מוסר ומלחמה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1016
מ ו ס ר ו מ ל ח מ ה
יהדות, נצרות ואיסלם: עימות השקפות
האמריקני זועם על התקפות טירור של מוסלמים במאה ה21 (התאומים) או של יפנים במאה ה20 (נמל הפנינים), הנערכות "ללא התגרות" ו"ללא אזהרה" – ובכך, מבלי משים ומתוך נאיביות, בורות וטפשות, הוא מאשים את אלה שאינם נוצרים על שאינם נלחמים כמו נוצרים. איש המערב הנוצרי אינו מבין שהמוסלמי הנלחם כנגד הנוצרי נלחם כנגד מה שמבטא את עצם המוסר הנוצרי – ושמנקודת המבט של המוסלמי, המהווה, כשלעצמה, דחיה של דרך החיים הנוצרית, מלחמה המנוהלת עפ"י מפתח המוסר הנוצרי משמעה כניעה לנצרות – שהיא הצד שכנגדו הוא לוחם.
אחרי דורות שבהם התרגלו עמי המערב למלחמות "מוסכמות", שבהן – על פי הסכמה הדדית – הם מצייתים לחוקים שנקבעו לפני למעלה מאלף שנה על ידי אפיפיורים ומלכים (כדי שאוכלוסיית אירופה לא תשמיד את עצמה) – אין עמים אלה מסוגלים לתפוש את העובדה שיש בנמצא תפישות מוסר שונות משלהם. חוסר יכולת זו משמעה אי הכרת האוייב שכן מה שמפריד בין תרבויות הוא, באופן מעשי, ההבדלים שבין השקפות המוסר שלהן.
זה יותר מסביר להניח שהאתיקה הנוצרית, אשר אינה מאפשרת לאדם להיות אחדותי ולשרוד באותו זמן, היא שהולידה, כברירת מחדל שהוצעה לעמים הברבריים, את התפישה המוסרית, הננקטת על ידי האיסלם, שלפיה יכול האדם לפחות לשמור על אחדותו. אך בכל מקרה, זו עובדה שעקרונות המלחמה הנוצרית – אשר רוב אנשי המערב מחזיקים בם כבעקרונות מטפיסיים – הם המאותגרים על ידי המזרח והאיסלם כחסרי מעשיות. למעשה, מנקודת מבט אובייקטיבית, עקרונות אלה משוללי יסוד עובדתי ולכן גם לא מוסריים; עובדה אחרונה זו משמעה שמי שינסה ליישם את עקרונות המוסר הנוצריים במלחמה לא ישרוד אותה – והנוצרים הצליחו לשרוד רק את המלחמות שבהם שכנעו את הצד השני להתנהג כנוצרים.
עקרונות המוסר של המלחמה הנוצרית, אשר נוסחו בתקופת האבירות, מבוססים על הרעיון שאין הבדל מוסרי עקרוני בין שני הצדדים הנצים, כי המלחמה איננה צודקת באופן עקרוני. מכך, על פי עקרונות הקרב האבירי, במלחמה יש להיות "הוגן"; בהקשר זה, "להיות הוגן" פירושו, בין היתר, שעל הלוחם לבצע את מעשה המלחמה בתנאים הבאים:
עליו להימצא בתנאי שויון גדולים ככל האפשר למול האוייב (שלא תהיה חמוש ברובה למול אדם שיש לו "רק" אבן).
אסור לו להתקיף את האוייב באופן בלתי הוגן (כלומר: א. מהגב. ב. מבלי להודיע לו מראש. ג. ללא התגרות).
עליו לדאוג שלא ייפגעו במלחמה "חפים מפשע", כלומר: נשיו של האוייב, ילדיו, חבריו, שותפיו, בני ביתו, עירו, ארצו ועוד כאלה אשר אינם משתתפים בפועל בקרב העכשווי.
אין ישראלי שאינו מכיר רעיונות אלה על בשרו – ולו רק מההשחתה שהביאו על כל מערכת הבטחון הישראלי ומשטיפת המוח הבלתי פוסקת שבאמצעותה משתקת ההנהגה הרוחנית הנוצרית של ישראל את יכלתה של המדינה לעמוד כנגד אויביה. המשותף להם הוא הבאתה של המלחמה אל ההווה וצמצומה של מלחמה כוללת לכדי קרב ביניים בין נציגים חמושים; פרט אחרון זה הוא שנתן את ההשראה לחוקי המלחמה של האצולה, אשר דאגו במשך דורות לסרב להילחם עם מי שאינו מבן המעמד שלהם והם שהנחילו עד לתקופתנו אנו את הרעיון שיש אנשים שהם בעלי חסינות ושלהם מותר להרוג אך אסור להיהרג (כמו, במציאות זמננו, יאסר ערפאת) - ושבמלחמה אסור לחייל פשוט לפגוע ב"מנהיגים בכירים"...
