ליפול בין הדתות

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 974

 

ליפול בין הדתות

על מלחמת הדת בעולם

במצב הרעיוני-דתי-פוליטי של ימינו קל ליפול בין כסאותיהן הערכיים של הדתות בשל האמונה כי יש צורך לבחור בין הנוצרים והמוסלמים. הלא מאמינים של ימינו – החילוניים – מאמינים בהיותם של הראשונים חיוביים יותר בשל התדמית ההומנית שיש ל"עולם החופשי". אך מעבר למה שנראה כהבדלים עקרוניים בין המערב לערב קיים ביניהם מכנה משותף אנטי-הומני שלאורו גם האתאיסט המובע איננו אלא קנאי דוגמטי אשר לוקח חלק במלחמה הבין דתית המתחוללת היום נגד היהדות.

רבים הם בזמננו בני האדם הלא מאמינים, הרואים בדתות תופעה אנכרוניסטית השייכת לתקופות העבר החשוכות של האנושות. הם מגיבים בהתאם לכך אם וכאשר פוגעים בחייהם בני אדם הפועלים על יסוד אמונה דתית. במקרה כזה נראה ללא מאמינים – במיוחד אם הם גם מתנגדים לדת - שפגיעה זו בהם איננה אלא תוצר אלים אופייני של ההשקפה הדתית שבה שותפות כל הדתות. דבר זה הוא תוצאת אי הבנת ההבדל הקיים בין רעיונות הדתות. העובדה שההבדלים שבין דתות אינם ידועים או מובנים לרבים מהלא-מאמינים, יש בה כדי למנוע מהם לראות עד כמה הדת מעורבת בחייהם כהרגל תרבותי-ערכי מבלי שהוא מוגדר כדתי, על אף שמקורו בדת.

במציאות של ימינו, מה שבולט במיוחד בניגוד הפוליטי הקיים בעולם ה"חילוני", הוא שיסודותיו הערכיים קיימים כבר בשרשיו ההסטוריים כעימות בין-דתי. דבר זה נוגע, למשל, לכל המתחולל בין השמאל לימין, בין הקפיטליזם לסוציאליזם ובין הרודנות לחופש. מקור כל העימותים הלא-דתיים הללו, אשר העולם של ימינו משופע בדיונים, פעולות ומעשים המבטאים אותם, קיים כבר מזה דורות רבים בעימותים הדתיים, הבין-דתיים והתוך-דתיים הקיימים בעולם לאורך כל ההסטוריה האנושית.

לא מדובר בתופעה אנכרוניסטית, שולית או בלתי מרכזית, כי ערכים דתיים הקיימים בחייהם של לא-דתיים אופייניים במיוחד לימינו, שבהם מתחוללת מלחמת הדת הגדולה ביותר בהסטוריה. אלא שמלחמה זו מוסווית באמצעות בורות כלפי הלא-מאמינים: זהו, למעשה, מה שקיים ביסודו של כל העימות התרבותי בין העולם המערבי לעולם הערבי, שהוא חלק מהעימות הקיים היום בין העולם החופשי לעולם השלישי. בפועל, אין זה אלא השלב העכשווי של המאבק בין הנצרות לאיסלם על השליטה בעולם, אשר החל לפני למעלה מאלף שנה.

לדברים הבאים, אשר הגיעו אלי לאחרונה ברשת החופשית, יש משמעות רבה במיוחד על רקע הויכוח המתפתח בימינו בארה"ב לגבי אפשרות הקמתו של מסגד מוסלמי ב"גראונד זירו", המקום שבו ניצבו בניני התאומים אשר הופלו על ידי מוסלמים קיצוניים:

בשנת 1952 ייסד הנשיא טרומן יום לאומי לתפילה. בשנת 1988 הכריז הנשיא רייגן על יום רביעי הראשון במאי בכל שנה כעל יום התפילה האמריקני הלאומי. בחודש יוני 2007 הכריז מי שהיה אז המועמד לנשיאות ברק אובאמה כי ארה"ב איננה יותר אומה נוצרית. השנה ביטל הנשיא אובאמה את טכס התפילה שנערך בבית הלבן בפעם ה21 כשהוא מסביר זאת באמירה "איננו רוצים לפגוע באיש".

ביום ה25.9.09 מהשעה 4 עד 9 נערך בגבעת הקפיטול שליד הבית הלבן טכס של יום תפילה לאומי של דת האיסלם. באותו יום נכחו בעיר הבירה וושינגטון יותר מ30,000 מוסלמים. בין המשתתפים בתפילת המוסלמים היה הנשיא אובאמה! היו שציינו בציניות כי הוא שיער, כנראה, שנוצרי שנפגע מכך איננו נחשב יותר ל"איש"...

הכיוון שאליו הולכת ארה"ב בימים אלה צריך לנטוע פחד בלבו של כל נוצרי, במיוחד אם יודעים אנו שדת האיסלם מאמינה בכך שאם לא ניתן להמיר את דתו של נוצרי לאיסלם יש לחסל אותו.

זו איננה שמועה; עלינו להתפלל למען אומתנו, למען קהילותינו, למען משפחותינו ובמיוחד למען ילדינו; הם אלה שעלולים לסבול בצורה הקשה ביותר.

