פרקטיקה ערבית-ישראלית
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 888
Normal 0 false false false EN-US X-NONE HE /* Style Definitions */ table.MsoNormalTable {mso-style-name:"Table Normal"; mso-tstyle-rowband-size:0; mso-tstyle-colband-size:0; mso-style-noshow:yes; mso-style-priority:99; mso-style-qformat:yes; mso-style-parent:""; mso-padding-alt:0in 5.4pt 0in 5.4pt; mso-para-margin-top:0in; mso-para-margin-right:0in; mso-para-margin-bottom:10.0pt; mso-para-margin-left:0in; line-height:115%; mso-pagination:widow-orphan; font-size:11.0pt; font-family:"Calibri","sans-serif"; mso-ascii-font-family:Calibri; mso-ascii-theme-font:minor-latin; mso-hansi-font-family:Calibri; mso-hansi-theme-font:minor-latin;}
פרקטיקה ערבית-ישראלית
את רצח תלמידי הישיבה היהודיים שבוצע לאחרונה על ידי ערבי-ישראלי, יש לראות בהקשר עליית מקרי האלימות מצד אזרחיה הערביים של מדינת ישראל. בקשר לכך שאלה אותי מכרה שלי אם אני חושב שהסיבה לכך היא שהערבים החיים בתוך ה"קו הירוק" עושים זאת כדי להכין את עצמם להתמודדות עם שלטון ערבי שאולי יתפוש בישראל את מקום היהודי?
השבתי שכן – שאזרחי ישראל הערביים רואים בהתנגדות לממשל היהודי בהווה סוג של השקעה מעשית לעתיד, מעין "צבירת נקודות זכות" לקראת עריכת חשבון עם האוייב הערבי שמעבר לגבול. אך חשוב להבין את הדבר לא כחלק מאידיאולוגיה פוליטית אנטי-ישראלית או אנטי יהודית אלא כגישה מעשית, שמטרתה, מבחינת הערבי היחיד, היא לשמור על חייו וחיי הקרובים לו: מדובר בפרקטיקה, בשיטת חיים מעשית.
הפרקטיקה של הערבי-ישראלי מבוססת על הידיעה שמה שעלולים לעשות לו הערבים הוא גרוע הרבה יותר ממה שיעשה לו הממשל הישראלי. ולא מדובר רק במקרה רע שבו יכבשו הערבים את ישראל, אלא בהווית חיים קבועה שהערבי-ישראלי מתמודד עימה במשך כל חייו – ובמקרה שלו במיוחד, כחשוד קבוע בברית עם הממשל הישראלי.
יודע הערבי-הישראלי כי אף במקרה של ביצוע הפשע הגרוע ביותר נגד יהודים – אף אם יהיה לו "דם על הידיים" – הוא יזכה ממדינת ישראל לתנאי מגורים נוחים על חשבון משלם המסים הישראלי, שלא לדבר על הכבוד והיקר שהוא ובני משפחתו יזכו להם מסביבתם הקרובה. יציאתו נגד הממשל היהודי תהיה עבורו מעין תעודת ביטוח חיים בחברתו ובנוסף לכך יהיה לו סיכוי סביר לתמיכה כלכלית משמעותית שתבוא מצד מדינות או ארגונים שתומכים במשאביהם ב"מאבק לשחרור פלשתין"...
רוב בני האדם בתרבות המערבית – שישראל, בהקשר זה היא חלק ממנה - אינם מכירים בכך שתרבותו של הערבי שונה ממנה לחלוטין; גישת התרבות הערבית למציאות רוויה באלימות קשה, הנתפשת בה כאפשרות פעולה יסודית במקרה של טיפול בסכסוכים. בחברה הערבית הדבר בא לידי ביטוי בחיים של לחץ חברתי מתמיד, שבו קיים איום קבוע על חייו של כל הסוטה מדרך המותר (תהא זו דתית או פוליטית).
דבר זה נובע מהיותה של התרבות הערבית רוויית אלימות בטבעה – ואין הדבר מוגבל רק לארצות ערביות מסוימות אלא כמעט לכל מקום שבו יש חברה ערבית; למעשה מהווה התרבות הערבית, הפרושה על פני העולם כולו, ביטוי של פיגור התפתחותי לעומת העולם המערבי, כי במיוחד בנושא השאלות הנוגעות להצדקת אלימות בין בני אדם נמצא הערבי בשלב ראשוני ביחס של ההתפתחות האנושית, כי תרבותו עדיין לא מצאה לה דרך לפתור עימותים חברתיים ללא אלימות.
