דין, רחמים, יהדות, נצרות ואיסלם

 

דין, רחמים, יהדות, נצרות ואיסלם

התפישה היהודית דוגלת באיחודם של שני היבטי מציאות חשובים הבאים בה לידי ביטוי גם בשני כינויי האל, המייצגים שני היבטים שלו: מידת הדין ומידת הרחמים.

הדין והרחמים הם היבטים מנוגדים לכאורה אך שותפים לתפישה מאחדת הכרחית של דינמיקת המציאות.

מידת הדין מתייחסת לעובדת קיום חוקי מציאות חמורים שלא ניתן לעבור עליהם מבלי לשאת בתוצאות. לפיה המציאות משוללת סתירות וחוקיה מיוסדים על הגיון וצדק מוחלטים שלא ניתן לעברם וכל המנסה לעשות זאת נדון לכשלון.

מידת הרחמים מיוחסת לכך שאין היחיד האנושי מחויב לשלם את חובותיו באופן מיידי וכוללני אלא בתהליך שיכול להתפזר בצורה שתאפשר לו לשאת בנטל תשלום החוב במיעוט יחסי של סבל.

הרעיון היהודי, המחזיק – כפי שניתן ללמוד במדע הקבלה – בקיומם הקבוע והמשלים זה את זה של שני היבטים אלה, התפצלה מאוחר יותר, דרך הקמתן של שתי הדתות, שיצאו מחלציה: הנצרות והאיסלם. כל אחת מהן, בתורה, התבססה על אחד מהיבטים אלה: הנצרות בנתה את עצמה מסביב לרעיון הרחמים ואילו מאות שנים אחר כך, השיב האיסלם מלחמה שערה בהדגישו את מידת הדין.

למעשה, מבטאות שתי דתות אלה בעקרונות שהן מבוססות עליהם, את המידות הללו כעקרון מוצהר, אשר הוצא מההקשרו: הנצרות העלתה על נס את הרחמים כעקרון גורף, ואילו האיסלם חרת על דגלו את עקרון הדין – ושני אלה הביאו לעיוותים שבאים לידי ביטוי בהסטוריה של שתי הדתות, הרצופה בעוולות, באי-צדק ובשפיכות דמים.

שתי הסטיות מהאיזון היהודי מהוות הדגמה שאין דומה לה בהסטוריה לנזק העלול להיגרם מהוצאת עקרון מהקשרו ונסיון ליישמו בצורה דוגמטית, שאיננה מתייחסת לאיזון הרצוי. באיסלם בולטת מידת הדין, הבאה לידי ביטי באכזריותם של הנלחמים למענו. פחות ברור מכך, אך לא פחות חמור, הוא התוצר הפושע של התפישה הנוצרית, המטיפה לרחמים בכל מחיר, ומביאה בכך למעשים רבים שבהם נגרם עוול לקרבנותיו של פושע מרוחם – או למצבים שבהם נאלץ המאמין הנוצרי לפעול בניגוד למושא אמונתו, מה שמייצר פיצול מוסרי חמור, האופייני למצב החברה העולמית.

נתונים נוספים