סולחה

סולחה

הסולחה הערבית – כמו ההודנה – היא אנטי-תיזה לתפישת הצדק המציאותית (האובייקטיבית); זו האחרונה היא קודם כל יחידאית ולא קבוצתית, ואילו אצל הערבי הסולחה נעשית במסגרת חמולתית, המהווה הצהרה על התחייבות קבוצתית ולא אישית.

כך או כך מהווים מושגים-ביטויים אלה עדות לכך שבעולם המנטליות הערבית השלמה בין בני אדם איננה ענין הנוגע לתבונה ולידיעה אלא לרגשות. יתרה מזו: לא מדובר ברגשות שהם תוצאה של מחשבה מעמיקה או מסקנות מעשיות אלא צורה של רגשנות קבוצתית.

כזהו, למעשה, הסכם השלום שחתמה ישראל עם הפלסטינים – סוג של גרסה ערבית לגישת ה"נסלח ונשכח" בעולם המערבי. בשני המקרים, כאמור, מה שאופייני הוא היעדר הצדק. כלומר: אף צד לא מוכרז או מוצהר כצודק ולפיכך לא ניתן למצוא ב"סולחה" צד אחד שמשלם לצד שני פיצויים על נזקים.

במקרה של הסכם השלום עם ישראל – שאיננו אלא סוג של סולחה שבה נזהרים ישראל והעולחם המערבי שלא להעליב את הערבים או לפגוע בהם, איש אינו מעז לומר את האמת: שהערבים אשמים. ולא מדובר בתאונה או "מקרה מצער" אלא בפשע קבוצתי, כלומר כזה שנעשה על ידי כנופיה גדולה על יסוד של שנאה במטרה להשיג מעמד מכובד. זה האחרון יושג רק אם לא יטיל איש על הערבים אשמה מפורשת כלשהי.

וכפי שיודעים אנו מנסיון של כמה דורות של חיים משותפים במחיצתם של ערבים, גם אירועי סולחה המתקיימים ביניהם "זוכים" לעתים קרובות לחיים ארוכים, שבהם מתחדשים מדי כמה שנים סכסוכים ושוב ושוב נשפך דם, כאשר הצדדים אינם מסוגלים להגיע למצב של החלטה חד משמעית לגבי צדק.

דבר זה נובע מכך שלרוב או, לפחות, בחלק גדול מן המקרים, לא מצליחים הנצים בעולם המערבי, להגיע למסקנה חד משמעית לגבי צדק אובייקטיבי – מה שמצביע על פיגור תרבותי. תפיסת ה"כבוד" כביכול הנפוצה כל כך בין הערבים איננה באמת כזו של אמת וצדק, וכל מה שמוביל אותה הוא סירוב להכיר בקיומו של צדק אובייקטיבי, אך לא מטעמים פילוסופייים של אי הכרה באמת אובייקטיבית אלא משום החשש מפני עמידה מול המראה השופטת – וחוסר יכולתו של האדם הערבי להכיר בכך שהוא לא צודק.

לפיכך מסתכמת הסולחה שהערבי מוכן לה בסליחה שהוא מוכן להעניק – אך לעולם לא לקבל. מבחינתו, קבלת סליחה פירושה הודאה באשמה, מה שאין האדם המערבי יכול להסכין עימו. דבר זה עומד ביסוד הסכמי השלום עם הערבים שכן, בכל אחד מאלה מוכן הערבי לסלוח לישראל אך לא להסכים עם שום צורה של קבלת סליחה כי זו תהווה, מבחינתו, הודאה באשמה.

מעשית, אומר הדבר שמי שעירב את ישראל בהסכמי "סולחה" כאלה או אחרים עם הפלסטינים הכניס אותה לעולם שבו לא קיים צדק מציאותי, ושבו הפושע הוא זה שסולח לקרבנו. זו הסיבה העיקרית לכך שבגללה על אף ההסכמים הפלסטינים עדיין אינם סולחים.

נתונים נוספים