצוא בעמים עתיקים שאף כי הם כבר אינם בנמצא, מורשתם חיה וקיימת עדיין בשנאת ישראל העכשווית. מדובר בעובדה שרק בה יש להסביר תופעות שקשה להסבירן על ידי השכל הישר, כמו האנטישמיות ההסטורית. בהקשר זה כדאי לציין כי בשל האיבה ההסטורית בין הנצרות ליהדות הצליח קשר השמדת היהודים על ידי הנאצים בשואת אירופה בדרך שעד ימינו איננה מובנת לרוב אזרחי ישראל החילוניים – אך מובנת בבירור לאנשים דתיים. ולא רק ששואת אירופה מובנת, מקובלת ואף מוצדקת, כנראה, על דעת רוב המוסלמים, אלא שהיא התבססה גם על שותפות רבה עם נוצרים ממדינות רבות שחלק מהן היו אויבות הנאצים. עדות זו, שממנה ניתן להקיש על קיומו האפשרי של כוח גלום של שנאת ישראל גם בימינו, איננו מוכר כלל על ידי קובעי המדיניות בישראל, אף כי הוא ידוע מזה דורות רבים לראשי היהדות. מבחינתם, מהווה האיסלם הנלחם ביהדות חוליה אחת בשלשלת של "העומדים עלינו לכלותנו".

מלחמה זו מגיעה לשיאה במשבר הכלל-עולמי הגדול של זמננו, שהוא איומה של אירן על ישראל. אולי המאפיין איום זה יותר מכל הוא היחס בין אי ההבנה הקיימת לגביו מצד המערב הלא-דתי לבין הבנתם המלאה אותו של ההמונים המוסלמים באירן ובעולם כולו, שרואים את העם היהודי כאויבם.

מלחמת דת

מאת: אוהד קמין

המלחמה בין ישראל למדינות ערב או כפי שהיא ידועה בכינויה הסכסוך במזרח התיכון איננה אלא קצה הקרחון של המלחמה הארוכה ביותר בדברי ימי האנושות, שהיא מלחמת דת בין העם היהודי לבין אויביו. אי ההכרה העקשנית בעובדה הסטורית זו, האופיינית למנהיגיו הלא-דתיים של העולם, מונעת מהם לתפוס נכוחה את ההקשר המלא של המצב העולמי ומוכיחה כי ביחס למנהיגיו הדתיים של העולם מייצגים דווקא הם, הרואים את האדם הדתי כמנותק מהמציאות, חוסר הכרה במציאות.

בישראל אמר לאחרונה השר הרצוג שהסערה שהתחוללה בענין רשימת "אתרי המורשת הלאומית" תשכך כי "לשום צד אין ענין להפוך את הויכוח לעימות בין-דתי". אופייני לאיש מפלגת העבודה להתעלם מכך שהנושא הדתי עלה בשל העובדה שמנקודת מבטם של הפלסטינאים הסכסוך בין ישראל לבינם אינו אלא חלק מעימות דתי המתחולל בין העם היהודי למוסלמים כבר למעלה ממאות שנים.

מנקודת מבטם של גורמי השמאל המנהלים את המחזה המדיני המוצג על בימת המזרח התיכון אין לענין הדתי מקום בשל היותו, לדעתם, שגוי אם לא אנכרוניסטי ולא רלוונטי לריאל-פוליטיקה העכשווית שהם מנהלים. בישראל במיוחד, המגמה הפוליטית השמאלנית השלטת בניהול מדיניותה לא רק שאיננה דתית אלא שהיא, פעמים רבות, אף אנטי-דתית. לאור העובדה שכל איזור המזרח התיכון רווי במדינות שבהן יש רוב מוחלט למאמינים דתיים, בולטת ההתנגדות לדת בישראל, שבה משקיעים גורמי הממסד החילוניים מאמצים רבים כדי להתעלם מההיבטים הדתיים של הסכסוך. אך אי לקיחת הגורם הדתי בחשבון בהקשר העימות בין מדינת ישראל לארצות ערב הוא דבר שכמוהו כהתעלמותו של רופא מלבו של חולה שבו הוא מטפל.

בזמן שמנהיגי ישראל עושה מאמצים עילאיים – כמו אנשי מדינה רבים במערב – כדי להתחמק מלבטא את אופיו הדתי של הסכסוך במזרח התיכון, רואים אנשי הדת את הדת כלב הסכסוך ואת כל העימות כבין-דתי במהותו. מבחינתם, כל המתרחש בקשר לסכסוך זה בזירה הפוליטית הלא-דתית אינו אלא מעטה חיצוני דק, המסתיר מתחתיו את אופיה האמיתי של המלחמה. אפילו מנקודת מבט הנוגעת רק לעימות בין היהדות לנצרות ולאיסלם כל מה שקורה היום בין ישראל לעולם הוא השלב העכשווי בתהליך העימות הבין-דתי שהחל כבר לפני אלפיים שנה, כלומר עם תחילת המלחמה בין היהדות לנצרות. על רקע זה גם עלייתו ההסטורית של האיסלם איננה אלא שלב משלים בסכסוך של היהדות נגד שתי הדתות שמבחינה רעיונית צריכות להיחשב לצאצאיה.

