"איש של ניגודים"

פרטים
עידכון אחרון ב-שבת, 19 ינואר 2013 16:30
כניסות: 684

 

"איש של ניגודים"

או: איך הלך הסדן אחר הפטיש

 

זמן קצר אחרי שהלך הפטיש ערפאת הלך אחריו הסדן יוחנן – אלא שרוב העם היושב בציון, אשר במשך שנים סבל קשות מהחיים בין שני אלה, היה תמים מכדי לזהות את טבעו של מצב זה; המכות האיומות שהנחית עלינו הפטיש ערפאת בשנים האחרונות לא איפשרו לנו להבחין בסדן הערכים הנוצרי, שנתן לו, בעצם קיומו, תמיכה מוסרית; תמיכה זו בוטאה במלוא עוצמתה בהסכם אוסלו, ההסכם הנוצרי הלא מוסרי, שערך הויתור הפך בו לערך עליון: ישראל ויתרה על עליונותה המוסרית והצבאית, על עצמאותה הריבונית, והפקידה-הפקירה את ערכיה אלה בידי אויביה. עובדה היא ששכחנו שההתפרצות המחרידה ביותר של מלחמת הפתע הבוגדנית ומפרת החוזה נגד היהודים בישראל חשפה את עובדת היותו של החוזה חסר ערבויות של ממש, אך מה שגרוע יותר הוא ששכחנו שהיא התרחשה, באופן מחשיד, זמן קצר ביותר לאחר הסתודדותו הידידותית של האב הנוצרי עם איש-שיחו הרוצח הערבי בצילה של הכנסיה בבית-לחם, בעת ביקורו ה"הסטורי" בישראל.

שכחה יהודית לא אפיינית זו של הסכם שנחתם אך לפני מספר שנים מודגשת במיוחד על רקע הזכרון ההסטורי של הנוצרים והמוסלמים את פשעי העם היהודי נגדם, כלומר את מה שהאחריות עליו מוטלת בספק: את צליבתנו את מושיעם (האמנם?) של הראשונים וזכרונם של האחרונים את הפקעת רכושם על ידינו (האמנם?). הסיבה למיצג זכרון סלקטיבי זה מבוססת, בעיקרה, על הסחת דעתו של המוח היהודי על ידי מהלומות נמרצות על גולגלתו; אך אין צורך לנבור הרבה בעבר כדי להבחין בעין בלתי מזויינת בבחישתו של האפיפיור בתבשיל רצח היהודים המודרני על ידי שלוחיו של ערפאת; לשם כך אין אנו זקוקים להקלטת שיחת המזימה - די לנו בתמיכה שנתן האפיפיור לערפאת, לאורך כל נתיב הדמים שהותירו שליחי הרוצח, באמצעות השיטה הנוצרית הידועה של קריאה "לשני הצדדים" (כלומר לרוצח ולקרבנו) שלא לשפוך דם.

תמיכה בלתי מוסרית מחרידה זו שנתן האפיפיור לאויבנו לא רק שלא הובחנה על ידי הקרויים מנהיגינו, אלא שהם אף הסיקו, איכשהו, שהאפיפיור הוא טלית שכולה תכלת. דבר זה בא לידי ביטוי בתגובותיהם למותו.

"היה איש של שלום"... "ידידו של העם היהודי"... "העולם איבד אתמול את אחד המנהיגים החשובים בדורנו"... כל אלה הם חלק מדבריו של ראש הממשלה שרון בהספידו את האפיפיור בכנסת ישראל. מחרים מחזיקים אחריו אנשי ציבור ומחמיאים לנפטר כהנה וכהנה, כמו הנשיא קצב (שנמסר לנו כי הוא שוקל להשתתף בהלוויית הצורר) שציין כי "האפיפיור סלל דרך חשובה מאד כדי להביא להבנה גדולה יותר בין הדתות" – ועוד ועוד... נראה שטפשותם התמימה של אמנים כאחינועם ניני, אשר אינם מבחינים ברשע המסתתר מאחורי מסכתו של הישיש הכפוף, איננה נעצרת בשער הכנסת או בית הנשיא.

העובדה שהנצרות היא האויבת ההסטורית של היהדות חייבת להסב את תשומת ליבנו לכך שאין ביטויים אלה שלעיל אלא דוגמה להצלחה המסויימת של המרמה הנוצרית במקרה של מי שסימל את ערכיה עלי אדמות עד לפני יומיים.

