מלחי חמור ועד הלחי השניה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 851
מלחי חמור ועד הלחי השניה
על הצלחת ישראל על אף ההשפעה הנוצרית
שונא ישראל רודף את עם ישראל פיזית, אך שנאתו מופנית כלפי רוחו, שהיא מהותו היסודית. האנטישמי שונא את העקרונות שמיוצגים על ידי היהודים וככזה חשוב לו למוטט את העקרון היהודי הרבה יותר מאשר את היהודי. בדורות האחרונים הוא חושב להשיג נצחון על המהות היהודית באמצעות דיכויו של היהודי במדינת ישראל.
המאבק בין עם ישראל לשונאיו הוא מאבק רוחני ורעיוני, המגולם על ידי הסכסוך הדתי. שונא ישראל – והנוצרים והמוסלמים הם דוגמה יסודית לשנאה כזו – משקיע מאמצים בנסיון להוכיח כי האמת שלו היא האמת ה"אמיתית". מכיוון שברור כי האמת משמעה התאמה למציאות, רואים הנוצרים והמוסלמים, התופשים את העולם כחמרי, את הנצחון הפיזי כהוכחה ניצחת לנכונותה של שיטתם. מכך, דיכוי הכופר הוא, מבחינתם, עדות לנצחונה של הדת. (עקרון זה מוצא עצמו בדתות הנוצרית והמוסלמית גם ברמה הרשמית של טיעוני היסוד של דתות אלה: במשך זמן רב הנצרות הציגה את גלותו של היהודי מארצו כהוכחה לחטאי היהדות – והאיסלם, לאורך כל ההסטוריה שבה שלט בקהילות יהודיות, תפש את עליונות דתו על פני היהדות מוכחת בעצם עובדת שליטתו ביהודי).
תקופת תקומת ישראל והצלחותיה הצבאיות – ובכלל זה במיוחד הצלחת תפישת המקומות הקדושים ליהדות ולבנותיה, הנצרות והאיסלם – יצרה, מבחינה זו, בעיה חמורה למאמיני שתי דתות אלה. זהו היסוד העיקרי למלחמתם הנוכחית, שמטרתה הדתית, היא הוצאת השליטה במקומות הקדושים מידי ישראל – מעוז היהודים בהווה – והעברתה לידי הנוצרים והמוסלמים תחת שם המסווה "פיקוח בינלאומי". הצלחה במשימה זו תסדיר, מנקודת מבטם של אויבי היהדות, את בעייתיות הסתירה שבין היותם של היהודים חוטאים לבין הצלחותיהם הצבאיות והמדיניות.
הסיבה הראשית לכך שהשמאלנים, במיוחד היהודיים שבהם, אינם מבחינים בכך, היא שבשל חילוניותם הם מחמיצים את כל ההיבט הדתי של התנועות הרעיוניות הראשיות המתרחשות על פני הכוכב באלפי השנים האחרונות – ובעיקר זה המערב את העימות בין היהדות, הנצרות והאיסלם. את ההקשר הדתי הם רואים כמדיני בלבד.
והסיבה לכך היא אמונתם בדוגמת החילוניות, שאינה מרשה להיבט הדתי ביטוי. מיתוס החילוניות הומצא על ידי הנצרות, לאחר שביססה את התפישה הפילוסופית המפרידה את המציאות מן האדם ומאפשרת לנהל (עד כמה שזה אפשרי במציאות) חיים אנושייים מנותקים מאנושיות. נשמע בלתי אפשרי? נכון. זה בלתי אפשרי לחיות בצורה לא אנושית ולהיות מאושר – וזו, באופן יסודי הסיבה הראשית לכך שרוב בני האדם בעולם אינם מאושרים. זה גם מה שהופך אותם לתוקפנים כל כך – ובמיוחד כלפי ישראל והיהודי.
שונאי ישראל מנהלים מדיניות של חיזוק הצד השמאלני במדיניות ישראל, שמשמעה חיזוק ההיבט הנוצרי של תפישת היהודי החילוני. שאיפתו של שונא ישראל היא להביא את הישראלי להילחם נגדו בשיטותיו ובדרכו. הצלחה כזו גם היא נצחון שיטתו והשקפתו. זה במיוחד נכון כשמדובר בכך שישראל מאמצת את נתינת הלחי השניה המומלצת על ידי הנצרות. אי חיסול האוייב הוא פשע עפ"י היהדות. גם עפ"י השכל הישר, אי חיסול כזה משמעו פגיעה באנשים טובים, בדיוק מאותן הסיבות שבגללן יש לחסל כלב שוטה לפני שינשוך בני אדם. אך ההשפעה הרעיונית על ישראל בנושא זה הביאה לכך שלא רק שישראל איננה פועלת כמיטב יכלתה לחיסול אויביה, היא אף מסייעת להם עד כדי נתינתה להם לפגוע בה.