מנקודת מבט זו מדובר במלחמת דת לכל דבר, שדרך הבנתה ניתן להבין גם אירועים רבים המתרחשים בעולם של היום בדרך אחרת לגמרי מזו שיכול להבינם מי שאינו מחזיק בהשקפה דתית. למעשה, את עצם המלחמה לא ניתן להבין כהלכה אם אין כוללים בה את העימות הדתי, שכן יש בה מאפיינים מוסריים, רעיוניים ורגשיים מובהקים שאינם מתיישבים עם סכסוכים טריטוריאליים או בעיות בתחומי הכלכלה, הבטחון וכיו"ב. הדבר מתבטא, בין היתר, באירועים חידתיים הנוגעים למערכות יחסים מדיניות שמקיימת ישראל מאז קומה עם מדינות שלעתים משנות את יחסן לישראל באופן לא מוסבר. לעתים ניתנים עליות ומורדות מסוג זה להסבר רק מנקודת מבט של עימות בן-דתי.

דוגמה מובהקת לכך הם יחסי ישראל-תורכיה, העוברים תנודות שאין הישראלי החילוני יכול להבין את פשרם. זה נובע מכך שהישראלי שכח את היותה של תורכיה אומה מוסלמית, וככזו אין היא יכולה להיות שוות-נפש כלפי העם היהודי. האיסלם בתורכיה – אולי בדומה ליהדות בישראל – הוסתר במשך זמן רב תחת מעטה של שלטון חילוני, שאיפשר למדינה לקיים קשר קרוב עם ישראל. אך ברגע שבו עלה מעט בתורכיה מפלס האיסלם – מה שקשור, כנראה, להתעצמות האירנית – נמחק הקשר עם היהודים בגבור הלחץ הדתי, ששיכנע את ההנהגה לשוב לצור מחצבתה הדתי. הדבר מזכיר את השינוי שעברו לפני שנים יחסי ישראל-אוגנדה, אחרי שאידי אמין הכיר לפתע בהיות הקשר עם ישראל מנוגד לעניניו. הבנת נקודת המבט הדתית שופכת אור על שינוי עמדה מסוג זה ויכולה גם להסביר מדוע, תוך כדי ביקורו לאחרונה בספרד של ארדואן, ראש ממשלת תורכיה, הוא מצא לנכון לומר בראיון כי אם תחליט ישראל לתקוף את אירן בשל פיתוחה של זו נשק גרעיני יהווה הדבר אסון.

השימוש בהזדמנות זו במלה "אסון" מעניינת במיוחד כשהיא נאמרת על ידי ראש מדינה מוסלמית בספרד שאיננה רק אחד ממרכזיה ההסטוריים של הנצרות הקתולית, אלא שבה נגרם לעם היהודי אחד מהאסונות הגדולים בהסטוריה שלו, שעלה לו באבידות רבות. בנוסף לכך, אין ספק שהעובדה שארדואן בחר לומר את הדברים באירופה דווקא קשורה לידיעתו שביבשת זו יקבלו הד מיוחד אמירות נגד מדינת העם היהודי. כך או כך, כאשר במצב הסכנה לישראל שנוצר על ידי התחמשותה הגרעינית של אירן, מוצא לנכון ראש ממשלת תורכיה להניא את ישראל מלהגן על עצמה כדאי לשאול אותו מה היחס בין האסון שעליו הוא מדבר, שיתרחש אם אכן תבחר ישראל להגן על עצמה בהתקפה מקדימה מפני התקפה אירנית, לבין האסון שעלול להתרחש אם ישראל תותקף על ידי אירן בפצצה? אך ספק אם כמה עשרות אלפי יהודים מתים נחשבים לאסון בכלל בעיני המוסלמים והנוצרים.

במצב המלחמה הקיים בין ישראל לערבים מסווה הפעילות הפוליטית המוצהרת למען השלום את רוח האיבה הנושבת מבני האיסלם כלפי העם היהודי. ברוח שנאתם זו הם מוצאים סיפוק בכל פגיעה בעם היהודי, גם אם מדובר במה שיכול להיות לא יותר מאשר תוצאת תאונה. בישראל חוקרת לאחרונה המשטרה את אל ג'אבור, נהג משאית מרהט לגבי נסיבות התאונה שבה התנגש חזיתית במשאיתו במכונית פרטית וגרם בכך למותם של חמישה בני משפחה יהודית אחת. בזמן שבעיני מדינת ישראל הרשמית נראה האירוע כתאונה לכל דבר, נראית זו בעיני אויביה של ישראל כפעולת מלחמה. כי תהיה תוצאת חקירת נסיבות התאונה אשר תהיה – שכנראה תגלה, גם במקרה הגרוע ביותר, כי נבעה מרשלנות פושעת של הנהג – היא תיתפס בדרך שונה לגמרי על ידי הערבים-מוסלמים. בזמן שבו רואים הישראלים את הנהג כיחיד שמייצג רק את עצמו, רואה אותו האויב, בשל עובדת היותו מוסלמי, כנציגו. מנקודת מבטו של המוסלמי, שבעיניו המלחמה הדתית חובקת כל, נתפס נהג זה כגיבור על שהצליח לקטול משפחה יהודית שלמה – גם אם באמת לא התכוון לכך.