עובדה מחרידה היא זו שברוב המקומות שבהן שולטת התרבות הערבית, שומה על היחיד החי בה לקחת בחשבון איום על חייו בכל החלטה שהוא עושה. הדבר מתבטא במיוחד באיזורים שבהם שולט האיסלם; ברוב המקומות שבהן מטביעה דת האיסלם את חותמה בא הדבר לידי ביטוי בהקפדה אכזרית על חוקיה עד כדי חיסול כל מי שנחשד באי הסכמה עימה. לעתים, הריגת האדם היא לגיטימית עד כדי כך שניתן להגדיר את הערבי כבנה של תרבות שבה מעדיף אדם לרצוח ובלבד שלא למות.
זוהי, למעשה, גם תמצית הפילוסופיה של ה"חף מפשע" הערבי, שהוא האזרח הלא לוחם – ושל המקרה המיוחד של הערבי-ישראלי, זה שהוא בעל אזרחות ישראלית. במיוחד בהקשר מורכב כמו הסכסוך הישראלי-ערבי, גם הערבי שאינו נמנה על הכוחות הנלחמים באופן פעיל אינו יכול להתעלם מקיום איומה של סכנת חיים ממשית עליו ועל בני משפחתו מצד בני עמו, בשל העובדה שהוא חי בין יהודים. בני עמו אלה שונאים לא רק את האויב היהודי-ישראלי אלא את כל מי שאינו שותף פעיל במלחמתם – וחלק ניכר משנאתם מופנה כלפי הערבי הישראלי. כך, הופך שיתוף הפעולה שלו עם המדינה היהודית לסכנה ממשית לשלומו.
לכן מוצא הוא, פעמים רבות, שכדי לשמור על חייו ועל חיי בני משפחתו עליו לבצע מעשה רצח של יהודי. פעמים רבות קורה שערבי רוצח יהודי שעימו חלק יחסי קרבה ועבודה במשך שנים רבות. הדבר, המתמיה רבים, אינו נובע משנאה אלא דווקא מעקרון הפרקטיקה שלפיו הוא חי: זה בא לידי ביטוי בתחושת סכנה ברורה שאותה חש הרוצח; כאמור לעיל, סכנה אמיתית זו צומחת דווקא מעובדת יחסיו הקרובים עם היהודי, אשר היוותה איום על מעמדו בחברתו הקרובה.
וזהו היסוד לפרקטיקה הערבית-ישראלית, שמתבטאת במעשי האלימות של האזרחים הערבים נגד אזרחי המדינה ולעתים דווקא כלפי היהודים הקרובים אליהם, ולעתים קרובות שותפיהם לעבודה. מטרתם של מעשים אלה, מבחינת המבצעים אותם, היא למנוע את החשד העלול להתעורר כנגדם באשמת שיתוף הפעולה שלהם עם הישראלים. דבר זה משותף ליחיד ולציבור הערבי; מבחינה פרקטית אין היחיד יכול להתעלם מאיום על חייו – והציבור הערבי אינו יכול שלא לקחת בחשבון את התייחסותם אליו של הערבים הלוחמים נגד ישראל – ואין זה משנה באיזה צד של הגבול מדובר.
פרקטיקה זו מסבירה לא רק את האלימות הגואה בין ערביי ישראל ביחס ישר למה שנראה בציבור כירידה של כוח השלטון אלא גם את הביטויים האלימים, הקיצוניים והאנטי ישראליים שמשמיעים נבחרי הציבור הערבי בכל פורום אפשרי, החל מהמסגדים וכלה בכנסת. מבחינה פוליטית ברור כי שומה עליהם לשלם על הפשע שבדבר, אך מועיל וכדאי ללמוד לראות את פעולתם זו לא בהכרח ככזו המבוססת על איבה אלא יותר ככזו המבוססת על פחד.
ברוח זו יש לראות גם את כל המייצגים ציבור בחברה הערבית; לרוב מדובר בבני אדם נפחדים, החשים ששומה עליהם לצבור "נקודות זכות" בחשבון הפעילות האנטי-ישראלית שלהם, אחרת יבולע להם. את התצוגה הקבועה של תוקפנות אנטי-ישראלית ואנטישמית שמנהיגי ציבור אלה מספקים לתקשורת יש לראות קודם כל כחלק הכרחי מהתדמית העצמית שהם מעוניינים לבנות בעיניהם של בני החברה הסובבת אותם.