נתינת הלחי השניה מייצגת את הצד האלוקי, זה שאומר "מעשי ידי טובעים בים..." ומבטא בכך את האיכפתיות האוניברסלית. אך מדובר רק בצד אחד, מצומצם, של המהות האלוהית ולכן, למעשה, באלילות. זוהי אלילות מהרמה המופשטת ביותר, כי משמעה לקיחת פעולה מסויימת, הפיכתה לעקרון בלעדי ובכך הפיכתו לדוגמה (ו' חלומה). בכך גם חולשתה.
נתינת הלחי השניה יכולה להצליח במצבים מסוימים ביותר ועם אנשים מסויימים ביותר, והידיעה מתי וכיצד להפעילה היא כפעולת מומחה, מסובכת ביותר להפעלה ומצליחה רק לעתים רחוקות – במיוחד כשהיא כוללת את יסוד ההפתעה. הדוגמטיזציה שעבר עקרון הלחי השניה בישראל מאפשרת לאוייב לדרוס את זה שאוחז בו באופן מוצהר. הנוצרי, חשוב לדעת, מעולם לא השתמש בנתינת הלחי השניה באופן שיטתי או בכלל – ואם עשה זאת, אז רק על ידי תיתו את לחיים השניה של אחרים או, גרוע יותר, כפייתם של אחרים למסירת את לחיים השניה לאויביו שלו. הצלחתו בהפעלת היהודי, בהקשר זה, מספקת לו תקוה להכנעתו הסופית, אך על אף הצלחה זו, תבוסתה של ישראל איננה נראית באופק.
כך, לא נראה שההצלחה הנראית לעין של השפעת הגישה הנוצרית והשמאלנית על מדיניותה המלחמתית של ישראל, עם כל התבוסות שהיא מנחילה לישראל בשדה-הקרב ובדעת הקהל, מביאה להתקרבות נראית להתמוטטות של המדינה היהודית. ככל שמתארך התהליך חשים אויבי ישראל בתסכול ומפח נפש גדולים בשל חוסר יכולתם להעביר את הישראלי את מלוא הדרך של אבדן ההגיון והצדק; ישראל של היום מסייעת לאויבותיה שמעבר לגבול במשאבים, בנשק ובסיוע הומניטרי, על אף העובדה ששנאתם של הערבים כלפיה גדלה והולכת. במקביל, ישראל מתייחסת בצורה פוגענית ואלימה יותר כלפי אזרחיה שלה ופוגעת בזכויותיהם – ויחד עם זאת, על אף כל ההפרות האפשריות של עקרונות החירות והצדק שממשלותיה של ישראל נוקטות כלפי נתיניהן היהודיים, אין חולשתה הפנימית של ישראל גדלה עד כדי כך שתתחולל בה מלחמת אזרחים.
ההתדרדרות התרבותית והחברתית המתרחשת בישראל, השנאה של חלק מהחילוניים בה לדתיים, התנגדות הציבור להסכמים באוסלו, במיוחד לאחר הפרתם, רצח ראש ממשלה בישראל, הבריחה ממערכת לבנון, גירוש מתיישבים על ידי צבא ישראלי וניהול כושל של כלכלה ותרבות מהווים, אמנם, גורמים המעודדים את שונאיה של ישראל לחשוב שבהתדרדרות מהתפישה השמשונית המקורית של היהדות, זו שהכתה את אויביה בלחי של חמור ועד לתהום של מסירת הלחי השניה, שבה פנתה ישראל לסייע למתנגדיה באופן פעיל, הולכת ישראל בכיוון הנכון, אך כניעה מוחלטת של היישות הישראלית-יהודית עדיין לא נראית באופק.
שונאי ישראל בעולם הגדול, מעבר לגבול ואף בין אזרחיה עדיין מצפים להתמוטטותו של היהודי בארץ ישראל. כנגד כל הסיכויים, מסיבה שהם אינם יכולים להבינה, מחזיקה ישראל מעמד. כשמדובר בחילוניים, איש מהם אינו מעלה בדעתו שאולי יש אלוהים וכשמדובר בדתיים, אין סיכוי שיסכימו לכך שהאל תומך בקיומה של מדינת היהודים. שניהם, חילוניים ודתיים כאחד, לא יקבלו את עמידתה של ישראל כהוכחה לכך שישראל מוסרית יותר מאויביה ואולי – על אף הכשלים והמחדלים שבהסטוריה הקצרה שלה – מחזיקה מדינת ישראל בערכים חיוביים, שהם המעניקים לה את חוסנה.