ספק באם קיימים בין משכילי ישראל של היום אקדמאים רבים המכירים בהבדל עקרוני זה שקיים בין השקפותיהם של בני העמים הנמצאים בשני צדדיו של הסכסוך כבעובדה קיימת ויודעים איך ליישם אותה לתחום המדיני הלאומי. בהתאמה לכך קיים הבדל עצום בין כוחה של הדת במדינת ישראל לכוח ההשפעה שיש לדת במדינות הערביות. בישראל, בניגוד לארצות האויב, אין אנשי הדת המתמצאים בהיבט הדתי של העימות מקבלים מן הממשל דריסת רגל כלשהי בנושא המדיני, ולא רק שהם אינם רשאים להביע דעה או עמדה – אלא שהם גם נמצאים תחת איום פוליטי מתמיד המונע מהם "להפריע" את מנוחת ההנהגה הפוליטית אשר אינה מוכנה להחדיר לקדושת ההיכל החילוני שיקוצי השקפות דתיות... למותר, בהקשר זה, להזכיר כי מבחינה פוליטית נחשבת הדת בישראל על ידי אנשי השמאל, כגורם הפועל נגד הסיכוי לשלום עם הערבים. הם, אשר אינם מכירים בקיומה של המלחמה הדתית, רואים את היהודים הדתיים השומרים אמונים למסורת עתיקה, כמי שמסוכנים לעתיד השלום בתוקף טענתם לבעלות על הארץ.

אך הרי לא ניתן להתעלם מכך שארץ ישראל רווייה בסימנים ואותות דתיים יהודיים, החל ממבנים דתיים וכלה במקומות קדושים בני אלפי ומאות שנים, שבהם מבקרים תדיר מאמיני שלוש הדתות. את האתרים הללו, הקיימים מתחת לכל שכבה באדמת ארץ ישראל והמתגלים עם כל חשיפת קרקע, מסתירים אנשי הממסד המדעי ככל יכולתם. בענינם לציית ככל האפשר למגמות השלטון הלא-דתי, הם עושים זאת באמצעות שימוש במינוחים כ"אתרים ארכיאולוגיים" או בטיפול באתרים המצביעים על ההסטוריה היהודית במסגרת ארגונים הדואגים ל"שמירת הטבע" כמו לשרידי בתי כנסת עתיקים. כך, דרך גישה כאילו-מדעית ואנתרופולוגית בטבעה, המכוונת את הממצאים ה"ארכיאולוגיים" לצרכיה של תיירות עממית, מצליח הממסד החילוני להתחמק מעימות עם המסורת היהודית דתית.

לאחרונה הוגדרו על ידי ממשלת ישראל מספר מקומות הקדושים ליהדות כ"אתרי מורשת לאומית", כנראה בהנחה שה"שד" הדתי ימצא כך את מקומו. אך שוב עורר הדבר את אויבי ישראל והם התנערו מרבצם לחשוף שוב את אופיה הדתי של התנגדותם; בתלונותיהם על הכללת מקומות כמו מערת המכפלה ברשימה מציגים הפלסטינים שוב את נקודת מבטם לגבי אופיה האמיתי של המלחמה כעימות דתי בין האיסלם ליהדות – ושוב מקלקלים הם לפוליטיקה המקומית את מאמציה, כשהם חושפים את ערוות ההשקפה החילונית שאיננה רואה את הענין הדתי כגורם משמעותי בעימות. בהקשר זה מעניין לראות איך "אנשי השלום", המאמינים שהם פועלים למען ענינים פלסטיניים וערביים כשהם לוחצים על מדינת ישראל לכדי ויתורים ופשרות, מתאכזבים שוב ושוב מהתנהגותו של אדם כאבו-מאזן, בו האמינו עד עתה כמבטא נאורות וקידמה. מנקודת מבטם זו מבטא הפלסטיני נסיגה תרבותית גסה בכך שהוא מתרפק באופן לא רציונלי על אמונות דתיות. בענין זה אין אנשי השמאל מבינים שדווקא הם, בגישתם המתעלמת מהדת השלטת בעולמם של הערבים, נוקטים בנאיביות פוליטית וחושפים את העובדה שאפילו ביחס לאנשי הדת בעולם הערבי תפיסת המציאות שלהם היא הלא-מעודכנת.

מנקודת מבט אובייקטיבית אך סמלי הדבר שתלונת הפלסטינים באו"ם נגד הכנסת מערת המכפלה לרשימת אתרי המורשת הלאומית של מדינת ישראל נמסרה ממש ביום שבו מסרה ישראל על השלמת עבודות השיפוץ והגימור של המבוא לאולם התפילה המוסלמי הנמצא במכלול של מערת המכפלה. דבר זה תוצר שטיפת המוח שעבר הפוליטיקאי הישראלי הממוצע במחוזות החילוניות הליברלית; זו מתבטאת באמונתו כי ניתן להשכין שלום בין המאמינים הדתיים אם רק יכובדו זכויות הפולחן שלהם. איש לא טרח, כנראה, לעדכן אותו בכך שהאיסלם איננו מסכים לכך, שלא לדבר על קיומה של דחיה מוסלמית על הסף את היהדות מבחינה דתית ופוליטית גם יחד.