במלים אחרות: הערבי המעשי חייב לקחת בחשבון, במסגרת יחסיו עם ישראל והיהודים, כי מעל ראשו מונפת חרב אכזרית אשר תכה בו ובקרובים אליו בעוצמה ביחס ישר לקרבה שתהיה בינו לבינם. ברוח זו ניתן גם להבין מדוע מופרים, בצורה זו או אחרת, כל הסכמים שנעשים בין ערבים ליהודים. אף שנראה כי כהשקעה לעתיד אין הדבר משתלם להם כלל, פעמים רבות זה מה ששומר עליהם בחיים. את הערבי המפר הסכם שלום חתום עם ישראל יש להבין לא רק כפושע אלא כמי שמציל את עצמו מהשמדה.
יש המוקיעים אמירות של יהודים ישראלים הנשמעות כלפי ערבים בנוסח "לעולם אל תאמין לערבי" או "בערבים לא ניתן לבטוח". היוצאים נגד אמירות אלה מציגים אותן כביטוי של דעות קדומות או, אף, של גזענות. אך לאור הבנתה של הפרקטיקה של חיי הערבי, במיוחד בהקשר של האזרחות הישראלית, יש לראותה כעובדה קיימת; לאור קיומן של עדויות רבות, המאשרות עובדה זו, יש לראות אמירות אלה כביטוי של זיהוי תבוני ריאליסטי של מציאות. משמעותה המעשית של הפרקטיקה הערבית היא שאסור לסמוך על ערבים לא בגלל שאין הם מעונינים בשלום או במערכת יחסים ידידותית עם יהודים – אלא שאין הם יכולים.
מנקודת המבט המודעת לקיומה של פרקטיקה זו, ניתן לראות כל התקרבות בין ערבי ליהודים – כולל כל הסכם שלום בין האויב הערבי למדינת ישראל – כדבר המהווה איום על הערבי המעורב בו. איום זה יגדל ביחס ישר לקרבה שתושג בין הצדדים – והוא מהווה תשובה למגוון שאלות הנוגעות לכל צורת שיתוף פעולה בין ערבים ליהודים, בין אם מדובר במרחב הבין-מדיני ובין אם מדובר בפוליטיקה הישראלית הפנימית.
זו עובדה שהסכמי השלום שעליהם חתומה ישראל עם מצרים וירדן רחוקים מלתפקד כהסכמי שלום אמיתיים בין מדינות במערב: הרי איננו רואים תנועה אזרחית שיתופית-כלכלית אמיתית מתפתחת עם מדינות אלה, שלא לדבר על קיומה, בהן, של פעילות רעיונית פנימית שמציגה התנגדות לקשר עם ישראל והיהודים. אותו עקרון-על מביא ח"כים ואנשי ציבור ערביים בישראל להפגין עוינות הולכת ומתגברת כנגד מדיניותה של ישראל, על אף שהאזרח הערבי בישראל נהנה, כיחיד, מזכויות פוליטיות רבות יותר מאלה שמהן הוא עשוי ליהנות במדינות ערב.
לגבי כל אחד מהקשרים אלה, נענית השאלה לגבי היחס הערבי העוין לישראל על רקע ההטבות שהיא מעניקה לערבים בפרקטיקה הקיומית: ככל שתתהדק מערכת היחסים המשותפים בין המסגרות הפוליטיות הערביות עם מדינת ישראל, כך ייחלשו מנהיגיהן פוליטית. הבנת עקרון זה מסבירה גם מדוע עלה כוחה של תנועת החמאס בבחירות ברשות, באשר הערבים רואים בהתנגדות ליהודים ביטוי אותנטי יותר של הערכים המוסלמיים – ובתנועת החמאס האלימה אנטי-תיזה לצד הפוליטי המיוצג על ידי הרשות הפלשתינית, אשר נחלש, בעיני הציבור הערבי, בשל שיתוף הפעולה שלו עם ישראל.
כך חוזר, שוב ושוב, במציאות הפוליטית של יחסי ישראל והערבים, העקרון שקרבה מחלישה – ושוב ושוב נאלץ הערבי לבחור, בבחירה המחרידה שמעמידה לפניו תרבותו, בין מוות למוות: בין מותו שלו למות האויב. בהקשר זה חובה עלינו ללמוד שלא להסכים עם השקר שמנסים לשכנענו בו: שיש אפשרות מעשית לשלום בינינו לבין הערבים. אפילו אם היה מצליח להתקיים בנמצא אותו יצור דמיוני שקרוי ערבי שוחר שלום, לא היו לו בחברה הערבית המסורתית מרחב מחיה, אפשרות קיום – או זכות לאלה.
את האמת הזו, שיודע כל אדם שגדל והתחנך בתרבות המוסלמית, שומה על אזרחי ישראל ללמוד וללמד כחלק מתכנית לימודים יסודית, שהגדרת התכלית שלה יכולה להיות שמירה על עצם קיומנו אל מול אלה שאינם יכולים להיות בני ברית עימנו אפילו אם היו רוצים.