תנאי השלום

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 889

תנאי השלום

לקראת יום העצמאות האחרון, כמו בכל הזדמנות, שבו והצהירו העומדים בראש מדינת ישראל על שאיפתה של המדינה לשלום עם שכנותיה, על כך שהיא מושיטה אליהן את ידה לשלום ושהיא לא תחמיץ שום הזדמנות לשלום עימן.

למותר לציין כי, כרגיל, ישראל לא תקבל מאויביה שום תגובה חיובית להצהרה זו וכי אף אם קיים בעולם איש אמונה נוצרי כלשהו שעשוי לראות צד חיובי בהצהרות מסוג זה, יודע גם הוא כי לדיבורים על שלום אין שום סיכוי להביא לתוצאות חיוביות כלשהן במציאות הפוליטית האמיתית.

ואם בנצרות, שהיא הטוענת המוצהרת לשאיפה כלל עולמית לשלום עסקינן, קל וחומר שהדבר הזה נכון במיוחד בהקשר הפוליטי המציאותי שבו, מאז קומה, עומדים על ישראל מכל עבריה מדינות אויבות שבהן שלטת דת האיסלם. הערבים, אויביה של ישראל, רואים בה ביטוי של כל הרוע שבעולם – ויתרה מזו: הם אינם יכולים להבין הצהרה על רצון בשלום מצד ישראל מבלי לראות זאת כצד נוסף של מלחמה תעמולתית שמטרתה, בעיניהם, להמשיך להשפיל ולדכא אותם. בהקשר זה, הצהרה על כוונות לשלום מצד ישראל נתפסת על ידי האוייב הערבי רק כשקר שמחוויר לעומת היושר והאומץ שבהצהרות ארגונים כמו החמאס, שאינם חוששים מלומר לאור היום כי הם אינם מכירים כלל ב"ישות הציונית" או של אנשים כאחמדיניג'אד נשיא אירן, אשר מצהיר מפורשות על ה"צורך" לחסל את ישראל.

כבר מאז היותי ילד, עוד בשנות החמישים, זוכר אני את ההצהרה הקבועה של מדינת ישראל על רצונה בשלום עם אויבותיה; כבר אז, זוכר אני, חינכוני לראות רצון זה בשלום כביטוי של עמדה צודקת, במיוחד בניגוד לעמדת אויבינו, החפצים במלחמה. אך לאט לאט, עם חלוף השנים, התחלתי להבין כי יש טעות מובנית בהצהרה קבועה זו וכי, לפחות מבחינה טקטית, יש בה, במיוחד כשהיא נעשית על ידי מדינה שוחרת שלום אל מול אויב שמצהיר על רצונו לחסלה, משום הצהרה על חולשה.

ואין זה צודק שמדינה המותקפת בצורה לא צודקת על ידי שכנותיה תציע להם שלום. לא רק שהצעת שלום מסוג זה לא תשיג את מטרתה, היא אינה משיגה כלל את פתרונו האמיתי של המצב שנוצר, כאמור לעיל, מלכתחילה, על ידי התקפתה בצורה לא צודקת.

אם בחברה תרבותית נתפש רוצח, אין מציעים לו שלום אלא ענישה. בהקשר כזה, שהוא גם המצב שבו נמצאת ישראל מול אויבותיה, עליה ללמוד כי שום פתרון לא צודק לא יוכל להחזיק מעמד לאורך זמן – ורק זה מה שניתן להשיג אם תביא ישראל לשולחן המו"מ על שלום את מי שהתקיף אותה וגרם לה נזקים קשים בנפש ורכוש.

לשלום אמת יש תנאים המוגדרים על ידי הצדק, שעליו להיות מבוסס עליו; הצדק דורש שהאשמים יבואו על עונשם וכך הוא גם במקרה של פתיחה פושעת במלחמה. על דרך האבסורד, יש לישראל מה ללמוד בתחום זה מאויביה, המכריזים השכם והערב על תביעותיהם לצדק. אם מעוניינת ישראל בשלום, התנאי הראשון לכך הוא אכן הצדק: שומה על ישראל לתבוע את אויביה לדין צדק ולהביאם למצב שבו ישלמו על כל הנזקים והאבדנים שלהם גרמו. בלי מילויו של תנאי זה לא יכול להתקיים מצב של שלום אמיתי.