השולט הישראלי במקומות הקדושים שוכח, בהקשר זה, כמה עובדות הסטוריות רלוונטיות שאנשי הדת היהודיים מעולם לא שכחו ובהן, קודם כל, את היותם של מקומות כמו מערת המכפלה והר הבית שייכים במקורם לעם היהודי – ואת העובדה שכאשר אלה הוחזקו על ידי האיסלם, לא הרשה הוא ליהודים, בעליהם האמיתיים, לדרוך בהם. במובן זה נהגו היהודים ברוחב לב במאמינים המוסלמים מאז השתלטו על מערת המכפלה והר הבית וזאת בניגוד למוסלמים, שבכל הזדמנות, בהתאם לעיקרי דתם, פגעו ביהודים, בנוצרים ולמעשה בכל מי שאינו מוסלמי. למותר לציין, בהקשר זה, את הדרך המשפילה והמזלזלת שבה התייחסו הערבים לבתי כנסת יהודיים שהגיעו לשליטתם, שהגיעה לשיא נבזותה בהצתת בתי הכנסת בגוש קטיף לאחר עזיבתו על ידי ישראל.

בשנים האחרונות הגיעו אלימותו וגסותו של האיסלם לשיא כאשר כבשו הפלסטינים מידי ישראל את אתר קבר יוסף בשכם תוך כדי התקפה רצחנית שבה נהרגו חיילי צה"ל. בתקופה שלאחר כיבוש הקבר נהרס חלק גדול מהמבנה שמר עליו, נמנע ממתפללים יהודיים להתקרב אליו והוא חולל מבחינה דתית וזוהם על ידי שהפכוהו לאתר של השלכת אשפה. במשך כל התקופה שלאחר מכן, שבה נמשכה התעללות זו במקום הדתי השייך ליהדות לא נשמע קול מחאה כלשהו בענין מצד ממשלת ישראל – וקל וחומר שלא מצד גורמים בינלאומיים, המצהירים על דאגתם לשימור אתרים מסוג זה.

במובן זה, היחס בין הימנעותה של מדינת ישראל מפעולות הגנה על זכויותיה בקבר יוסף ועל זכות התפילה והביקור של יהודים בהר-הבית, לבין קול הזעקה שמשמיעים המוסלמים נגד פגיעתם-כביכול של היהודים במקומות הקדושים להם מעניקה לפורעים אלה נקודות זכות בעיני העולם המוסלמי וגם נצחון משמעותי מצד הפוליטיקה האירופאית, המפרשת את מדיניות ישראל כחולשת היהדות. פרשנות זו צודקת מכיוון שהיהודים המאמינים בישראל אכן נמצאים במעמד של חולשה יחסית כלפי המוסלמים, אך לפחות כפי שקורה הדבר בימינו אין הוא נובע מנחיתות אובייקטיבית אלא ממחדל פוליטי ישראלי, שהוא תוצר של כשל מוחלט מצד קובעי מדיניותה בהבנת מהותו הדתית של העימות.

בשל העובדה שמהותו של עימות זה רחבה הרבה יותר מהנוגע למזרח התיכון, הכשל בהכרה בקיומה האקטואלי של המלחמה הדתית בין העם היהודי לאיסלם מונע מהיהודי החילוני, ובכלל זה מאנשי השמאל ומכלל אנשי הממשל של מדינת ישראל, לראות גם את מלא התמונה הכלל-עולמית, שהיהודי הדתי מכיר כל ימיו; לפי תמונה זו מהווה היהדות גורם הממקד אליו רבות מהתנועות הרוחניות הקיימות בעולם כולו. הקשר בין ישראל והעולם, המהווה עבור היהודי המאמין יסוד השקפתי הרבה לפני קום מדינת ישראל, אינו ברור כלל ללא מאמינים, אשר לרוב אינם יודעים כלל על קיומו. חסך זה אינו מאפשר לעוסק בפוליטיקה מנקודת מבט חילונית להבין את יחסם של עמים זרים ורחוקים אל המדינה. אפילו האנטישמיות הנוצרית, המהווה רקע שרק עליו ניתן להבין את המתח העכשווי בין אירופה לישראל, נחבאת בהצלחה מעין המצלמה של התקשורת העולמית.

את שרשיה של מלחמת דת זו שבין עם ישראל לאויביו ניתן למצוא בעמים עתיקים שאף כי הם כבר אינם בנמצא, מורשתם חיה וקיימת עדיין בשנאת ישראל העכשווית. מדובר בעובדה שרק בה יש להסביר תופעות שקשה להסבירן על ידי השכל הישר, כמו האנטישמיות ההסטורית. בהקשר זה כדאי לציין כי בשל האיבה ההסטורית בין הנצרות ליהדות הצליח קשר השמדת היהודים על ידי הנאצים בשואת אירופה בדרך שעד ימינו איננה מובנת לרוב אזרחי ישראל החילוניים – אך מובנת בבירור לאנשים דתיים. ולא רק ששואת אירופה מובנת, מקובלת ואף מוצדקת, כנראה, על דעת רוב המוסלמים, אלא שהיא התבססה גם על שותפות רבה עם נוצרים ממדינות רבות שחלק מהן היו אויבות הנאצים. עדות זו, שממנה ניתן להקיש על קיומו האפשרי של כוח גלום של שנאת ישראל גם בימינו, איננו מוכר כלל על ידי קובעי המדיניות בישראל, אף כי הוא ידוע מזה דורות רבים לראשי היהדות. מבחינתם, מהווה האיסלם הנלחם ביהדות חוליה אחת בשלשלת של "העומדים עלינו לכלותנו".

