רחמי שמיים
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1249
רחמי שמיים
על מרמת הרחמנים-כביכול
"רחמי שמיים" הוא מותג מבוקש בתרבות היום, אלא שמדובר גם בדוגמה של רחמנות רגשנית, שלמעשה איננה אלא רמאות. רחמנות מסוג זה היא השולטת באידיאולוגיה של הדואגים לאיכות החיים של בעלי החיים, ומתאפיינת בהתעלמות מסבלם של בני אדם אמיתיים, שבה משתמשים כתירוץ להתעלמות מסבל זה.
מציאותית, זוהי העדפת ה"אולי" על ה"בטוח"; בזמן שסבלם של רבים מבעלי החיים שלהם דואגים אנשי איכות הסביבה שנוי במחלוקת – כמו, למשל, סבלם של ציפרים מסויימות על "אבדן הטריטוריה" שלהם – הסבל של בני האדם, שממנו מתעלמים המתיימרים לרחמים, הוא ודאי.
אך המתעלמים והמתיימרים דוגלים באופן מוצהר ברחמים. מה שמאפשר להם את ההתחמקות הוא הפיצול בין רחמי שמיים – רחמים שאין תובעים לגביהם פעולה – לרחמי ארץ, רחמים מציאותיים, כאלה שאינך יכול למלל אותם בלבד, ללא התחייבות של מעשה.
רחמי שמיים אפיניים ביותר לאכזריותם הרבה, הידועה, של בני דתות האיסלם והנצרות, שדתם של הראשונים נוקטת דרך קבע באמירה "בשם האל הרחמן", החקוקה בפתיחת ספרם ואשר מעשיהם רחוקים ביותר מרגש זה – הוכחה להפרדה שנוקטים בני תרבות זו בין המושג למציאות חייהם בפועל. מבחינתם, הרחמים הם ענין לשמיים אך לא לארץ.
בדומה לכך מתקיים בדת הרחמים עצמה גם הפער בין הצהרת הכנסיה על רחמיו המתמידים של האל על העולם ושל משיח הנצרות, המקריב עצמו למען האנושות כאקט של רחמים – אך מדיניותם של ההסטורית של הנוצרים נגד כל מי שיביע אי הסכמה עם תפישותיהם איננה זקוקה להצגה.
בישראל, ימים אלה שלנו הם ימים של רמאות רחמנית. תרבותנו הוצפה בגלי השתתפות בצער על מותו של האפיפיור ובעלי חיים רבים, המגרים את רחמיהם של ההמונים: לויתן מתוסכל, יתום, שעקב אחרי ספינה מתוך כמיהה לאם, דולפינים טועים וכלבלבים נטושים.
בישראל בולטת, על רקע כל האירועים הללו, האדישות שבה מתייחסים ה"רחמנים" השונים הללו לזעקת בני האדם שגורשו מכל נכסיהם עלי אדמות במסגרת הגירוש שהפעילה מדיניות מדינת ישראל בשנה זו כנגד אלפים מאזרחיה.
בהקשר זה ניתנת לנו הזדמנות נדירה לצפות בסתירה האנושית החיה: באנשים המכבדים את הזכויות-כביכול של בעלי חיים ומביעים הבנה גם לזכויות-לכאורה של אויבינו על שטחי אדמה שהם טוענים לבעלות עליהם ובזמן שבו הם מרימים קול מחאה כנגד האיום על זכויותיהם של אלה, ששרויה בספק גדול, אין קר ומרוחק מלבם של אלה כלפי הזוועה שעוברת על אחיהם לעם, אשר נעקרים בפועל ממקומות אותם הקימו ופיתחו בעמל-חיים.
ואולי קיים בידי רחמני-רמאות זו מכשיר שבו הם מודדים את מידת הסבל שעוברת על אלה שבהם מתעללים ושבעזרתו הם קובעים מי ראוי יותר לרחמים? התשובה היא בתחום אחר – בתחום שבו בוחרת התודעה האנושית, מסיבות משלה, להתחמק מרחמים שיש בהם התחייבות של זיהוי עובדות המציאות, כזו שמחייבת את המרחם המוסרי, לעשות לעזרה אמיתית, הניתנת לבדיקה, של הראוי לרחמים.
כי מה שמאפיין את הרחמן הרמאי הוא שפעולתו איננה ניתנת להוכחה מציאותית. היא איננה מחוברת לעובדות במציאות, וככזו, היא יכולה להיות מופנית על ידי הטוען לה אל החלל, ללא שום תמיכה עובדתית, כאילו הוא פועל בשם "האל הרחמן" מבלי שאין איש יכול לתבוע אותו על מרמה.
וכאילו נצרכנו לדוגמה, לענין זה, של שפעת רחמים המנותקת מן המציאות, וסופקה לנו כזו על ידי המציאות; מרגע ששמעו הרחמנים הרגשניים האלה, אשר רגשותיהם מתפתחים ללא קשר לעובדות המציאות, על הרעיון להעביר חלק מהעקורים אל דיונת חופה הדרומי של שארית-ישראל, הם הקימו קול זעקה כדי להגן על ...הדיונה – בזעקת השבר הקוראת לרחמים על הדיונה האחרונה כדי שלא לפגוע בה...
כל זה בא ללמדנו כי בעידן זה של שומרי "איכות הסביבה" מי שלשלומו ולרווחתו דואגים אינו אפילו בעל-חיים אלא דומם. הדיונה חשובה יותר מהלויתן, הדולפינים או הכלבלבים – וקל וחומר מהמתיישב היהודי הנבעט מנחלתו.
רחמים הוא, ביסודו, רגש המבטא צדק. בהקשר כזה, מן הנמנע שלא לחשוב על כך שלכל הרמאים הללו מגיע גזר דין מציאותי של צדק, אשר ידאג לשלם לכל אחד מהם כגמולו. במימד של ההקשר העובדתי הכולל אין ספק שהם יזדקקו להרבה רחמים – רחמים מציאותיים, כאלה שהם מנעו מהראוים להם.