מכיוון שהתנאי לשלום אמת הוא צדק – והערבים יודעים זאת - יש להבין את הסכמי השלום שערכה ישראל עם מצרים וירדן לא כפתרון סופי לסכסוך אלא כשלב בו. כפי שנאמר בחלקו הראשון של המאמר, הערבים, אויביה של ישראל, אינם יכולים להבין הצהרה על רצון בשלום מצד ישראל מבלי לראות זאת כחלק מהמלחמה נגדם. בהקשר זה, ההצהרה על כוונות לשלום מצד ישראל נתפסת על ידי הערבים כשקר, כלומר כטכסיס. הדבר מקבל משנה עוצמה למול העובדה כי בעימות הישראלי-ערבי, הנמשך כבר למעלה ממחצית המאה, אין ספק שישראל היא הצד החזק. יותר מכל, עוצמתה של ישראל היא המטרידה את צבאות ערב.

מבחינתם של הערבים, יש סתירה בעצם העובדה שמדינה המהירה על עצמה כשוחרת שלום מחזיקה בצבא מתוחכם שבמשך למעלה ממחצית המאה אין מדינות ערב, המונות עשרות מליוני אנשים והנהנות ממשאבי עתק, מסוגלות להעמיד מולו התנגדות צבאית שוות-ערך. אם מדינה ערבית היתה מחזיקה ביכולת למחוץ את אויביה, היא היתה מיישמת אותה מיידית. בתרבות הערבית, לבעל הכוח אין שום צורך בשלום ולכן כל הצהרה על שאיפה בשלום מצדה של ישראל כמוה כאיסטרטגיה מתוחכמת שכל מטרתה להגביר את מדיניותה.

דבר זה משתלב עם העובדה שמבחינתו של המוסלמי ישראל אינה אלא מבצר יהודי וככזה שלוחה צלבנית מודרנית, ומבחינה פוליטית אין מדינת ישראל אלא זרוע אחת של התמנון היהודי, הזרוע ה"ציונית-אימפריאליסטית". לכן יש לראות את הסכמי השלום שנחתמו עם מצרים וירדן כפי שהערבים רואים אותם: כפעולות זמניות, מקומיות ומוגבלות, אשר בשום פנים אינן מייצגות צדק ואין לראותן כבסיס לעתיד ארוך-טווח.

העובדה שיש מדינות ערביות שחתמו על הסכמי שלום עם ישראל וכאלה שהביעו נכונות ליחסים דיפלומטיים עימה אינה מהווה סתירה אלא חיזוק להנחה זו; משמעותה שמדיניות זו שלהם נובעת מפרגמטיזם פוליטי, המבוסס על רצון להרוויח מה שניתן להרוויח מיחסי הסחר עם מדינות המערב. ברוח זו ניתן להבין טוב יותר מדוע לא הניב הסכם השלום עם מצרים שום שיתוף פעולה אמיתי בינה לבין ישראל, מדוע על אף הזמן הרב שעבר מאז החתימה על הסכם השלום עימה אין תיירים או אנשי עסקים מצריים נראים ברחובות ערי ישראל, מדוע מעולם לא ביקר נשיא מצרים בירושלים – ובעיקר גם מדוע, על אף התעלמותו המופגנת של הממשל הישראלי, עוסקת מצרים בהתחזקות צבאית מתמדת ומשתפת פעולה עם גורמים רבים הפועלים נגד ישראל בגבולה המשותף.

לפחות מנקודת מבט ערבית, ממשיכה מצרים לשדר לתרבות המוסלמית כי מבחינתה, "עסקי המלחמה" עם ישראל מתנהלים כרגיל וכי הסכם השלום לא היה אלא חלק מאיסטרטגיה בעלת מטרות פוליטיות מרחיקות לכת (*). סביר שאי קריאתה של ישראל תשדורת זו מורכבת מעיוורון פוליטי נבחר המבוסס על רעיונות שווא שמאלניים נאיביים, ביחד עם פרגמטיזם מבית המדרש של ה"ריאל-פוליטיקה" המערבית, אשר מעדיפה להסתכל לכיוון אחר כדי שלא תוכרח על ידי גורמים כמו דעת הקהל המקומית לעשות משהו בנדון.

(*) אין צורך בעין בלתי מזויינת בכדי להבחין ברווחים שעשתה מצרים מהסכם השלום שלה עם ישראל, במיוחד במונחים של משאבים מערביים ותמיכה פוליטית אמריקאית.