עד כאן הכתוב במסמך אשר נכתב, מן הסתם, על ידי אזרח אמריקני נוצרי. מילות התפילה שבהן סיים מבטאות, כנראה, את חששם של רבים בעולם הנוצרי של היום אל מול עובדת עלייתם מספרם, נוכחותם והתחזקותם של המוסלמים באירופה ובאמריקה. עם זאת, לפחות מבחינה מספרית-כמותית, הדת הנוצרית, שהיא אחת משלוש הדתות המונותאיסטיות המרכזיות, היא בעלת מספר המאמינים הגדול בעולם. בעוד שמספר הנוצרים המאמינים נאמד כיום בכ1.5 מיליארד, מספר המאמינים המוסלמים בעולם מגיע "רק" לכ1.4 מיליארד.

מסיבות שונות לא ניתן להעריך במדויק את מספרם של מאמיני דתות אלה – ואחת מהן היא שחלק גדול מהלא-מאמינים במערב נחשבים, סטטיסטית, לחלק מהעולם הנוצרי. סיבה נוספת לכך היא שבשני המקרים מדובר בהערכה גסה נובעת בין היתר מכך שהנוצרים והמוסלמים אינם נמצאים רק במדינות הנוצריות או המוסלמיות; רק כ20% מהמוסלמים חיים בארצות ערביות ורוב הנוצרים הם תושבי ארצות הנמצאות מחוץ לעולם המערבי. בנוסף לכך, בזמן שבו אמונתו המוסלמית של האדם חשופה לעין המתבונן בביטויים כמו לבוש ומנהגים דתיים מוחצנים באופיים, מהווה האזרח החילוני, אשר כאמור לעיל איננו מוגדר כלל כדתי, חלק גדול מן העולם הנוצרי, ולו בתוקף החזקתו בערכים נוצריים או אנטי-מוסלמיים. במובן זה ניתן להגדירו כחלק של לעולם הנוצרי וככזה הוא גם מתפקד כצד במלחמה הבין-דתית.

אך מעבר לעימות הכמותי מעניין לקחת בחשבון שעל אף המלחמה הברורה שקיימת בין דתות אלה על כיבושו הטריטוריאלי של העולם, הרי שמנקודת מבט פילוסופית, כלומר זו הבוחנת את עקרונות היסוד הקיימים בגוף אמונות הנצרות והאיסלם, מסתבר שמעבר לגינונים הדתיים החיצוניים המפרידים בין שתי הדתות יש התאמה רבה בין הגישה הנוצרית למוסלמית. זו מסבירה, בין היתר, מגמות כמו האיסלמיזציה המתגברת הקיימת בעולם הנוצרי. מה שחשוב יותר הוא שבדיקה השוואתית של חלק מערכי היסוד של דתות אלה מראה שיש למחזיקים בדתות הנצרות והאיסלם ערכים משותפים רבים. אלה נובעים מכך שביסוד ההסטוריה של דתות אלה אמונה משותפת אשר מקורה – שלא במקרה – היהדות. עובדה זו, כשלעצמה, לא רק שאיננה מצביעה על הכרה כלשהי מצידן בתרומתו של העם היהודי, אלא דווקא מניחה תשתית להתנגדות הרבה וארוכת הימים שיש להן כלפיו עד ימינו.

היחס של הנצרות והאיסלם ליהדות הוא אחד העדויות לשותפות הרעיונית הקיימת בין הנצרות לאיסלם על אף הניגוד המפורש ביניהן. קשר זה ניתן לחשיפה על יסוד פילוסופי דרך העובדה שהאשמותיו של העולם הערבי את ישראל, למשל, אינם אלא לבוש חיצוני לצורת ההאשמה המערבית אשר מסרה בידי האיסלם את הטיעונים הפסוודו-פילוסופיים כדי שיוכלו לתמוך את הברבריות הפיזית שלהם בברבריות רוחנית ולכבוש את העולם בשתי הרמות – הפיסית והרוחנית גם יחד. ברוח זו ניזון היום הכוח המוסלמי כובש העולם, ובכלל זה ארגוני הטרור, מהכוחות שהוענקו לו על ידי העולם החופשי הן ברמת החומר והן ברמת הרוח; בדומה לאספקה הצבאית והכלכלית שמקבל הערבי מארה"ב ואירופה הוא מקבל גם כבוד, לגיטימציה וחסינות לא מבוטלים מארגונים בינלאומיים כמו האו"ם והאיחוד האירופאי, אשר בכך שהם מגלים "הבנה" ו"הזדהות" עם אויבי ישראל הם חושפים את הקרבה הקיימת בין היסוד האנטישמי של העולם הנוצרי לזה של העולם המוסלמי .