ולצורך זה כדאי לשים לב במיוחד לכך שבראיונות רבים ובכתבות רבות הנערכות לאחר מותו של האיש הוא מכונה "איש של ניגודים", "אדם בעל סתירות פנימיות" וכיו"ב אמירות וביטויים שאין כמותם להסוות רמייה.

בהקשר הקיים, אין אפשרות שאדם שעומד בראשו של ארגון כה רב כוח יהיה חסר מיקוד כפי שמנסים לתארו. אין ספק בדבר שהמת היה אחד ממבטאיו רבי העצמה הגדולים ביותר של השקר הנוצרי ההסטורי של ההצהרה על שאיפה לשלום תוך אחריות ישירה לליבוי סכסוכים ושפיכות דמים. אסור לנו לשכוח כי הנצרות, אשר הנפטר ייצג אותה, מהווה את אחד הגורמים הראשיים לבלימת התפתחות התרבות האנושית:

מאמיניה הרבים של הנצרות, ובמיוחד העדר העצום של מליוני הכבשים האנושיות התמימות, הנוהות אחר הרועה מרומא, אסורות בכבלי המלים היפות, שמשדר ה"כס הקדוש" מזה דורות; לא רק שאין הם מחזיקים בכלים שבאמצעותם ניתן להבחין בניגוד הזועק בין מה שהכנסיה מטיפה לו לבין מה שהיא עושה בפועל – אלא שהם חשופים לשטיפת מוח קדחתנית, המציגה את זוועות הנצרות כ"יוצאים מן הכלל" זניחים ובלתי מייצגים: זוועות מעשי הכנסיה אינם נחשבים כלל על ידי מאמיני הנצרות כקשורים לרעיונותיה, החל ממלחמות הדת הפנימיות וממעשי שפיכות הדם ההסטוריות בעולם כולו, (שחלק מהם גורם עדיין למלחמות בהווה), ועד לחקירות הנערכות בימינו נגד מספר עצום ביחס של בכירי כנסיה שנמצאו אשמים בסטיות מיניות.

הסיבה לכך היא שהנצרות חינכה מאז ומתמיד לקבלת הסתירה המציאותית, חוסר הקשר ההגיוני והכשל היסודי של השכל האנושי במגעו עם המציאות כאבני יסוד של השקפת עולמה. כל אלה, מרגע שנטמעו בתודעות בני האנוש, מאפשרות את ההמשכיות של שיטה רעיונית-פוליטית שנוצרה כדי לשלוט בבני-אדם כבעדר המוכן בכל עת לחליבה, לגז ולהקזת דם...

כל הסכמה שלנו עם ראיית הנצרות כמוסרית – וקל וחומר כדוגמה להעתקה – נובעת, כך או אחרת, מחוסר יכולת ההבחנה שלנו בניגוד שבין חלק מהצהרותיה למעשיה האמיתיים. מזה אלפיים שנה אין ברור יותר מהסתירה הנוצרית שביישום ההצהרה המפורסמת כל-כך של ישו על ההמלצה לתת את הלחי השניה למכהו; הרי לכל העוסק עם העמים הנוצריים זה ברור כי שום נוצרי לא יתן את לחיו השניה אם יתקיפוהו, לא יוותר וינקום במשך דורות על גבי דורות – לפחות כמו שהנוצרים עושים ליהדות על הריגתו על הצלב של ישועם (על ידי אחרים).

בתמצית, הלחי השניה היחידה שניתנת על ידי הנצרות היא הלחי היהודית – והיא ניתנת לאיסלם. דבר זה ברור ונכון במיוחד במציאות הפוליטית של ימינו, שבה מהוות הנצרות והאיסלם, אויבותיה של היהדות, את הפטיש והסדן שביניהם מוכה העם היהודי.

בחלוקת עבודה אנטישמית זו הפטיש הוא האיסלם, העוסק בנסיונות החמריים (הצבאיים) להשמדת היהדות בישראל, ושאת עוצמת הלמותו אנו חשים על בשרנו ורואים היום בכל אתר ואתר; את מעשה הנצרות קשה יותר לראות, כי מאז השואה, שבה טבחו הנוצרים ביהודים באופן פעיל, לא ניתן היום לראות את הנוצרי האנטישמי בפעולה ישירה (למעט אירועים "קלי ערך" כמו חילול מצבות ושריפת בתי-כנסת ברחבי העולם הנוצרי). אך די אם נזכור את ההתעלמות ונבחן אותה כשיטה כדי לחשוף את הצורה בה פועל הסדן. ואל לנו לשכוח גם את העובדה שהנצרות היא האחראית הראשית בקנה מידה הסטורי-עולמי למיקוד ב"תכונותיו השליליות של היהודי" (לפרטים ראה את הברית החדשה).