מלחמה זו מגיעה לשיאה במשבר הכלל-עולמי הגדול של זמננו, שהוא איומה של אירן על ישראל. אולי המאפיין איום זה יותר מכל הוא היחס בין אי ההבנה הקיימת לגביו מצד המערב הלא-דתי לבין הבנתם המלאה אותו של ההמונים המוסלמים באירן ובעולם כולו, שרואים את העם היהודי כאויבם.

מלחמת דת

מאת: אוהד קמין

המלחמה בין ישראל למדינות ערב או כפי שהיא ידועה בכינויה הסכסוך במזרח התיכון איננה אלא קצה הקרחון של המלחמה הארוכה ביותר בדברי ימי האנושות, שהיא מלחמת דת בין העם היהודי לבין אויביו. אי ההכרה העקשנית בעובדה הסטורית זו, האופיינית למנהיגיו הלא-דתיים של העולם, מונעת מהם לתפוס נכוחה את ההקשר המלא של המצב העולמי ומוכיחה כי ביחס למנהיגיו הדתיים של העולם מייצגים דווקא הם, הרואים את האדם הדתי כמנותק מהמציאות, חוסר הכרה במציאות.

בישראל אמר לאחרונה השר הרצוג שהסערה שהתחוללה בענין רשימת "אתרי המורשת הלאומית" תשכך כי "לשום צד אין ענין להפוך את הויכוח לעימות בין-דתי". אופייני לאיש מפלגת העבודה להתעלם מכך שהנושא הדתי עלה בשל העובדה שמנקודת מבטם של הפלסטינאים הסכסוך בין ישראל לבינם אינו אלא חלק מעימות דתי המתחולל בין העם היהודי למוסלמים כבר למעלה ממאות שנים.

מנקודת מבטם של גורמי השמאל המנהלים את המחזה המדיני המוצג על בימת המזרח התיכון אין לענין הדתי מקום בשל היותו, לדעתם, שגוי אם לא אנכרוניסטי ולא רלוונטי לריאל-פוליטיקה העכשווית שהם מנהלים. בישראל במיוחד, המגמה הפוליטית השמאלנית השלטת בניהול מדיניותה לא רק שאיננה דתית אלא שהיא, פעמים רבות, אף אנטי-דתית. לאור העובדה שכל איזור המזרח התיכון רווי במדינות שבהן יש רוב מוחלט למאמינים דתיים, בולטת ההתנגדות לדת בישראל, שבה משקיעים גורמי הממסד החילוניים מאמצים רבים כדי להתעלם מההיבטים הדתיים של הסכסוך. אך אי לקיחת הגורם הדתי בחשבון בהקשר העימות בין מדינת ישראל לארצות ערב הוא דבר שכמוהו כהתעלמותו של רופא מלבו של חולה שבו הוא מטפל.

בזמן שמנהיגי ישראל עושה מאמצים עילאיים – כמו אנשי מדינה רבים במערב – כדי להתחמק מלבטא את אופיו הדתי של הסכסוך במזרח התיכון, רואים אנשי הדת את הדת כלב הסכסוך ואת כל העימות כבין-דתי במהותו. מבחינתם, כל המתרחש בקשר לסכסוך זה בזירה הפוליטית הלא-דתית אינו אלא מעטה חיצוני דק, המסתיר מתחתיו את אופיה האמיתי של המלחמה. אפילו מנקודת מבט הנוגעת רק לעימות בין היהדות לנצרות ולאיסלם כל מה שקורה היום בין ישראל לעולם הוא השלב העכשווי בתהליך העימות הבין-דתי שהחל כבר לפני אלפיים שנה, כלומר עם תחילת המלחמה בין היהדות לנצרות. על רקע זה גם עלייתו ההסטורית של האיסלם איננה אלא שלב משלים בסכסוך של היהדות נגד שתי הדתות שמבחינה רעיונית צריכות להיחשב לצאצאיה.

מנקודת מבט זו מדובר במלחמת דת לכל דבר, שדרך הבנתה ניתן להבין גם אירועים רבים המתרחשים בעולם של היום בדרך אחרת לגמרי מזו שיכול להבינם מי שאינו מחזיק בהשקפה דתית. למעשה, את עצם המלחמה לא ניתן להבין כהלכה אם אין כוללים בה את העימות הדתי, שכן יש בה מאפיינים מוסריים, רעיוניים ורגשיים מובהקים שאינם מתיישבים עם סכסוכים טריטוריאליים או בעיות בתחומי הכלכלה, הבטחון וכיו"ב. הדבר מתבטא, בין היתר, באירועים חידתיים הנוגעים למערכות יחסים מדיניות שמקיימת ישראל מאז קומה עם מדינות שלעתים משנות את יחסן לישראל באופן לא מוסבר. לעתים ניתנים עליות ומורדות מסוג זה להסבר רק מנקודת מבט של עימות בן-דתי.