במלים אחרות, המוסלמים הממלאים היום את העולם הנוצרי אינם, כפי שסוברים רבים, כה זרים בערכי היסוד שלהם לתרבות המערבית. למעשה, מאז עלה האיסלם על בימת העולם במאה השביעית לספירה נפתח, בין הנצרות לאיסלם, עימות פוליטי ורעיוני שרב בו ההיבט של היזון הדדי. בעימות קבוע זה שבו מתמודדים עולמות הנצרות והאיסלם ללא הפסק מאז ועד היום, החליפו לאורך 1400 השנים שעברו מתחילתו לא פעם רבות מהאומות ואיזורי השליטה באירופה, אסיה ואפריקה, ידיים. במאבק בין-דתי זה בלטה העובדה שהנצרות והאיסלם קשורות בשרשיהן ובמקורותיהן אל היהדות דרך נהייתן להחזקה בארץ ישראל. זהו היסוד למלחמה ארוכת השנים על ההחזקה ב"מקומות הקדושים" שאחד הפרקים הנודעים בה הוא מסעי הצלב, אשר התניעו את העולם הנוצרי לפתוח במגמת הרנסנס שתרמה לא מעט לדמות העולם בימינו.

סוגיית הבעלות הדתית על ארץ ישראל היתה באלף השנים האחרונות סלע המחלוקת בין המאמינים ולמעשה מה שעומד ביסודו של מה שמוצג כלפי חוץ כסכסוך הפוליטי. זהו, למעשה, גם מה שמסביר את הקשר הקיים בין תשומת הלב של הציבור הכלל-עולמי בישראל, שבה מוצאות הנצרות והאיסלם ענין עד ימינו, לבין העובדות האובייקטיביות הנוגעות לערכים הטריטוריאליים, הדמוגרפיים, הכלכליים והפוליטיים של הסכסוך במזרח התיכון. השויון הקיים בין דרך הפעולה של דתות אלה, על אף שלכאורה שונה תכליתן המוצהרת זו מזו, הוא דרך האלימות הרגשנית והאנטי-אנושית שבה הן פועלות. מה ששוה בשתיהן הוא היותן מבוססות על הפצת אמונתן הדתית בכוח הזרוע והתפשטותן האלימה בעולם תוך כיבוש אומות ותרבויות זרות, המלווה בנסיון להשפיע עליהן שיקבלו את דרך אמונתן. היהדות, אם הנצרות והאיסלם, חוותה על בשרה אלימות זו עד ימינו.

בימינו, מסיבות של הכרה בתנאיה השונים של המציאות הפוליטית – הכוללים את קיומם של עובדות כמו תקשורת אלקטרונית וכוח דעת הקהל - אין הנצרות מבצעת בפועל את מדיניות הכיבוש הדתי האלים שבה נהגה במשך ההסטוריה. האיסלם, לעומתה, עדיין מטיל פחד דתי אלים על ה"כופרים" בנוסח שמזכיר את האינקוויזיציה. אך עם זאת, הרי שגם אם איננה עושה זאת באמצעים שבהם נהגה בעבר, הנצרות איננה מפסיקה את מאמציה להשליט בעולם את ערכיה. אין זה מקרי שמנקודת מבטו של העם היהודי אשר חווה על עצמו את נחת זרוען של שתי "בנותיו" הדתיות, האיסלם והנצרות הן עדיין אויבותיו בפועל – ואין, מבחינת יחסן לעם היהודי, הבדל גדול בין שתיהן.

ניתוח של ההסטוריה העובדתית מראה שבמובן מסוים מנצלת הנצרות את האיסלם למטרותיה מזה דורות רבים, ובדורות האחרונים במיוחד לצורך הצגת עצמה ביחס אליו כמעודנת יותר ממנו. אך אסור לנו לשכוח – במיוחד כיהודים – את הסבל הגדול שלו גרמו לעם היהודי נציגיהם של אומות המערב, גם כשלא פעלו כנוצריות במוצהר, כמו בתקופה הנאצית.

הקשר בין הנצרות לאיסלם קיים גם בעובדה שהאיסלם הוכנס לתרבות האנושית באמצעות הזמנה מפורשת שקיבל מן הנצרות, שהיתה גם אחד מהגורמים שהניחו תשתית להיווצרותו מלכתחילה, לאחר שזו נכשלה בפעולת השיעבוד העולמי המלא שיזמה. למעשה, נתאפשרה חדירתו של האיסלם לריק שחוללה הנצרות בתרבות העולמית במקומות רבים שאליהם חדרו שליחיה ודוגמאות לכך הן חלקים מאירופה, אמריקה, אסיה ואפריקה, שבהן החליף האיסלם את השלטון הנוצרי-קתולי

התרבות הקשורה בתקופה הקולוניאליסטית הארוכה, שבה רוב מדינות האסלאם היו נתונות לשליטת מדינות אירופה, הביאה לארצות האסלאם רעיונות חדשים, בעיקר חילוניות ולאומיות. ביטול הקולוניאליזם במדינות האסלאם בעידן האחרון נעשה בדרך של הקמת מדינות לאום במקום המשטרים הזרים. שיטה זו גרמה למבוכה רבה ואף להתנגדות אלימה בקרב מאמיני האסלאם, שחלק ממנה מתבטא במלחמה הפנימית המתמדת שקיימת בין סיעות האיסלם עד היום. בהקשר זה, האדם הפשוט של זמננו נוטה לראות במלחמה מוסלמית פנימית זו הבדל משמעותי שקיים בין העולם המוסלמי לנוצרי, אך די בפתיחת ספרי ההסטוריה כדי לעמוד על המורשת האלימה של מלחמות הדת בעולם הנוצרי אשר בחלקים שונים של אירופה – כמו באירלנד – נמשכת עד ימינו.