פוליטית, הסדן הנוצרי מוסר לפטיש המוסלמי חלק ניכר מעצמתו על ידי זה שהוא תומך בו באופן בלתי מסוייג בתחומי הרוח ובראשם על ידי השלילה המוסרית של היהודי ומתוך כך החיוב המוסרי של הערבי.

בימינו, הסדן הנוצרי פועל נגד היהדות בעקיפין (אם כי לא במסתור), בעיקר באמצעות דוגמה הנותנת השראה: אחרי אורגיית ההוללות של השמדת היהודים בשנות הארבעים, אשר ממנה בחר ה"כס הקדוש" להתעלם (ונתן בכך השראה למפציצי בנות-הברית שלא להבחין במחנות ההשמדה), חייבת הנצרות של היום להסתפק בזרימה חלשה של דם יהודי המחלחל למערכותיה על ידי ההחזקה ברכוש היהודי השדוד, שנמצא ברשותה לפחות מאז גירוש ספרד (ובכך נותנת השראה לממשלות הנוצריות המחזיקות ברכוש יהודי רב מבלי להשיבו או לפצות את בעליו). אך את פעילותה הראשית של הנצרות כנמדריכה מוסרית ניתן לאתר עפ"י אי עשיה.

אי פעולה היא הדרך הטהורה ביותר לפעולה המנוגדת לחיים, שהרי החיים הם פעולה.

כשמדובר בנצרות, מהווה דת זו את הביטוי הטהור ביותר בהסטוריה (וגם בהווה) של קין, האומר, במליון דרכים: "השומר אחי אנוכי?" אחרי שרצח את אחיו. כלומר: אחרי שכבלה את היהדות, באמצעות הוקעה בת דורות, לאי מוסריות, מתעלמת הנצרות מאחריותה למצבו של היהודי בעולם ואיננה פועלת בשום צורה כדי לפתור את הבעיה שהיא יצרה; הנצרות מתבוננת מרחוק בסכסוך שהיא אחראית ליצירתו, ולא רק שהיא איננה מסתפקת בכך, ולא רק שאין היא עושה דבר לפתירתו - היא עוד משחקת תפקיד של שופט-על, המביע את דעתו לשלילה על ה"עולם הרע" הזה, פרי יצירתו.

השתיקה הרועמת לגבי פשעים שאי-מוסריותם ברורה, ההוקעה של "כל המעורבים באלימות", הבעת התקווה ש"כולם יחיו בשלום יחדיו", לחיצות ידיהם של רוצחים וקרובי נרצחים כאילו היו בעלי אותו מעמד מוסרי, חיבוקים ונשיקות עם עריצים רצחניים, הבעות אהבה ליאסר ערפאת, פידל קאסטרו ומפלצות אדם אחרות, תמיכה במשטרים מדכאי זכויות אדם – כל אלה, שבוצעו על ידי האב ה"קדוש" שנפטר - הם דוגמאות של אי עשיה וחמור מכך: של הצגה פציפיסטית מגמתית, אשר מכשירה את הקרקע לפוגרום הבא.

ופוגרום זה, בין אם יהיה מכוון נגד נפש היהודי או רכושו, בין אםייערך על ידי הפלשתיני הבא שיתפוצץ באוטובוס ישראלי או אם יבוא לידי ביטוי בתמיכת הממשל האמריקני בבזיזת יהודי גוש קטיף – יהיה פעולה טהורה של הנצרות והאיסלם נגד היהדות, כשהנצרות נותנת את ההשראה המוסרית והאיסלם את הביצוע בפועל. במובן זה, יוחנן פאולוס השני, שנפטר אתמול, הוא, לסכסוך של היהדות במחצית השניה של המאה ה20, מה שהיה פיוס ה12 לתקופת השואה; כפי ששירתה את הרע שתיקתו והתעלמותו של האפיפיור ההוא ממעשה ההשמדה של העם היהודי שבוצע בזמנו, מהווה שתיקתו של האפיפיור הנוכחי לגבי מעשי הרצח של היהודים בישראל מאז קומה בכלל ובחמש השנים האחרונות דוגמה קלאסית לרשע אי-העשיה.

ואין כמו הנפטר בבירת הותיקן כדי לסמל באישיותו את ההצלחה הזו של מדיניות הרוע העולמי, הנוצרי-מוסלמי, נגד העם היהודי.

 

 

נתונים נוספים