מלחי חמור ועד הלחי השניה
על הצלחת ישראל על אף ההשפעה הנוצרית
שונא ישראל רודף את עם ישראל פיזית, אך שנאתו מופנית כלפי רוחו, שהיא מהותו היסודית. האנטישמי שונא את העקרונות שמיוצגים על ידי היהודים וככזה חשוב לו למוטט את העקרון היהודי הרבה יותר מאשר את היהודי. בדורות האחרונים הוא חושב להשיג נצחון על המהות היהודית באמצעות דיכויו של היהודי במדינת ישראל.
המאבק בין עם ישראל לשונאיו הוא מאבק רוחני ורעיוני, המגולם על ידי הסכסוך הדתי. שונא ישראל – והנוצרים והמוסלמים הם דוגמה יסודית לשנאה כזו – משקיע מאמצים בנסיון להוכיח כי האמת שלו היא האמת ה"אמיתית". מכיוון שברור כי האמת משמעה התאמה למציאות, רואים הנוצרים והמוסלמים, התופשים את העולם כחמרי, את הנצחון הפיזי כהוכחה ניצחת לנכונותה של שיטתם. מכך, דיכוי הכופר הוא, מבחינתם, עדות לנצחונה של הדת. (עקרון זה מוצא עצמו בדתות הנוצרית והמוסלמית גם ברמה הרשמית של טיעוני היסוד של דתות אלה: במשך זמן רב הנצרות הציגה את גלותו של היהודי מארצו כהוכחה לחטאי היהדות – והאיסלם, לאורך כל ההסטוריה שבה שלט בקהילות יהודיות, תפש את עליונות דתו על פני היהדות מוכחת בעצם עובדת שליטתו ביהודי).
תקופת תקומת ישראל והצלחותיה הצבאיות – ובכלל זה במיוחד הצלחת תפישת המקומות הקדושים ליהדות ולבנותיה, הנצרות והאיסלם – יצרה, מבחינה זו, בעיה חמורה למאמיני שתי דתות אלה. זהו היסוד העיקרי למלחמתם הנוכחית, שמטרתה הדתית, היא הוצאת השליטה במקומות הקדושים מידי ישראל – מעוז היהודים בהווה – והעברתה לידי הנוצרים והמוסלמים תחת שם המסווה "פיקוח בינלאומי". הצלחה במשימה זו תסדיר, מנקודת מבטם של אויבי היהדות, את בעייתיות הסתירה שבין היותם של היהודים חוטאים לבין הצלחותיהם הצבאיות והמדיניות.
הסיבה הראשית לכך שהשמאלנים, במיוחד היהודיים שבהם, אינם מבחינים בכך, היא שבשל חילוניותם הם מחמיצים את כל ההיבט הדתי של התנועות הרעיוניות הראשיות המתרחשות על פני הכוכב באלפי השנים האחרונות – ובעיקר זה המערב את העימות בין היהדות, הנצרות והאיסלם. את ההקשר הדתי הם רואים כמדיני בלבד.
והסיבה לכך היא אמונתם בדוגמת החילוניות, שאינה מרשה להיבט הדתי ביטוי. מיתוס החילוניות הומצא על ידי הנצרות, לאחר שביססה את התפישה הפילוסופית המפרידה את המציאות מן האדם ומאפשרת לנהל (עד כמה שזה אפשרי במציאות) חיים אנושייים מנותקים מאנושיות. נשמע בלתי אפשרי? נכון. זה בלתי אפשרי לחיות בצורה לא אנושית ולהיות מאושר – וזו, באופן יסודי הסיבה הראשית לכך שרוב בני האדם בעולם אינם מאושרים. זה גם מה שהופך אותם לתוקפנים כל כך – ובמיוחד כלפי ישראל והיהודי.
שונאי ישראל מנהלים מדיניות של חיזוק הצד השמאלני במדיניות ישראל, שמשמעה חיזוק ההיבט הנוצרי של תפישת היהודי החילוני. שאיפתו של שונא ישראל היא להביא את הישראלי להילחם נגדו בשיטותיו ובדרכו. הצלחה כזו גם היא נצחון שיטתו והשקפתו. זה במיוחד נכון כשמדובר בכך שישראל מאמצת את נתינת הלחי השניה המומלצת על ידי הנצרות. אי חיסול האוייב הוא פשע עפ"י היהדות. גם עפ"י השכל הישר, אי חיסול כזה משמעו פגיעה באנשים טובים, בדיוק מאותן הסיבות שבגללן יש לחסל כלב שוטה לפני שינשוך בני אדם. אך ההשפעה הרעיונית על ישראל בנושא זה הביאה לכך שלא רק שישראל איננה פועלת כמיטב יכלתה לחיסול אויביה, היא אף מסייעת להם עד כדי נתינתה להם לפגוע בה.