למעשה, האלימות היא, מזה דורות רבים, לחם חוקן של דתות הנצרות והאיסלם, אשר נלחמות באכזריות הן זו בזו והן בינן לבין עצמן. בשל הפיגור התרבותי היחסי של העולם המוסלמי ביחס לנוצרי ובשל המגמה ה"דתית-קיצונית" המפורשת של אלימותו, המכוונת נגד הכופרים בדת, מפעילים המוסלמים הקנאים את כוח הזרוע שלהם גם נגד נציגי המגמה החילונית בעולם. את ה"חילוניים" - שאותם הם רואים כביטוי של מחדל דתי נוצרי – הם רואים לא רק כמתנגדיו של האיסלם אלא כאיום על כל הקדוש לדת. בניגוד לאירופה שבה רעיון הפרדת הדת מהמדינה מקובל כיום כמעט ללא עוררין, בעולם המוסלמי עדיין שורר מאבק חריף בין מצדדי החילוניות לאנשי דת.

מנקודת מבט מוסלמית דתית החילוני הוא לא רק בגדר כופר ממש כמו הנוצרי או היהודי אלא מייצג של אלטרנטיבה דתית לאיסלם. במובן ערכי לפחות ניתן לראות את הצדק שבעמדה זו מתבטא בכך שהחילוני המערבי, על אף חוסר האמונה שלו והאתאיזם שבו הוא מחזיק לעתים קרובות – מאמין באמיתות הסוציאליזם והפציפיזם שמקורן הרעיוני אינו אלא "הברית החדשה", ולשמן הוא מוכן לצאת למלחמת חורמה בכל מתנגד ולפגוע בכל זכות אדם יסודית, החל מחירותו וכלה בקנינו. עובדה זו הופכת את החילוני המערבי למאמין דתי קנאי הפועל בשירות ערכי הנצרות מבלי דעת.

למול הנצרות והאיסלם, היהדות היא היחידה מבין ה"שילוש המונותיאיסטי" שבתוכה אין למצוא ריב המביא לשפיכות דמים. לכאורה די היה בעובדה זו כדי לגרום לעולם להכיר בקיומו של הבדל עקרוני בין אלימות הנצרות והאיסלם לבין היהדות, אך אין הדבר כך. דבר זה נובע כנראה בעיקר מאי-השכלתנות שבו נוהגים שונאי ישראל, אשר בניגוד ליהדות מבססים את אמונותיהם על רגשנות ודוחים את השכל, מה שהופך את מגמתם כלפי היהדות למלחמת-דת. כמו שברור ליהודי המאמין שעל אף ההבדלים שביניהן הנצרות והאיסלם מסוכנות לו כי הן מאוחדות בשנאה שיש להם כלפיו, מצדיק גם השכל הישר את ראיית העימות הקיים בין העולם המוסלמי לנוצרי כמלחמה פנימית של דת שמכוונת למעשה –גם אם אינה מוצהרת ככזו - נגד היהדות.

במציאות הפוליטית של ימינו משמעות הדבר היא שהיהדות מייצגת, במובן זה, את האדם באשר הוא, ושהעולם הנוצרי והמוסלמי גם יחד מהווים לגביו איום. מנקודת מבט זו, הניגודים שקיימים בין הנצרות והאיסלם לבין היהדות אינם דתיים בלבד אלא ערכיים; הנצרות והאיסלם הקנאים – כמו החילוניות הקנאית – אינם אויבים רק ליהדות, אלא לכל מה שזו מייצגת על אף מיעוטה המספרי: אמת, חופש וצדק של שמירה על זכויות היסוד האנושיות, שהיהדות דוגלת בהם לאורך כל הדרך שבה מתחולל העימות ההסטורי בינה לבין הדתות-בנותיה.

התחשבות בעובדת היותו של הסוציאליזם העולמי מבוסס ביסודו על הנצרות, והיותן של אומות העולם הערבי – כמו אלה של העולם הקומוניסטי – עריצויות המדכאות באלימות רבה את זכויות האדם של נתיניהן, הופכת את העימות הבין-דתי כביכול הקשור בעולם הנוצרי והעולם המוסלמי על פיו ומאפשרת לנו להבין אותו מזווית אחרת, כזו שאיננה מציגה בחירה בין דתות אלה אלא בין מה שהן מייצגות כערכים לבין מה שעליו הן מאיימות: האדם באשר הוא.

לפיכך אל לנו לקוות יותר מדי לנצחונו של העולם הנוצרי על המוסלמי. כשינצח הטוב בעולם לא יהיה זה נצחון הנצרות על האיסלם ובוודאי שלא להיפך, אלא נצחון היהדות, המייצגת את האמת, השכל והצדק על השקר, חוסר השכל ואי הצדק שמייצגות הנצרות והאיסלם. לנצחון זה תסייע הכרה בכך שהמלחמה הדתית שתקבע את גורל עולמנו היא בעצם מלחמתו של עם ישראל נגד שונאיו.