רעיון מלחמת הביניים של האבירים והאצולה קיים כבר מימי קדם ומעניין, בהקשר זה, לבחון את המוסריות של המקרה הקדום של מלחמת הביניים שלה קרא גליית הפלשתי את מחנה ישראל. האבסורד והרמייה שאותה זיהה התנ"ך במעשה זה באו לידי ביטוי בניגוד שבין קריאתו ה"הומנית" של גליית (אשר התיימר לחסוך במספר האבידות בקרב) לבין מימדי גופו, אשר בקרב ה"הוגן" שלו קרא היו מאפשרים לו בודאי לגבור פיזית על כל נציג עברי נבחר אשר היה מופיע לעומתו מצוייד, כמוהו, בשריון ובחנית. הדבר העיקרי שהשיג גליית על ידי קונספציית ה"קרב ההוגן" שלו הוא – כמו בימינו - את שיתוקה המוחלט כמעט של ההנהגה הישראלית: המלך שאול ממש נכבל על ידו רוחנית (מה שבימינו יקראו "פסיכולוגית") בשל ההסכמה העקרונית שלו למוסריות שהובעה במשאלת הרמיה של גליית. כשלונו של המלך שאול בצייתו ל"מוסר הגלייתי" כמעט שעלתה לעם ישראל ביוקר ולמעשה, אם לא היה מופיע דוד ו"שובר את ההסכמה" היה עם ישראל נוחל תבוסה, שהטרגדיה שלה היתה נובעת מכך שלא היה בה הכרח צבאי אובייקטיבי (הרי אחרי נפילתו ומותו של גליית ניצחו בני ישראל את הפלשתים).
מחיר נורא עלול לשלם מי שמסכים, ברמה כלשהי, ללגיטימיות של שיטת מוסר לא צודקת!
אי מעשיותה של מוסריות ה"קרב ההוגן" של גליית, אשר אומצה על ידי העמים הנוצריים לצורך מלחמות הפנים שלהם, ובמיוחד למאבק אלף השנים בין המלכות לכנסיה, היא שעומדת היום לרועץ המערב כאשר הוא מנסה להתמודד, ללא הצלחה, עם הלא-מערבי. כל עוד שימש מפתח המוסר הזה במלחמות הנוצרים, או כל עוד קיבלו הלא-מערביים את מפתח המוסר הנוצרי, או כל עוד נהגה התרבות הנוצרית באופן פרגמטיסטי וציני ב"אחד בפה ואחד בלב", כלומר בפעולה המנוגדת למוסריות הנוצרית המוצהרת, היא החזיקה מעמד אל מול אויביה. אך בעידן החדש, כשכוחות תרבותיים העולים בריאליות של מוסריותם על הנצרות המוצהרת, ובתוכם תרבויות המזרח והאיסלם, קיעקעו את יסודות ההסכמה הנוצרית וחשפו את אי מעשיותה, במיוחד בתחום המלחמה, מאויים המערב הנוצרי בעצם קיומו.
מלחמתו של האיסלם בנצרות, שהיא קריאת תגר כנגד אי מוסריותה של הנצרות, מהווה, בפועל, הדגמה של המוסר המוסלמי – ונסיון של שכנוע באמצעות פעולה בעליונותו של האיסלם על הנצרות ושל הלא-מערבי על המערבי. בהקשר של מלחמה מסוג זה בין שתי תפישות מוסר מנוגדות, כל ציות של המוסלמי למוסר הנוצרי פירושו כניעה – וכל פעולה הנוגדת את המוסריות הנוצרית פירושה נצחון. מכך, על המערבי-נוצרי להבין שההתקפה הנראית לו כבלתי מוסרית וכנוגדת את המוסר האנושי היא המבטאת, עבור המוסלמי, את האנושיות הנכונה – ומה שיהיה, מבחינת הנוצרי, הפרה של המוסר, יהיה, מבחינת המוסלמי, הצהרה שלו.
בהתאם לאמור לעיל, מה שמנקודת המבט של הנוצרי נתפש כניהול פעולת מלחמה "לא הוגנת" ו"לא מוסרית" – התקפה "ללא התגרות", קרב לא שויוני, הריגת נשים וילדים, פגיעה ב"חפים מפשע", החזקה בבני ערובה, מניעת זכויות וכיו"ב – לא רק שאינו נתפש ככזה על ידי זה איננו נוצרי, אלא שהוא נתפש כפעולת מלחמה צודקת – ואף חכמה. בזמן שבו המלחמה הנוצרית חייבת להיות מלחמת תגובה, המנוהלת פנים אל פנים, הלוחם המוסלמי משתבח במלחמה יזומה ורואה התקפה מן המארב ותכסיסי הטעייה ערמומיים כתכונות המבטאות עליונות טכנולוגית, העולה בקנה אחד עם עליונות מוסרית.
