דת, מדינה והסכסוך הבין-דתי במזרח התיכון
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 939
דת, מדינה והסכסוך הבין-דתי במזרח התיכון
בחלומותיהם של דיקטטורים חילונייים הדת יכולה להיות נפרדת מהמדינה או אף להיות נשלטת על ידה, כאילו היתה משרתת שלה. אך הדתות אינן ארגונים המוחזקים על ידי מדינות אלא בדיוק להיפך: ארגונים המחזיקים מדינות. האמור מתייחס בעיקר לשתי הדתות הגדולות, הנצרות והאיסלם.
בהקשר זה, יש להעיר כי במערב מאמינים בהפרדת הדת מן המדינה, אך לא שמים לב לכך שמערכות החוקים שעומדות ביסוד מדינות העולם החפשי הן, רובן ככולן, סוציאליסטיות, כלומר: נוצריות. הנצרות למדה לגרום לכך שהמדינה תיישם את עקרונותיה ללא צורניות פולחנית – והיא יכולה, על כן, להרשות לעצמה להתקיים כ"מופרדת" מן המדינה (במיוחד גם במצב שבו היא איננה משלמת מסים...).
מטעמים שאין זה המקום להיכנס אליו, שולטת הנצרות במדינות השלוחה שלו דרך הרוח ואילו האיסלם באמצעות הגוף; ליתר פירוט, הנצרות שולטת מדינית "ללא מגע יד אדם", לאחר ששכללה את שיטות העינוי הישיר שלה מימי הביניים לעינוי פסיכולוגי וחברתי על ידי פילוסופיה ופסיכולוגיה ואף המציאה, לצורך שליטה יעילה יותר שלה, את המיתוס על הפרדת הדת מהמדינה. האיסלם, החולש על תרבות אנושית פרימיטיבית ביחס, עדיין מטיל את מרותו באמצעי העבר החשוך, בצורה פיזית ישירה על ידי עריצותם של משטרים חשוכים המפעילים חוקי דת וענשים במיוחד בתחום הגוף והחומר.
המלחמה באיזורנו היא דתית-לאומית, כלומר דתית הלובשת צורה לאומית. מנקודת מבטם של הפעילים הראשיים מבין אויבינו רק היהודים בה יכולים לשחק בחילוניות ולהאמין שבאמת יש דבר כזה כמו "חילוניות" ושהוא מוכר על ידי אויבינו. לנוצרים – ולמוסלמים במיוחד – המלחמה היא דתית באופן מובהק. מבחינתם, עימות בין נוצרים למוסלמים הוא בטל בששים לעומת העימות שיש להם עם היהדות. מבחינתם, אחרי הסטוריה בת אלף שנה של סכסוך ביניהם, אשר הבטיח יציבות בשל היותם של היהודים בו שעיר קבוע לעזעזאל, שינו היהודים את הסטטוס קוו על ידי רכישתם שליטה במקומות איסטרטגיים, ובמיוחד כאלה שהם בעלי ערך סמלי לדתות אלה.
מה שהיהודים ה"חילוניים", אשר אינם לוקחים ברצינות את הדתות, אינם מבינים, הוא שהנצרות והאיסלם מתייחסים לתמלילים הדתיים שלהם מאד ברצינות, כי תמלילים אלה הם מה שמאפשר להם שליטה במאמיניהם מאז הקמת דתות אלה. על השליטה הזו מאיימת תקומת ישראל כתרבות בעלת עצמה מציאותית בלתי ניתנת לערעור; ריבונות היהודים בשטחי הארץ העתיקה, הכוללת את המקומות הקדושים, ומתוך כך גם נוכחותם השליטתית בכנסיות ובמסגדים מפריעה להם לקיים את קשר הדיכוי השגור שלהם עם נתיניהם.
מצב שליטה פוליטי זה אינו מאפשר לנוצרים ולמוסלמים להצהיר בדרשותיהם, כמו תמיד, כי עם ישראל נדחה על ידי האל. לכן הם דוחפים בכל דרך אפשרית לפיקוח בינלאומי על המקומות הקדושים. מבחינתם, פיקוח בינלאומי פירושו נצחונם במלחמה. כי מנקודת המבט של הנוצרי והמוסלמי – ובצדק – כוח בינלאומי משמעו כוח לא יהודי. כוח לא יהודי משמעו נוצרי או מוסלמי – ואלה, כמובן, משמעם נצחון לנצרות ולאיסלם.
הפתרון שיגע לעומק הבעיה יהיה ההכרה הישראלית במידה שבה ישראל, גם אם היא רואה עצמה כ"חילונית", מייצגת כלפי העולם את היהדות.