דוגמה מובהקת לכך הם יחסי ישראל-תורכיה, העוברים תנודות שאין הישראלי החילוני יכול להבין את פשרם. זה נובע מכך שהישראלי שכח את היותה של תורכיה אומה מוסלמית, וככזו אין היא יכולה להיות שוות-נפש כלפי העם היהודי. האיסלם בתורכיה – אולי בדומה ליהדות בישראל – הוסתר במשך זמן רב תחת מעטה של שלטון חילוני, שאיפשר למדינה לקיים קשר קרוב עם ישראל. אך ברגע שבו עלה מעט בתורכיה מפלס האיסלם – מה שקשור, כנראה, להתעצמות האירנית – נמחק הקשר עם היהודים בגבור הלחץ הדתי, ששיכנע את ההנהגה לשוב לצור מחצבתה הדתי. הדבר מזכיר את השינוי שעברו לפני שנים יחסי ישראל-אוגנדה, אחרי שאידי אמין הכיר לפתע בהיות הקשר עם ישראל מנוגד לעניניו. הבנת נקודת המבט הדתית שופכת אור על שינוי עמדה מסוג זה ויכולה גם להסביר מדוע, תוך כדי ביקורו לאחרונה בספרד של ארדואן, ראש ממשלת תורכיה, הוא מצא לנכון לומר בראיון כי אם תחליט ישראל לתקוף את אירן בשל פיתוחה של זו נשק גרעיני יהווה הדבר אסון.

השימוש בהזדמנות זו במלה "אסון" מעניינת במיוחד כשהיא נאמרת על ידי ראש מדינה מוסלמית בספרד שאיננה רק אחד ממרכזיה ההסטוריים של הנצרות הקתולית, אלא שבה נגרם לעם היהודי אחד מהאסונות הגדולים בהסטוריה שלו, שעלה לו באבידות רבות. בנוסף לכך, אין ספק שהעובדה שארדואן בחר לומר את הדברים באירופה דווקא קשורה לידיעתו שביבשת זו יקבלו הד מיוחד אמירות נגד מדינת העם היהודי. כך או כך, כאשר במצב הסכנה לישראל שנוצר על ידי התחמשותה הגרעינית של אירן, מוצא לנכון ראש ממשלת תורכיה להניא את ישראל מלהגן על עצמה כדאי לשאול אותו מה היחס בין האסון שעליו הוא מדבר, שיתרחש אם אכן תבחר ישראל להגן על עצמה בהתקפה מקדימה מפני התקפה אירנית, לבין האסון שעלול להתרחש אם ישראל תותקף על ידי אירן בפצצה? אך ספק אם כמה עשרות אלפי יהודים מתים נחשבים לאסון בכלל בעיני המוסלמים והנוצרים.

במצב המלחמה הקיים בין ישראל לערבים מסווה הפעילות הפוליטית המוצהרת למען השלום את רוח האיבה הנושבת מבני האיסלם כלפי העם היהודי. ברוח שנאתם זו הם מוצאים סיפוק בכל פגיעה בעם היהודי, גם אם מדובר במה שיכול להיות לא יותר מאשר תוצאת תאונה. בישראל חוקרת לאחרונה המשטרה את אל ג'אבור, נהג משאית מרהט לגבי נסיבות התאונה שבה התנגש חזיתית במשאיתו במכונית פרטית וגרם בכך למותם של חמישה בני משפחה יהודית אחת. בזמן שבעיני מדינת ישראל הרשמית נראה האירוע כתאונה לכל דבר, נראית זו בעיני אויביה של ישראל כפעולת מלחמה. כי תהיה תוצאת חקירת נסיבות התאונה אשר תהיה – שכנראה תגלה, גם במקרה הגרוע ביותר, כי נבעה מרשלנות פושעת של הנהג – היא תיתפס בדרך שונה לגמרי על ידי הערבים-מוסלמים. בזמן שבו רואים הישראלים את הנהג כיחיד שמייצג רק את עצמו, רואה אותו האויב, בשל עובדת היותו מוסלמי, כנציגו. מנקודת מבטו של המוסלמי, שבעיניו המלחמה הדתית חובקת כל, נתפס נהג זה כגיבור על שהצליח לקטול משפחה יהודית שלמה – גם אם באמת לא התכוון לכך.

ספק באם קיימים בין משכילי ישראל של היום אקדמאים רבים המכירים בהבדל עקרוני זה שקיים בין השקפותיהם של בני העמים הנמצאים בשני צדדיו של הסכסוך כבעובדה קיימת ויודעים איך ליישם אותה לתחום המדיני הלאומי. בהתאמה לכך קיים הבדל עצום בין כוחה של הדת במדינת ישראל לכוח ההשפעה שיש לדת במדינות הערביות. בישראל, בניגוד לארצות האויב, אין אנשי הדת המתמצאים בהיבט הדתי של העימות מקבלים מן הממשל דריסת רגל כלשהי בנושא המדיני, ולא רק שהם אינם רשאים להביע דעה או עמדה – אלא שהם גם נמצאים תחת איום פוליטי מתמיד המונע מהם "להפריע" את מנוחת ההנהגה הפוליטית אשר אינה מוכנה להחדיר לקדושת ההיכל החילוני שיקוצי השקפות דתיות... למותר, בהקשר זה, להזכיר כי מבחינה פוליטית נחשבת הדת בישראל על ידי אנשי השמאל, כגורם הפועל נגד הסיכוי לשלום עם הערבים. הם, אשר אינם מכירים בקיומה של המלחמה הדתית, רואים את היהודים הדתיים השומרים אמונים למסורת עתיקה, כמי שמסוכנים לעתיד השלום בתוקף טענתם לבעלות על הארץ.

