האלים מיהו?
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 917
Normal 0 false false false EN-US X-NONE HE /* Style Definitions */ table.MsoNormalTable {mso-style-name:"Table Normal"; mso-tstyle-rowband-size:0; mso-tstyle-colband-size:0; mso-style-noshow:yes; mso-style-priority:99; mso-style-qformat:yes; mso-style-parent:""; mso-padding-alt:0in 5.4pt 0in 5.4pt; mso-para-margin-top:0in; mso-para-margin-right:0in; mso-para-margin-bottom:10.0pt; mso-para-margin-left:0in; line-height:115%; mso-pagination:widow-orphan; font-size:11.0pt; font-family:"Calibri","sans-serif"; mso-ascii-font-family:Calibri; mso-ascii-theme-font:minor-latin; mso-hansi-font-family:Calibri; mso-hansi-theme-font:minor-latin;}
האלים מיהו?
על נצחונו של המוסר הנוצרי
אחד מהדברים שראוי שייזכרו בתולדות ישראל לדראון עולם הוא הציווי שנישא בפי רוב פעילי ההתנגדות לתכנית ההתנתקות: "לא לאלימות!"
אלימות היא פעולת התקפה יזומה של צד לא צודק נגד צד צודק. בהקשר של פעולת הגירוש מרצועת עזה, הצד האלים איננו אלא הממשל – והממשל בלבד. ממשל זה ועושי דברו האשימו את קרבנות אלימותם – המתיישבים – באלימות – ופעולה זו, כשלעצמה, גם היא צורה של אלימות. למעשה, זוהי האלימות הגרועה ביותר, שכן אין גרוע יותר מלבלום את זכות ההגנה העצמית של קרבן אלימות באמירה שממנה משתמע כאילו הקורבן הוא האלים ולא התוקף.
ובכך הצליח הצד האלים, הממשל, למעלה מכל שיעור, שכן רבים מן המותקפים לא רק ששוכנעו שחלק גדול מעשייתם הוא אלים, אלא שאף הפנימו שיכנוע זה עד כדי שנחלצו למנוע אלימות במחנם הם, המתגונן.
ביסוד הצלחתו של הממשל במהלך האשמה זה נמצא הבלבול המושגי-מילולי בין פעולה או לחימה פיזית לבין יזימת פעולה תוקפנית: המתיישבים, המתגוננים בפני אלימות, סברו שכל פעולה פיזית היא אלימה – כולל אמירות כנגד תוקפיהם, מה שהתבטא בכך שמנהיגיהם אף יצאו נגד "אמירות אלימות". בהקשר זה, מעניין הדבר כי המנהיגות האמונית חברה, בהקשר זה, אל כוחות האינטלקט שבציבור, אשר סייעו לממשל האלים בכך שגם בעת הגירוש לא איפשרו מגננה מילולית ראוייה למגורשים; דבר זה בא לידי ביטוי בכך שמנהיגי המגורשים אף אסרו על צאן מרעיתם לקלל את המגרשים – מינימום של מגננה אנושית.
כך, כל מי שביקש להגן על זכויותיו כנגד אלימות, הוצג כאלים – וקיבל עליו את גזר הדין הזה. על המגורשים נאסר להגן בדרך כלשהי – מעשית או מילולית - על זכויותיהם, והם הסכימו לכך. יתרה מזו, הם אף הפליגו באי הגנתם עד כדי כך שמצאו לנכון לברך את עוקריהם.
בכל אלה הם פעלו בניגוד לתפישה המוסרית היהודית. בכל אלה הם פעלו בניגוד למוסר, לשכל ולצדק, כי הגנה עצמית, בשום צורה, איננה מהווה אלימות.
מי שטועה בענין זה, רואה את עצמו כאלים ואינו חפץ לקחת חלק באלימות, מכשיל את עצמו ודן את עצמו מראש לתבוסה במאבק נגד האלימות.
זו הסיבה הראשית לכשלון ההתגוננות במאבק נגד הגירוש: מנהיגי ההתגוננות הניחו שהם האלימים – ואף גרמו להולכים אחריהם להאמין בכך. הם טעו והטעו – ובגדול: הם החדירו לתוך המחנה היהודי את זרע המוסר הנוצרי, ובכך גרמו לו להתנהג כנוצרי בנקודת השיא של העימות עם מי שמאיים על זכויותיו.
מבחינה זו היווה הכשלון את נצחונו של המוסר הנוצרי. זהו נצחון של כוחות השחור של ההיסטוריה האנושית, אשר, כגיס חמישי, איפשרו נצחון לאי הצדק על חשבון הצדק.
מנהיגי המגורשים שפעלו על פי מפתח המוסר הנוצרי טעו מבחינה רעיונית ולטעותם זו השלכות מרחיקות לכת: אם לא יידע הציבור היהודי לעקור מתוכו את הרעיונות הנוצריים שהביאו לכשלון זה, הוא צפוי לכשלונות נוספים בעתיד, רבים וחמורים; בכל נקודת עימות עתידי על זכויות, צפויים המחזיקים במפתח הרעיונות המוסריים הנוצרי להסכים עם הדיקטטורה הפשיסטית, לראות אותה כבעלת זכויות הרכוש שלהם, לראות את עצמם כאלימים בכל פעולה של הגנה עצמית ולוותר לכל העומד בראשה של הדיקטטורה על כל מפעל חיים.