ליפול בין הדתות

על מלחמת הדת בעולם

מאת: אוהד קמין

במצב הרעיוני-דתי-פוליטי של ימינו קל ליפול בין כסאותיהן הערכיים של הדתות בשל האמונה כי יש צורך לבחור בין הנוצרים והמוסלמים. הלא מאמינים של ימינו – החילוניים – מאמינים בהיותם של הראשונים חיוביים יותר בשל התדמית ההומנית שיש ל"עולם החופשי". אך מעבר למה שנראה כהבדלים עקרוניים בין המערב לערב קיים ביניהם מכנה משותף אנטי-הומני שלאורו גם האתאיסט המובע איננו אלא קנאי דוגמטי אשר לוקח חלק במלחמה הבין דתית המתחוללת היום נגד היהדות.

רבים הם בזמננו בני האדם הלא מאמינים, הרואים בדתות תופעה אנכרוניסטית השייכת לתקופות העבר החשוכות של האנושות. הם מגיבים בהתאם לכך אם וכאשר פוגעים בחייהם בני אדם הפועלים על יסוד אמונה דתית. במקרה כזה נראה ללא מאמינים – במיוחד אם הם גם מתנגדים לדת - שפגיעה זו בהם איננה אלא תוצר אלים אופייני של ההשקפה הדתית שבה שותפות כל הדתות. דבר זה הוא תוצאת אי הבנת ההבדל הקיים בין רעיונות הדתות. העובדה שההבדלים שבין דתות אינם ידועים או מובנים לרבים מהלא-מאמינים, יש בה כדי למנוע מהם לראות עד כמה הדת מעורבת בחייהם כהרגל תרבותי-ערכי מבלי שהוא מוגדר כדתי, על אף שמקורו בדת.

במציאות של ימינו, מה שבולט במיוחד בניגוד הפוליטי הקיים בעולם ה"חילוני", הוא שיסודותיו הערכיים קיימים כבר בשרשיו ההסטוריים כעימות בין-דתי. דבר זה נוגע, למשל, לכל המתחולל בין השמאל לימין, בין הקפיטליזם לסוציאליזם ובין הרודנות לחופש. מקור כל העימותים הלא-דתיים הללו, אשר העולם של ימינו משופע בדיונים, פעולות ומעשים המבטאים אותם, קיים כבר מזה דורות רבים בעימותים הדתיים, הבין-דתיים והתוך-דתיים הקיימים בעולם לאורך כל ההסטוריה האנושית.

לא מדובר בתופעה אנכרוניסטית, שולית או בלתי מרכזית, כי ערכים דתיים הקיימים בחייהם של לא-דתיים אופייניים במיוחד לימינו, שבהם מתחוללת מלחמת הדת הגדולה ביותר בהסטוריה. אלא שמלחמה זו מוסווית באמצעות בורות כלפי הלא-מאמינים: זהו, למעשה, מה שקיים ביסודו של כל העימות התרבותי בין העולם המערבי לעולם הערבי, שהוא חלק מהעימות הקיים היום בין העולם החופשי לעולם השלישי. בפועל, אין זה אלא השלב העכשווי של המאבק בין הנצרות לאיסלם על השליטה בעולם, אשר החל לפני למעלה מאלף שנה.

לדברים הבאים, אשר הגיעו אלי לאחרונה ברשת החופשית, יש משמעות רבה במיוחד על רקע הויכוח המתפתח בימינו בארה"ב לגבי אפשרות הקמתו של מסגד מוסלמי ב"גראונד זירו", המקום שבו ניצבו בניני התאומים אשר הופלו על ידי מוסלמים קיצוניים:

בשנת 1952 ייסד הנשיא טרומן יום לאומי לתפילה. בשנת 1988 הכריז הנשיא רייגן על יום רביעי הראשון במאי בכל שנה כעל יום התפילה האמריקני הלאומי. בחודש יוני 2007 הכריז מי שהיה אז המועמד לנשיאות ברק אובאמה כי ארה"ב איננה יותר אומה נוצרית. השנה ביטל הנשיא אובאמה את טכס התפילה שנערך בבית הלבן בפעם ה21 כשהוא מסביר זאת באמירה "איננו רוצים לפגוע באיש".

ביום ה25.9.09 מהשעה 4 עד 9 נערך בגבעת הקפיטול שליד הבית הלבן טכס של יום תפילה לאומי של דת האיסלם. באותו יום נכחו בעיר הבירה וושינגטון יותר מ30,000 מוסלמים. בין המשתתפים בתפילת המוסלמים היה הנשיא אובאמה! היו שציינו בציניות כי הוא שיער, כנראה, שנוצרי שנפגע מכך איננו נחשב יותר ל"איש"...

הכיוון שאליו הולכת ארה"ב בימים אלה צריך לנטוע פחד בלבו של כל נוצרי, במיוחד אם יודעים אנו שדת האיסלם מאמינה בכך שאם לא ניתן להמיר את דתו של נוצרי לאיסלם יש לחסל אותו.

זו איננה שמועה; עלינו להתפלל למען אומתנו, למען קהילותינו, למען משפחותינו ובמיוחד למען ילדינו; הם אלה שעלולים לסבול בצורה הקשה ביותר.