העומדים בראש המדיניות המערבית מפעילים במזרח התיכון מה שאפשר לכנות "מדיניות של כיבוי" מכיוון שהיא תופשת את העימות בין ישראל לאויבותיה – כמו זה שקיים בין ארה"ב לארגוני הטרור – כרצף של התלקחויות שרפות מקומיות, הדורשות טיפול של כיבוי, המאופיין בהתעלמות מהגורם הראשי האחראי לדלקות אלה: המציתים.

בהקשר זה, אחד הדברים שמהם מתעלמת הפוליטיקה המערבית דרך קבע כשהיא מתייחסת לסכסוך במזרח התיכון הוא מה שנקרא במערב "ההיבט הדתי"; הרעיון הדתי הוא הנמצא ביסוד כל ההתנגדות העזה של עמי ערב למערב, אך מה שאין המערב תופש – וזה כולל את השקפתם של אנשי השמאל בישראל – הוא שכאשר מדובר בעמי ערב אין האיסלם "היבט" של תרבותם אלא יסוד זהות מרכזי בה. למעשה, אין בארצות ערב "חילוניים" כפי שמבינים זאת במערב, בין היתר כי מאז תחילת קיומן של האומות הערביות כמוסלמיות מעולם לא היה בהן מקום לרעיון האתאיסטי.

במובן זה אין הקונספציה הערבית השלטת מסוגלת – או מנסה – להפריד בין ישראל והיהדות. המערב מרשה לעצמו שלא לראות את אויבי ישראל כמנהלים נגדה מלחמה דתית, כי אין הוא חפץ להיכנס לעבי הקורה של עימות רעיוני בין הנצרות לאיסלם, אך כפי שהוא אינו יכול להתנתק מעשית מהפציפיזם, שהוא נוצרי ביסודו, הערבים ראו את היהודים כמושא למתקפה עוד לפני שהיו אלה לישראלים.

אף כי לצרכים טקטיים ופוליטיים מציגה ההנהגה הערבית לעתים קרובות את עצמה כלא-דתית, ואף כי ארגוני טרור דתיים קיצוניים משבשים חלק ממדיניותם, אין היא רואה באיסלם "תוסף" שניתן לחסלו או להתקיים בלעדיו. שונה מכך היא גישתו של השמאל הישראלי וחלק גדול מההנהגה הישראלית, השואפים לנתק את ישראל ממסורתו של עמה כדי להיות מדינה ל"עם ככל העמים", מה שלפי תפישתם גם יהפוך את הפוליטיקה של מדינת ישראל ללאומית פחות וקבילה יותר על ידי העולם.

הערבים, שכאמור אין ביניהם "חילוניים" במובן המערבי, הם בעלי אוריינטציה מוסלמית מוצהרת גם אם לא מדובר ב"שומרי מצוות" דתיים. ככאלה, הם זוכרים כי מה שהם מתמודדים כנגדו הוא העם היהודי – ואין, במיוחד מבחינת הבנת עמי ערב, הבדל מהותי בין מלחמתם נגד היהודים בישראל והמצב הפוליטי במזרח התיכון לבין העימות העקרוני הדתי בין הקוראן לתנ"ך. ההקצנה של ערכי המסורת המוסלמיים בעידן האחרון, ביחד עם התגברות שנאת היהודים, מזכירה את קנאותם של הנאצים, אשר לצורך חיסול מוחלט של העם היהודי ראו את סימני היהדות בשרשיהם של היהודים למרחק גדול מהרבה מהמרחק שמומרי העם היהודי עצמו הכירוהו. אלה האחרונים – כמו הרצל, בזמנו – סוברים מזה דורות שיש בהתבוללות מוחלטת משום פתרון ל"בעיית" ההתבדלות של היהדות ואין הם מסיקים מדוגמאות כמו "הפתרון הסופי" הנאצי את המסקנה ששנאת יהודים אינה זקוקה לבסיס דתי כדי להתקיים.

אף כי לעתים אין זה ברור מה היסוד האמיתי לשנאת היהודים, אין צורך להיות חוקר כדי לעמוד באומץ אל מול העובדות המצביעות על כך שרבים מעוניינים בחיסולה של מה שהם רואים כבעיה יהודית ועימה מדינת ישראל. שנאת יהודים מוסלמית עדכנית, הרואה את העם היהודי כאויב, היא שנמצאת היום לא רק ביסוד ארגוני הטרור הקיצוניים אלא גם, כפי שנראה במימד הפוליטי, בתפישת היסוד של המוסלמי הפשוט. עד כמה שהוא מושפע רעיונית מכהני דתו והאידיאולוגים של תרבותו, מבחינתו מדינת ישראל אינה אלא זרוע אחת של התמנון היהודי, המנוגד לאיסלם – ואילו מנקודת מבטו של השמאלן שונא ישראל מהווה ישראל מהות מדינית, הפועלת באיזור המזרח התיכון כזרוע "ציונית-אימפריאליסטית", המשרתת את הקפיטליזם.