הדבר הראשון שצריכה היהדות שומרת המצוות בישראל לעשות הוא לעמוד, ללא פשרות, על הפגיעה היסודית בזכויות האדם, כפי שהיא מוצהרת בעשרת הדברות של העם היהודי: "לא תגנוב"!
במאבק זה אכזב שומר המצוות את היהודי החילוני; גם החלק לוחם זכויות האדם של הלא-דתיים הוטעה על ידי גישה זו. בגלל המסה העצומה של שומרי המצוות בין מגורשי גוש קטיף ותומכיהם, היהודי הדתי הטעה את החילוני וגגר אותו אחריו למלכודת של אי מעשיות מיסטית. החילוני הניח שהיהודים הדתיים יעמדו על שלהם: הם הצהירו על כך פעמים רבות ובדרכים רבות. שומר המצוות יצר את הרושם המוטעה שהוא לא ייתן יד, בשום צורה, לפעולת העקירה.
החילוני היהודי לא ציפה מהיהודי שומר המצוות לכניעה, התרפסות והתאפסות גדולים כל כך בפני הקלגס – הוא לא ראה את מורך הלב הגדול כל-כך של עובד אליל המדינה.
חלק גדול ממנהיגי שומרי המצוות הצהירו כי אסור לחיילים לציית להוראות הנוגדות את היהדות וכי הפינוי נוגד את מצוות היהדות והוא אסור עפ"י ההלכה. על כן לא היה עבורו מפתיע, מביש ומדהים יותר מכך שכמעט כל יושבי הגוש שומרי המצוות התנהגו לפתע כנוצרים – וחלק גדול מהם נבגד על ידי מנהיגות שהובילה אותם, בהתאם להסכמים לא ידועים שעשתה עם המשטר הפשיסטי, הרחק ממסלולי העימות המתבקש, אל מחוזות עימות רחוקים מעימות.
מבחינה זו, היה הגירוש מיקרוקוסמוס של העימות הכלל-עולמי בין היהדות לעולם כולו. על שומר המצוות הוטל להיות נושא הצדק הכלל-אנושי בעימות זה – והוא שמט את הדגל מידו לטובת המוסר הנוצרי. הצבא הלא צודק שנלחם נגדו ידע כי המשחק מכור עפ"י ההתחייבות של מנהיגי הציבור היהודו-נוצרי שהבטיחו לו כי ציבורם לא יתנהג באלימות...
לא ברור מי החליט – ומתי – על כך שכל האסטרטגיה נגד הגירוש תבוסס על כך שלא תהיה התגוננות כוחנית, אך ההסכמה לעקרון זה כלעקרון כללי שבו שותפים כל המפונים איננה אלא יישום המוסריות הנוצרית.
היש במקום כלשהו ביהדות תשובה לשאלות כמו "מדוע לא להתגונן בכוח?" או "מדוע עימות כוחני מטיל על הצד המתגונן בו את חותמת ה"אלימות"? "האם אין היהדות מצדיקה מלחמת הגנה כנגד מי שבא לנשל ממך את רכושך?" "האם העובדה שאלה שבאים לגרש אותך הם יהודים נותנת להם חסינות מפני פעולות הפשיעה שבהם הם נוקטים?"
ומעל לכל מתנוססת השאלה: איך, מבחינת המוסר היהודי, מוצדקת הריסתו של ישוב יהודי בגלל צו של מדינה, אחרי שגדולי היהדות אמרו את דברם נגד הדבר בפסקי הלכה רבים במשך השנים האחרונות?
התשובה הברורה היא: המוסר היהודי איננו מצדיק הרס – וקל וחומר את חוסר ההתגוננות הנסתר מאחורי הציווי הנלעג "בלי אלימות!", במיוחד כשהוא מופנה כלפי המגורשים, המנסים להגן על זכויותיהם מפני המגרשים.
למעשה, המשמעות המוסרית של הדבר היא ניצחון המוסר הנוצרי במלחמה. ניצחון הויתור על ערכים וזכויות, ניצחון הכניעה לרוע – ואולי גם תחילת חשבון הנפש שצריך לעשות הציבור היהודי בשאלה "איך קרה שאנו פועלים כנוצרים?"
אין ספק בכך שאחד מן הדברים שצריכים להתברר עד ליסוד האישיות הרעיונית של כל שומר מצוות – ולא רק – הוא התשובה לשאלה "מיהו האלים?" בסכסוך זה ובכלל. אם לא נפעל על פי תשובה מוחלטת וברורה לשאלה זו לא נוכל לעולם להשתחרר עד כדי גאולת הרכוש הבזוז והארץ הקדושה, לטובת האדם היהודי והעולם בכלל.
ואולי כאן, בחקירה לעומק של נושא זה, טמון גם המפתח לתשובה לשאלה "על איזה חטאים אנו מגורשים מארצנו?"