עד כאן הכתוב במסמך אשר נכתב, מן הסתם, על ידי אזרח אמריקני נוצרי. מילות התפילה שבהן סיים מבטאות, כנראה, את חששם של רבים בעולם הנוצרי של היום אל מול עובדת עלייתם מספרם, נוכחותם והתחזקותם של המוסלמים באירופה ובאמריקה. עם זאת, לפחות מבחינה מספרית-כמותית, הדת הנוצרית, שהיא אחת משלוש הדתות המונותאיסטיות המרכזיות, היא בעלת מספר המאמינים הגדול בעולם. בעוד שמספר הנוצרים המאמינים נאמד כיום בכ1.5 מיליארד, מספר המאמינים המוסלמים בעולם מגיע "רק" לכ1.4 מיליארד.

מסיבות שונות לא ניתן להעריך במדויק את מספרם של מאמיני דתות אלה – ואחת מהן היא שחלק גדול מהלא-מאמינים במערב נחשבים, סטטיסטית, לחלק מהעולם הנוצרי. סיבה נוספת לכך היא שבשני המקרים מדובר בהערכה גסה נובעת בין היתר מכך שהנוצרים והמוסלמים אינם נמצאים רק במדינות הנוצריות או המוסלמיות; רק כ20% מהמוסלמים חיים בארצות ערביות ורוב הנוצרים הם תושבי ארצות הנמצאות מחוץ לעולם המערבי. בנוסף לכך, בזמן שבו אמונתו המוסלמית של האדם חשופה לעין המתבונן בביטויים כמו לבוש ומנהגים דתיים מוחצנים באופיים, מהווה האזרח החילוני, אשר כאמור לעיל איננו מוגדר כלל כדתי, חלק גדול מן העולם הנוצרי, ולו בתוקף החזקתו בערכים נוצריים או אנטי-מוסלמיים. במובן זה ניתן להגדירו כחלק של לעולם הנוצרי וככזה הוא גם מתפקד כצד במלחמה הבין-דתית.

אך מעבר לעימות הכמותי מעניין לקחת בחשבון שעל אף המלחמה הברורה שקיימת בין דתות אלה על כיבושו הטריטוריאלי של העולם, הרי שמנקודת מבט פילוסופית, כלומר זו הבוחנת את עקרונות היסוד הקיימים בגוף אמונות הנצרות והאיסלם, מסתבר שמעבר לגינונים הדתיים החיצוניים המפרידים בין שתי הדתות יש התאמה רבה בין הגישה הנוצרית למוסלמית. זו מסבירה, בין היתר, מגמות כמו האיסלמיזציה המתגברת הקיימת בעולם הנוצרי. מה שחשוב יותר הוא שבדיקה השוואתית של חלק מערכי היסוד של דתות אלה מראה שיש למחזיקים בדתות הנצרות והאיסלם ערכים משותפים רבים. אלה נובעים מכך שביסוד ההסטוריה של דתות אלה אמונה משותפת אשר מקורה – שלא במקרה – היהדות. עובדה זו, כשלעצמה, לא רק שאיננה מצביעה על הכרה כלשהי מצידן בתרומתו של העם היהודי, אלא דווקא מניחה תשתית להתנגדות הרבה וארוכת הימים שיש להן כלפיו עד ימינו.

היחס של הנצרות והאיסלם ליהדות הוא אחד העדויות לשותפות הרעיונית הקיימת בין הנצרות לאיסלם על אף הניגוד המפורש ביניהן. קשר זה ניתן לחשיפה על יסוד פילוסופי דרך העובדה שהאשמותיו של העולם הערבי את ישראל, למשל, אינם אלא לבוש חיצוני לצורת ההאשמה המערבית אשר מסרה בידי האיסלם את הטיעונים הפסוודו-פילוסופיים כדי שיוכלו לתמוך את הברבריות הפיזית שלהם בברבריות רוחנית ולכבוש את העולם בשתי הרמות – הפיסית והרוחנית גם יחד. ברוח זו ניזון היום הכוח המוסלמי כובש העולם, ובכלל זה ארגוני הטרור, מהכוחות שהוענקו לו על ידי העולם החופשי הן ברמת החומר והן ברמת הרוח; בדומה לאספקה הצבאית והכלכלית שמקבל הערבי מארה"ב ואירופה הוא מקבל גם כבוד, לגיטימציה וחסינות לא מבוטלים מארגונים בינלאומיים כמו האו"ם והאיחוד האירופאי, אשר בכך שהם מגלים "הבנה" ו"הזדהות" עם אויבי ישראל הם חושפים את הקרבה הקיימת בין היסוד האנטישמי של העולם הנוצרי לזה של העולם המוסלמי .