אך הרי לא ניתן להתעלם מכך שארץ ישראל רווייה בסימנים ואותות דתיים יהודיים, החל ממבנים דתיים וכלה במקומות קדושים בני אלפי ומאות שנים, שבהם מבקרים תדיר מאמיני שלוש הדתות. את האתרים הללו, הקיימים מתחת לכל שכבה באדמת ארץ ישראל והמתגלים עם כל חשיפת קרקע, מסתירים אנשי הממסד המדעי ככל יכולתם. בענינם לציית ככל האפשר למגמות השלטון הלא-דתי, הם עושים זאת באמצעות שימוש במינוחים כ"אתרים ארכיאולוגיים" או בטיפול באתרים המצביעים על ההסטוריה היהודית במסגרת ארגונים הדואגים ל"שמירת הטבע" כמו לשרידי בתי כנסת עתיקים. כך, דרך גישה כאילו-מדעית ואנתרופולוגית בטבעה, המכוונת את הממצאים ה"ארכיאולוגיים" לצרכיה של תיירות עממית, מצליח הממסד החילוני להתחמק מעימות עם המסורת היהודית דתית.

לאחרונה הוגדרו על ידי ממשלת ישראל מספר מקומות הקדושים ליהדות כ"אתרי מורשת לאומית", כנראה בהנחה שה"שד" הדתי ימצא כך את מקומו. אך שוב עורר הדבר את אויבי ישראל והם התנערו מרבצם לחשוף שוב את אופיה הדתי של התנגדותם; בתלונותיהם על הכללת מקומות כמו מערת המכפלה ברשימה מציגים הפלסטינים שוב את נקודת מבטם לגבי אופיה האמיתי של המלחמה כעימות דתי בין האיסלם ליהדות – ושוב מקלקלים הם לפוליטיקה המקומית את מאמציה, כשהם חושפים את ערוות ההשקפה החילונית שאיננה רואה את הענין הדתי כגורם משמעותי בעימות. בהקשר זה מעניין לראות איך "אנשי השלום", המאמינים שהם פועלים למען ענינים פלסטיניים וערביים כשהם לוחצים על מדינת ישראל לכדי ויתורים ופשרות, מתאכזבים שוב ושוב מהתנהגותו של אדם כאבו-מאזן, בו האמינו עד עתה כמבטא נאורות וקידמה. מנקודת מבטם זו מבטא הפלסטיני נסיגה תרבותית גסה בכך שהוא מתרפק באופן לא רציונלי על אמונות דתיות. בענין זה אין אנשי השמאל מבינים שדווקא הם, בגישתם המתעלמת מהדת השלטת בעולמם של הערבים, נוקטים בנאיביות פוליטית וחושפים את העובדה שאפילו ביחס לאנשי הדת בעולם הערבי תפיסת המציאות שלהם היא הלא-מעודכנת.

מנקודת מבט אובייקטיבית אך סמלי הדבר שתלונת הפלסטינים באו"ם נגד הכנסת מערת המכפלה לרשימת אתרי המורשת הלאומית של מדינת ישראל נמסרה ממש ביום שבו מסרה ישראל על השלמת עבודות השיפוץ והגימור של המבוא לאולם התפילה המוסלמי הנמצא במכלול של מערת המכפלה. דבר זה תוצר שטיפת המוח שעבר הפוליטיקאי הישראלי הממוצע במחוזות החילוניות הליברלית; זו מתבטאת באמונתו כי ניתן להשכין שלום בין המאמינים הדתיים אם רק יכובדו זכויות הפולחן שלהם. איש לא טרח, כנראה, לעדכן אותו בכך שהאיסלם איננו מסכים לכך, שלא לדבר על קיומה של דחיה מוסלמית על הסף את היהדות מבחינה דתית ופוליטית גם יחד.

השולט הישראלי במקומות הקדושים שוכח, בהקשר זה, כמה עובדות הסטוריות רלוונטיות שאנשי הדת היהודיים מעולם לא שכחו ובהן, קודם כל, את היותם של מקומות כמו מערת המכפלה והר הבית שייכים במקורם לעם היהודי – ואת העובדה שכאשר אלה הוחזקו על ידי האיסלם, לא הרשה הוא ליהודים, בעליהם האמיתיים, לדרוך בהם. במובן זה נהגו היהודים ברוחב לב במאמינים המוסלמים מאז השתלטו על מערת המכפלה והר הבית וזאת בניגוד למוסלמים, שבכל הזדמנות, בהתאם לעיקרי דתם, פגעו ביהודים, בנוצרים ולמעשה בכל מי שאינו מוסלמי. למותר לציין, בהקשר זה, את הדרך המשפילה והמזלזלת שבה התייחסו הערבים לבתי כנסת יהודיים שהגיעו לשליטתם, שהגיעה לשיא נבזותה בהצתת בתי הכנסת בגוש קטיף לאחר עזיבתו על ידי ישראל.