נתינת הלחי השניה מייצגת את הצד האלוקי, זה שאומר "מעשי ידי טובעים בים..." ומבטא בכך את האיכפתיות האוניברסלית. אך מדובר רק בצד אחד, מצומצם, של המהות האלוהית ולכן, למעשה, באלילות. זוהי אלילות מהרמה המופשטת ביותר, כי משמעה לקיחת פעולה מסויימת, הפיכתה לעקרון בלעדי ובכך הפיכתו לדוגמה (ו' חלומה). בכך גם חולשתה.
נתינת הלחי השניה יכולה להצליח במצבים מסוימים ביותר ועם אנשים מסויימים ביותר, והידיעה מתי וכיצד להפעילה היא כפעולת מומחה, מסובכת ביותר להפעלה ומצליחה רק לעתים רחוקות – במיוחד כשהיא כוללת את יסוד ההפתעה. הדוגמטיזציה שעבר עקרון הלחי השניה בישראל מאפשרת לאוייב לדרוס את זה שאוחז בו באופן מוצהר. הנוצרי, חשוב לדעת, מעולם לא השתמש בנתינת הלחי השניה באופן שיטתי או בכלל – ואם עשה זאת, אז רק על ידי תיתו את לחיים השניה של אחרים או, גרוע יותר, כפייתם של אחרים למסירת את לחיים השניה לאויביו שלו. הצלחתו בהפעלת היהודי, בהקשר זה, מספקת לו תקוה להכנעתו הסופית, אך על אף הצלחה זו, תבוסתה של ישראל איננה נראית באופק.
כך, לא נראה שההצלחה הנראית לעין של השפעת הגישה הנוצרית והשמאלנית על מדיניותה המלחמתית של ישראל, עם כל התבוסות שהיא מנחילה לישראל בשדה-הקרב ובדעת הקהל, מביאה להתקרבות נראית להתמוטטות של המדינה היהודית. ככל שמתארך התהליך חשים אויבי ישראל בתסכול ומפח נפש גדולים בשל חוסר יכולתם להעביר את הישראלי את מלוא הדרך של אבדן ההגיון והצדק; ישראל של היום מסייעת לאויבותיה שמעבר לגבול במשאבים, בנשק ובסיוע הומניטרי, על אף העובדה ששנאתם של הערבים כלפיה גדלה והולכת. במקביל, ישראל מתייחסת בצורה פוגענית ואלימה יותר כלפי אזרחיה שלה ופוגעת בזכויותיהם – ויחד עם זאת, על אף כל ההפרות האפשריות של עקרונות החירות והצדק שממשלותיה של ישראל נוקטות כלפי נתיניהן היהודיים, אין חולשתה הפנימית של ישראל גדלה עד כדי כך שתתחולל בה מלחמת אזרחים.
ההתדרדרות התרבותית והחברתית המתרחשת בישראל, השנאה של חלק מהחילוניים בה לדתיים, התנגדות הציבור להסכמים באוסלו, במיוחד לאחר הפרתם, רצח ראש ממשלה בישראל, הבריחה ממערכת לבנון, גירוש מתיישבים על ידי צבא ישראלי וניהול כושל של כלכלה ותרבות מהווים, אמנם, גורמים המעודדים את שונאיה של ישראל לחשוב שבהתדרדרות מהתפישה השמשונית המקורית של היהדות, זו שהכתה את אויביה בלחי של חמור ועד לתהום של מסירת הלחי השניה, שבה פנתה ישראל לסייע למתנגדיה באופן פעיל, הולכת ישראל בכיוון הנכון, אך כניעה מוחלטת של היישות הישראלית-יהודית עדיין לא נראית באופק.
שונאי ישראל בעולם הגדול, מעבר לגבול ואף בין אזרחיה עדיין מצפים להתמוטטותו של היהודי בארץ ישראל. כנגד כל הסיכויים, מסיבה שהם אינם יכולים להבינה, מחזיקה ישראל מעמד. כשמדובר בחילוניים, איש מהם אינו מעלה בדעתו שאולי יש אלוהים וכשמדובר בדתיים, אין סיכוי שיסכימו לכך שהאל תומך בקיומה של מדינת היהודים. שניהם, חילוניים ודתיים כאחד, לא יקבלו את עמידתה של ישראל כהוכחה לכך שישראל מוסרית יותר מאויביה ואולי – על אף הכשלים והמחדלים שבהסטוריה הקצרה שלה – מחזיקה מדינת ישראל בערכים חיוביים, שהם המעניקים לה את חוסנה.