במלים אחרות, המוסלמים הממלאים היום את העולם הנוצרי אינם, כפי שסוברים רבים, כה זרים בערכי היסוד שלהם לתרבות המערבית. למעשה, מאז עלה האיסלם על בימת העולם במאה השביעית לספירה נפתח, בין הנצרות לאיסלם, עימות פוליטי ורעיוני שרב בו ההיבט של היזון הדדי. בעימות קבוע זה שבו מתמודדים עולמות הנצרות והאיסלם ללא הפסק מאז ועד היום, החליפו לאורך 1400 השנים שעברו מתחילתו לא פעם רבות מהאומות ואיזורי השליטה באירופה, אסיה ואפריקה, ידיים. במאבק בין-דתי זה בלטה העובדה שהנצרות והאיסלם קשורות בשרשיהן ובמקורותיהן אל היהדות דרך נהייתן להחזקה בארץ ישראל. זהו היסוד למלחמה ארוכת השנים על ההחזקה ב"מקומות הקדושים" שאחד הפרקים הנודעים בה הוא מסעי הצלב, אשר התניעו את העולם הנוצרי לפתוח במגמת הרנסנס שתרמה לא מעט לדמות העולם בימינו.

סוגיית הבעלות הדתית על ארץ ישראל היתה באלף השנים האחרונות סלע המחלוקת בין המאמינים ולמעשה מה שעומד ביסודו של מה שמוצג כלפי חוץ כסכסוך הפוליטי. זהו, למעשה, גם מה שמסביר את הקשר הקיים בין תשומת הלב של הציבור הכלל-עולמי בישראל, שבה מוצאות הנצרות והאיסלם ענין עד ימינו, לבין העובדות האובייקטיביות הנוגעות לערכים הטריטוריאליים, הדמוגרפיים, הכלכליים והפוליטיים של הסכסוך במזרח התיכון. השויון הקיים בין דרך הפעולה של דתות אלה, על אף שלכאורה שונה תכליתן המוצהרת זו מזו, הוא דרך האלימות הרגשנית והאנטי-אנושית שבה הן פועלות. מה ששוה בשתיהן הוא היותן מבוססות על הפצת אמונתן הדתית בכוח הזרוע והתפשטותן האלימה בעולם תוך כיבוש אומות ותרבויות זרות, המלווה בנסיון להשפיע עליהן שיקבלו את דרך אמונתן. היהדות, אם הנצרות והאיסלם, חוותה על בשרה אלימות זו עד ימינו.

בימינו, מסיבות של הכרה בתנאיה השונים של המציאות הפוליטית – הכוללים את קיומם של עובדות כמו תקשורת אלקטרונית וכוח דעת הקהל - אין הנצרות מבצעת בפועל את מדיניות הכיבוש הדתי האלים שבה נהגה במשך ההסטוריה. האיסלם, לעומתה, עדיין מטיל פחד דתי אלים על ה"כופרים" בנוסח שמזכיר את האינקוויזיציה. אך עם זאת, הרי שגם אם איננה עושה זאת באמצעים שבהם נהגה בעבר, הנצרות איננה מפסיקה את מאמציה להשליט בעולם את ערכיה. אין זה מקרי שמנקודת מבטו של העם היהודי אשר חווה על עצמו את נחת זרוען של שתי "בנותיו" הדתיות, האיסלם והנצרות הן עדיין אויבותיו בפועל – ואין, מבחינת יחסן לעם היהודי, הבדל גדול בין שתיהן.

ניתוח של ההסטוריה העובדתית מראה שבמובן מסוים מנצלת הנצרות את האיסלם למטרותיה מזה דורות רבים, ובדורות האחרונים במיוחד לצורך הצגת עצמה ביחס אליו כמעודנת יותר ממנו. אך אסור לנו לשכוח – במיוחד כיהודים – את הסבל הגדול שלו גרמו לעם היהודי נציגיהם של אומות המערב, גם כשלא פעלו כנוצריות במוצהר, כמו בתקופה הנאצית.

הקשר בין הנצרות לאיסלם קיים גם בעובדה שהאיסלם הוכנס לתרבות האנושית באמצעות הזמנה מפורשת שקיבל מן הנצרות, שהיתה גם אחד מהגורמים שהניחו תשתית להיווצרותו מלכתחילה, לאחר שזו נכשלה בפעולת השיעבוד העולמי המלא שיזמה. למעשה, נתאפשרה חדירתו של האיסלם לריק שחוללה הנצרות בתרבות העולמית במקומות רבים שאליהם חדרו שליחיה ודוגמאות לכך הן חלקים מאירופה, אמריקה, אסיה ואפריקה, שבהן החליף האיסלם את השלטון הנוצרי-קתולי

התרבות הקשורה בתקופה הקולוניאליסטית הארוכה, שבה רוב מדינות האסלאם היו נתונות לשליטת מדינות אירופה, הביאה לארצות האסלאם רעיונות חדשים, בעיקר חילוניות ולאומיות. ביטול הקולוניאליזם במדינות האסלאם בעידן האחרון נעשה בדרך של הקמת מדינות לאום במקום המשטרים הזרים. שיטה זו גרמה למבוכה רבה ואף להתנגדות אלימה בקרב מאמיני האסלאם, שחלק ממנה מתבטא במלחמה הפנימית המתמדת שקיימת בין סיעות האיסלם עד היום. בהקשר זה, האדם הפשוט של זמננו נוטה לראות במלחמה מוסלמית פנימית זו הבדל משמעותי שקיים בין העולם המוסלמי לנוצרי, אך די בפתיחת ספרי ההסטוריה כדי לעמוד על המורשת האלימה של מלחמות הדת בעולם הנוצרי אשר בחלקים שונים של אירופה – כמו באירלנד – נמשכת עד ימינו.

