על רצח ילדים ובכלל
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 880
על רצח ילדים ובכלל
אבי אוחיון, שילדיו הרכים נרצחו בחדר הילדים שלהם על ידי מחבל פלשתי, טען כי ילדיו לא היוו איום על אף אחד. הוא טעה. אפילו אם מדובר "רק" בהיותם יהודים, כפי שאמר, הם כן היוו איום. מנקודת מבטו של המוסלמי, כל יהודי מהווה איום.
יכולים הנוצרים שבנו לילל כאוות נפשם על אי הצדק והאכזריות שבהריגת ילדים קטנים ולהחטיא לגמרי את לב הענין: מנקודת מבטם, זה שילד קטן איננו אשם בדבר אינו קשור או שייך להצדקת פעולת הריגתו. "אז מה אם הילד איננו אשם עכשיו?" – אומר המוסלמי – "ביצי צפעונים וצפעונים הם היינו הך – והתינוק הזה יהיה אשם בעוד חמש עשרה שנה, כשיהיה חייל צה"ל. לא להרוג אותו עכשיו, כשזה הרבה יותר בטוח, זה לא רציונלי!"
מול חשיבה כזו, המחאה על "אכזריות", בהקשר כזה, היא, בפני עצמה, רגשנות מסוכנת, לא מעשית ולא הגיונית; ממנה נובעים גם היתרים שמאלניים-נוצרים ידועים כמו התרת דמם של מבוגרים או חיילים (ובאותה רוח, יש אף כאלה שמצדיקים, עפ"י הגיון זה, את שפיכת דמם של מתיישבים מעבר לקו הירוק).
ההתנגדות היחידה הראויה למעשה רצח היא ביטויו של הצדק היסודי המקופל בדברה-אמירה היהודית "לא תרצח": מעשה רצח מהווה את הניגוד החזק ביותר לצדק, ואין זה משנה אם הנרצח הוא ילד או בוגר - אין לאיש זכות לרצוח אותו פשוט מכיוון שאין לאיש זכות לרצוח איש.
לרצח אין הצדקה – בשום מקום, זמן או הקשר. רצח וצדק אינם חיים ביחד במציאות; אין דבר כזה כמו הצדקה לרצח ואין זה משנה מה גילו, מוצאו, מינו או תפקידו של הנרצח. זה גם לא משנה אם הרוצח פעל מתוך אכזריות, רחמים או שויון נפש.
זה נכון שלא כל הריגה היא מעשה רצח; הריגה מתוך הגנה עצמית מוצדקת כי היא מונעת רצח ולכן מנוגדת לו. ההורג נפש יכול לטעון לכך שההרוג איים על חייו והוא נאלץ להרוג אותו לפני שיממש את זממו, אך זה מצריך בדיקה והוכחה.
המוסלמי טוען שכל יהודי מהווה איום על חייו. זה איננו אומר שזה נכון. המוסלמי (או הנוצרי) עדיין לא הוכיחו שהיהודים שהרגו היוו איום לגביהם – ועד שלא הוכיחו זאת עלינו לראותם כרוצחים.
ולמה לא לראותם כחפים מפשע עד שלא תוכח אשמתם? כי כל העדויות שנמצאות בידינו ( הכוללות את הטיעונים וההודאות של מבצעי ההריגה להצדקת ההריגה שביצעו) כבר הצטברו לכדי הוכחת אשמתם; המחבל המוסלמי, הלוקח עימו את נשמות קרבנותיו, משתמש בטיעונים חלשים ודלילים כדי להוכיח את צדקתו – ובדיקתם של אלה קובעת כי ההריגה המתבצעת על ידו, כמו גם על ידי ממשיכיו, איננה אלא מעשה רצח.
לא גיל אלה שהוא קוטל קובע את אשמתו, אלא העובדה שהוא פוגע בהם בגלל שלדעתו הם מהווים עליו איום, ללא עדות תומכת, הוכחות או נימוק צודקים. במלחמה שבין ישראל לאויביה, כל אויביה אינם מוסריים – וכל פעולה שלה נגדם, אשר נעשית כדי להגן על עצמה, היא מוסרית. ובהקשר זה, גם אם ישראל הורגת ילדים אין היא הופכת בשל כך לרוצחת. בהקשר המלחמתי, ישראל היא תמיד במעמד של הגנה עצמית ולכן צודקת.