זו גם הסיבה למשיכה שיש במדינות ערב לחומר רעיוני מגוון, התוקף את ישראל מבחינה פוליטית מנקודת מבט שמאלנית קיצונית וגם למסמכי יסוד אנטישמיים עתיקים של התרבות הנאצית, המציגים את שליליותה המוסרית של היהודים לא על יסוד דתי אלא פוליטי. אלה וגם אלה מציגים את היהודי בכלל ואת הישראלי בפרט כמי שמהווה איום כולל על שלמות העולם. זה מה שמסביר מדוע, במשך כל שנות קיומה של מדינת ישראל, לא רק שהצהרותיו התוקפניות של האויב לא נתמעטו או רוככו, אלא שנראה כי, במיוחד כשמדובר במדינות ובארגונים הדוגלים באיסלם, אף החמירו והפכו – כמו בהצהרותיו של נשיא אירן – להצהרות המוקיעות את עצם קיומה של ישראל במזרח התיכון. קיום זה של ישראל, שנתפש על ידי הערבים כאיום מוחשי על תרבותם, נתפש גם כשלוחה לא לגיטימית של העולם המערבי במזרח התיכון, שאותו תופשים הערבים כתחום המחיה הטבעי שלהם.

וחשוב ביותר לזכור כי במלחמה נגד ישראל מהווים היום הערבים רק את חוד החנית. לגישה שוטמת ישראל הצטרפו בדור האחרון כוחות פוליטיים ממקומות אחרים בעולם, שבחלקם הם יורשי שונאי ישראל מאירופה. ביחד עם הערבים נבנתה נגד ישראל חזית אחידה, הבאה לידי ביטוי, בנוסף למלחמה הישירה כנגד ישראל, גם בלחצים הפוליטיים המופעלים עליה מצד האיחוד האירופאי, מחלקת המדינה האמריקאית, הוותיקן וארגונים אקדמאיים וכלכליים בין-לאומיים רבים. כל אלה שותפים להשקפה שישראל היא פושעת כלל-עולמית, האחראית, בצורה ישירה או עקיפה, לפגיעה בזכויות האדם של הפלשתינים – כשאלה האחרונים נלחמים נגד דיכויים על ידה.

על רקע כל זה ניתן להבין מדוע נראית ההצהרה המתמדת על שאיפה לשלום מצד ישראל כהצהרה לא מציאותית במקרה הטוב; סיסמאות השלום המופרחות על ידי השמאלנים הישראלים מציגים תשוקה נאיבית של ילד מפונק בצעצוע שאין ידה של אמו יכולה לרכוש עבורו.

כפי שצוין כבר לפני כן, אם החפצים בשלום רוצים לראותו מתקיים, עליהם להכיר בכך שעל הרצון לשלום להתבסס על אמת. והאמת שיש להכיר בה היא, קודם כל, עצם העובדה שאויביה של ישראל, כאמור לעיל, מהווים היום חזית התנגדות כה רחבה, מבחינה רעיונית ודתית גם יחד, שהיא גדולה הרבה יותר מסך המדינות האויבות השוכנות לגבולותיה. שומה על השואפים לעתיד טוב יותר להכיר בכך שבין אויביה של ישראל לא נמצאות רק מדינות כמו ארצות ערב רחוקות, אלא מדינות, כוחות וארגונים המתנגדים לעקרונות שהיא מבטאת בעצם קיומה.

כל אלה מנהלים נגד ישראל מלחמה כוללת, שעל אף שאינם משתתפים בה בפועל, יש להם בה משקל רב – ודי אם נזכיר, לצורך הענין, את התמיכה הפוליטית, המשאבית, הכלכלית והצבאית שהם מעניקים למלחמה נגד ישראל. יותר ויותר ברור כי הסכסוך המזרח תיכוני ממקד אליו את תשומת הלב הכלל-עולמית בשל היותו בימת עימות ערכי כלל-עולמי.

במובן זה, צריכים אזרחי ישראל לראות את עצמם כמי שמייצגים בסכסוכם צדק אוניברסלי. ברוח זו, עליהם להכיר בכך שלפחות מנקודת המבט של מדינות ערב, ערכי היהדות היסודיים הם אלה המבוטאים במדיניותה של ישראל, בין אם הם מכירים בכך ובין אם לא.