בשנים האחרונות הגיעו אלימותו וגסותו של האיסלם לשיא כאשר כבשו הפלסטינים מידי ישראל את אתר קבר יוסף בשכם תוך כדי התקפה רצחנית שבה נהרגו חיילי צה"ל. בתקופה שלאחר כיבוש הקבר נהרס חלק גדול מהמבנה שמר עליו, נמנע ממתפללים יהודיים להתקרב אליו והוא חולל מבחינה דתית וזוהם על ידי שהפכוהו לאתר של השלכת אשפה. במשך כל התקופה שלאחר מכן, שבה נמשכה התעללות זו במקום הדתי השייך ליהדות לא נשמע קול מחאה כלשהו בענין מצד ממשלת ישראל – וקל וחומר שלא מצד גורמים בינלאומיים, המצהירים על דאגתם לשימור אתרים מסוג זה.

במובן זה, היחס בין הימנעותה של מדינת ישראל מפעולות הגנה על זכויותיה בקבר יוסף ועל זכות התפילה והביקור של יהודים בהר-הבית, לבין קול הזעקה שמשמיעים המוסלמים נגד פגיעתם-כביכול של היהודים במקומות הקדושים להם מעניקה לפורעים אלה נקודות זכות בעיני העולם המוסלמי וגם נצחון משמעותי מצד הפוליטיקה האירופאית, המפרשת את מדיניות ישראל כחולשת היהדות. פרשנות זו צודקת מכיוון שהיהודים המאמינים בישראל אכן נמצאים במעמד של חולשה יחסית כלפי המוסלמים, אך לפחות כפי שקורה הדבר בימינו אין הוא נובע מנחיתות אובייקטיבית אלא ממחדל פוליטי ישראלי, שהוא תוצר של כשל מוחלט מצד קובעי מדיניותה בהבנת מהותו הדתית של העימות.

בשל העובדה שמהותו של עימות זה רחבה הרבה יותר מהנוגע למזרח התיכון, הכשל בהכרה בקיומה האקטואלי של המלחמה הדתית בין העם היהודי לאיסלם מונע מהיהודי החילוני, ובכלל זה מאנשי השמאל ומכלל אנשי הממשל של מדינת ישראל, לראות גם את מלא התמונה הכלל-עולמית, שהיהודי הדתי מכיר כל ימיו; לפי תמונה זו מהווה היהדות גורם הממקד אליו רבות מהתנועות הרוחניות הקיימות בעולם כולו. הקשר בין ישראל והעולם, המהווה עבור היהודי המאמין יסוד השקפתי הרבה לפני קום מדינת ישראל, אינו ברור כלל ללא מאמינים, אשר לרוב אינם יודעים כלל על קיומו. חסך זה אינו מאפשר לעוסק בפוליטיקה מנקודת מבט חילונית להבין את יחסם של עמים זרים ורחוקים אל המדינה. אפילו האנטישמיות הנוצרית, המהווה רקע שרק עליו ניתן להבין את המתח העכשווי בין אירופה לישראל, נחבאת בהצלחה מעין המצלמה של התקשורת העולמית.

את שרשיה של מלחמת דת זו שבין עם ישראל לאויביו ניתן למצוא בעמים עתיקים שאף כי הם כבר אינם בנמצא, מורשתם חיה וקיימת עדיין בשנאת ישראל העכשווית. מדובר בעובדה שרק בה יש להסביר תופעות שקשה להסבירן על ידי השכל הישר, כמו האנטישמיות ההסטורית. בהקשר זה כדאי לציין כי בשל האיבה ההסטורית בין הנצרות ליהדות הצליח קשר השמדת היהודים על ידי הנאצים בשואת אירופה בדרך שעד ימינו איננה מובנת לרוב אזרחי ישראל החילוניים – אך מובנת בבירור לאנשים דתיים. ולא רק ששואת אירופה מובנת, מקובלת ואף מוצדקת, כנראה, על דעת רוב המוסלמים, אלא שהיא התבססה גם על שותפות רבה עם נוצרים ממדינות רבות שחלק מהן היו אויבות הנאצים. עדות זו, שממנה ניתן להקיש על קיומו האפשרי של כוח גלום של שנאת ישראל גם בימינו, איננו מוכר כלל על ידי קובעי המדיניות בישראל, אף כי הוא ידוע מזה דורות רבים לראשי היהדות. מבחינתם, מהווה האיסלם הנלחם ביהדות חוליה אחת בשלשלת של "העומדים עלינו לכלותנו".

מלחמה זו מגיעה לשיאה במשבר הכלל-עולמי הגדול של זמננו, שהוא איומה של אירן על ישראל. אולי המאפיין איום זה יותר מכל הוא היחס בין אי ההבנה הקיימת לגביו מצד המערב הלא-דתי לבין הבנתם המלאה אותו של ההמונים המוסלמים באירן ובעולם כולו, שרואים את העם היהודי כאויבם.

נתונים נוספים