למעשה, האלימות היא, מזה דורות רבים, לחם חוקן של דתות הנצרות והאיסלם, אשר נלחמות באכזריות הן זו בזו והן בינן לבין עצמן. בשל הפיגור התרבותי היחסי של העולם המוסלמי ביחס לנוצרי ובשל המגמה ה"דתית-קיצונית" המפורשת של אלימותו, המכוונת נגד הכופרים בדת, מפעילים המוסלמים הקנאים את כוח הזרוע שלהם גם נגד נציגי המגמה החילונית בעולם. את ה"חילוניים" - שאותם הם רואים כביטוי של מחדל דתי נוצרי – הם רואים לא רק כמתנגדיו של האיסלם אלא כאיום על כל הקדוש לדת. בניגוד לאירופה שבה רעיון הפרדת הדת מהמדינה מקובל כיום כמעט ללא עוררין, בעולם המוסלמי עדיין שורר מאבק חריף בין מצדדי החילוניות לאנשי דת.

מנקודת מבט מוסלמית דתית החילוני הוא לא רק בגדר כופר ממש כמו הנוצרי או היהודי אלא מייצג של אלטרנטיבה דתית לאיסלם. במובן ערכי לפחות ניתן לראות את הצדק שבעמדה זו מתבטא בכך שהחילוני המערבי, על אף חוסר האמונה שלו והאתאיזם שבו הוא מחזיק לעתים קרובות – מאמין באמיתות הסוציאליזם והפציפיזם שמקורן הרעיוני אינו אלא "הברית החדשה", ולשמן הוא מוכן לצאת למלחמת חורמה בכל מתנגד ולפגוע בכל זכות אדם יסודית, החל מחירותו וכלה בקנינו. עובדה זו הופכת את החילוני המערבי למאמין דתי קנאי הפועל בשירות ערכי הנצרות מבלי דעת.

למול הנצרות והאיסלם, היהדות היא היחידה מבין ה"שילוש המונותיאיסטי" שבתוכה אין למצוא ריב המביא לשפיכות דמים. לכאורה די היה בעובדה זו כדי לגרום לעולם להכיר בקיומו של הבדל עקרוני בין אלימות הנצרות והאיסלם לבין היהדות, אך אין הדבר כך. דבר זה נובע כנראה בעיקר מאי-השכלתנות שבו נוהגים שונאי ישראל, אשר בניגוד ליהדות מבססים את אמונותיהם על רגשנות ודוחים את השכל, מה שהופך את מגמתם כלפי היהדות למלחמת-דת. כמו שברור ליהודי המאמין שעל אף ההבדלים שביניהן הנצרות והאיסלם מסוכנות לו כי הן מאוחדות בשנאה שיש להם כלפיו, מצדיק גם השכל הישר את ראיית העימות הקיים בין העולם המוסלמי לנוצרי כמלחמה פנימית של דת שמכוונת למעשה –גם אם אינה מוצהרת ככזו - נגד היהדות.

במציאות הפוליטית של ימינו משמעות הדבר היא שהיהדות מייצגת, במובן זה, את האדם באשר הוא, ושהעולם הנוצרי והמוסלמי גם יחד מהווים לגביו איום. מנקודת מבט זו, הניגודים שקיימים בין הנצרות והאיסלם לבין היהדות אינם דתיים בלבד אלא ערכיים; הנצרות והאיסלם הקנאים – כמו החילוניות הקנאית – אינם אויבים רק ליהדות, אלא לכל מה שזו מייצגת על אף מיעוטה המספרי: אמת, חופש וצדק של שמירה על זכויות היסוד האנושיות, שהיהדות דוגלת בהם לאורך כל הדרך שבה מתחולל העימות ההסטורי בינה לבין הדתות-בנותיה.

התחשבות בעובדת היותו של הסוציאליזם העולמי מבוסס ביסודו על הנצרות, והיותן של אומות העולם הערבי – כמו אלה של העולם הקומוניסטי – עריצויות המדכאות באלימות רבה את זכויות האדם של נתיניהן, הופכת את העימות הבין-דתי כביכול הקשור בעולם הנוצרי והעולם המוסלמי על פיו ומאפשרת לנו להבין אותו מזווית אחרת, כזו שאיננה מציגה בחירה בין דתות אלה אלא בין מה שהן מייצגות כערכים לבין מה שעליו הן מאיימות: האדם באשר הוא.

לפיכך אל לנו לקוות יותר מדי לנצחונו של העולם הנוצרי על המוסלמי. כשינצח הטוב בעולם לא יהיה זה נצחון הנצרות על האיסלם ובוודאי שלא להיפך, אלא נצחון היהדות, המייצגת את האמת, השכל והצדק על השקר, חוסר השכל ואי הצדק שמייצגות הנצרות והאיסלם. לנצחון זה תסייע הכרה בכך שהמלחמה הדתית שתקבע את גורל עולמנו היא בעצם מלחמתו של עם ישראל נגד שונאיו.

נתונים נוספים