לצורך שרידותה, קבעו מקימי מדינת ישראל מדיניות ערכית שיש בה שילוב בין ערכים יהודיים ללא יהודיים, אשר יש בו משום ערעור על יכולת העמידות של המדינה כישות פוליטית ועל מסורת ישראל. המתח הרעיוני-דתי הפנימי הזה משפיע על עמידותה של ישראל בסערת המלחמה המתמדת שבו היא מנסה, מזה עשרות שנים, להחזיק ראש "מעל למים". מאבק שרידותה של המדינה תלוי בניהולה את הקרב על ההכרה בצדקתה.

הכרה עצמית זו בצדקת הדרך, היתה מורשת היסוד של המדינה בעת הקמתה; ביום ההכרזה על קומה היא הותקפה באופן בלתי מוצדק על ידי כל מדינות ערב שמסביבה ונאלצה להגן על עצמה כפי יכולתה. אילוץ זה, שביסודו מתקיים עד היום, הוא שהיווה את יסוד הצדק למהלכי ההגנה שהפעילה המדינה בשלבי קיומה הראשונים, אך מעמדה הברור של ישראל הצודקת, הנלחמת על עצם קיומה, שלא היה דרוש להסבר בימיה הראשונים, איבד הרבה מתוקפו בעיני העולם כשהתחזקה והפכה ל"כובש" אחרי שהשיבה מלחמה שערה אל מול כוחות גדולים משלה.

כשל רעיוני ערכי הוא שהביא את קובעי מדיניות ישראל מאז ועד היום לקרוא לשלום אל אויביה ומתקיפיה, במקום להכריז מלחמה נגד כל יוזמי המלחמה נגדה ונגד כל מי שתומך בהם בדרך כלשהי. בין הדברים הרבים שהיה על ממשלות ישראל להכריז ונמנעו מכך, היה הגשת תביעה על פיצויים לכל גורם שבצורה ישירה או עקיפה מחזיק באחריות לשפיכות דמים או לנזק קניני למדינת ישראל או למי מאזרחיה.

אלא שעד היום, כנראה בשל שיקולים מדיניים מוטעים שמוצאם בתפישה תרבותית-ערכית לא-יהודית, נמנעה המדינה מלבצע זאת והמשיכה בקריאות התחינה שלה מאויביה לשלום. אך מבחינה אובייקטיבית, אם יהיה פעם שלום אמת בין ישראל לאויביה, הוא יהיה חייב להתבסס על צדק שייעשה עם המדינות שתקפו את ישראל וגם עם כל הכוחות המשתפים עימן פעולה, אשר חברו למאבק נגד ישראל.

אם וכאשר יהיה זה בכוחה של ישראל, עליה לעשות הכל כדי להעניש את אויביה. כפי שלוחמי ישראל תרו, מצאו ופגעו באחראים לפגיעה בישראלים, כפי שמדינת ישראל לא היססה מלפעול הרחק מתחומה, בשטחי מדינות זרות, כדי לשמור על עניניה, עליה להמשיך ולבצע זאת. בפעולות מסוג זה יש צדק רב, כפי שיש בנצחון מוחלט על האויב.

מושא ההתמקדות הראשי של ישראל אינו צריך להיות שלום אלא צדק; בהקשר זה, גם אם מציע אוייב לקיים הסכם שלום עם ישראל, שומה עליה לתבוע שההסכם יהיה צודק, שיכלול סעיפים שלפיו ישלמו האחראים למלחמה לקרבנותיהם את המגיע להם – ואלה שפשעיהם ראויים לעונש ייענשו. אף אם, בהקשר עתידי מסוים, חפצים אנו בשלום, שומה עלינו לזכור כי לקיומו של שלום אמיתי יש תנאים חמורים, שלא כל אחד ראוי לשלום ולכן אל לה לישראל להקדים ולהציע שלום לכל אויביה. יש בין האויבים הרבים של ישראל כאלה שעדיין רחוקים מלקנות את הזכות לעשיית שלום עימה – אם בכלל.

ובעיקר אל לנו לשכוח כי החפץ בצדק אינו חפץ בשלום עם רוצח מועד, הרואה את מעשה הרצח שלו כמוצדק מוסרית. אויב כזה אינו ראוי להצעת שלום אלא לעונש.

נתונים נוספים