בהקשר זה, חשוב לציין כי הלוחם המעשי – נוצרי או מוסלמי, במערב וגם במזרח – אינו יכול להתעלם מהעובדה שיש יעילות גדולה למלחמה הלא נוצרית על פני המלחמה הנוצרית – אך בזמן שבו ידיו של הלוחם הנוצרי כבולות על ידי המוסר הנוצרי, נובעת עצמתם של הלוחם המוסלמי והמזרחי מכך שהמוסר שהם מחזיקים בו אינו כובל אותם בעת מלחמה. באיסלם, הדת ומוסר המלחמה הלא נוצרי אף מסייעים בידי הלוחם ומעניקים לו את העצמה של אחדות מוסרית, אשר איננה קיימת בידי הלוחם הנוצרי.
אף כי אין זה ברור אם האיסלם קורא מפורשות לרצח, אין ספק שהוא מעודד, בפועל, באמצעות מושג מלחמת הקודש שלו, רצח של כופרים – ובכלל זה יהודים ונוצרים. מנקודת המבט של הלוחם המוסלמי הריגת יהודי איננה רצח אלא אקט מלחמתי ומנקודת המבט של איש הדת המוסלמי מדובר באקט דתי, המגשים את רצון האל במציאות. הלוחם המוסלמי רואה את עצמו כמכשיר למימוש רצונו של האל עלי אדמות ובמובן זה הוא מבצע, בפועל, את מעשה ההקרבה שהמערב כה מרבה להצהיר עליו באידיאלים שלו. זו גם, אולי, חלק מהסיבה שבגללה המערב הנוצרי כה מתקשה להתמודד בשלוש-מאות השנים האחרונות עם מוסריות האיסלם (מוסריות האיסלם עוקבת, במובנים רבים, אחר המוסריות הנוצרית, עם ההבדל העקרוני – שהיא גם מגשימה חלק גדול ממנה).
אך בזמן שבו מנקודת המבט של הנצרות המלחמה היא לא מוסרית בכל הקשר ומנקודת המבט של המוסלמי מלחמה בכופרים היא צודקת, הרי מנקודת המבט של הצדק האובייקטיבי מעשה מלחמה של צד בלתי צודק אינו אלא רצח. נקודת מבט זו – של צדק אובייקטיבי, אשר רק הנלחם למענו הוא הצודק – היא נקודת המבט של המוסר היהודי.
מנקודת המבט של המוסר היהודי, האובייקטיבי, כל פעולת מלחמה לא צודקת היא רצח – וכל פעולת סיוע לה, רוחני או חמרי, היא פעולת סיוע לרצח. זוהי עמדה שונה ומנוגדת לזו שדרך המחשבה הנוצרית, המחוזקת על ידי המגמה הפוסט-מודרניסטית, רואה דרכה את המלחמה. ההגיון הנוצרי, כאמור, הרואה את המלחמה כלא-לגיטימית באופן כולל, ומנתק אותה בכך מהמוסר (כי לפיה כל לוחם הוא לא מוסרי במידה שווה). התפישה היהודית-אובייקטיבית היא מוסרנית במפגיע: היא רואה את המלחמה היזומה כנגד חף מפשע כלא מוסרית ואת מלחמת ההגנה שלו כמוסרית. בהקשר זה, שומה עלינו, כאנשי צדק וכיהודים, לקשור את המלחמה למוסר ולראות את מלחמתו של האדם המוסרי כפעולה צודקת ובאור זה גם את כל פעולות המלחמה הכלולות בה.
מלחמה למען הצדק היא מלחמה מוסרית. לזה שנלחם במסגרת מלחמה מוסרית שמורות כל הזכויות במלחמה ואין עליו שום חובה כלפי הצד שהתחיל בה. המוסריות במלחמה – בניגוד לגישה הנוצרית – איננה מיוחסת באופן ראשוני לדרך הניהול שלה, לאמצעיה ולשאלות כמו באילו כלים משתמשים הצדדים ובאיזו דרך פעולה לבחור. מרגע שהצד המוסרי הותקף על ידי הצד הלא מוסרי – ואפילו מהרגע שנודע לצד המוסרי שלצד הלא-מוסרי יש כוונות רעות כלפיו – מותר לצד המוסרי – בתוקף מוסריותו – לנהל כל צורה של מלחמה כדי למנוע את הפגיעה בו.
במסגרת המלחמה המוסרית מוצדקות ואף מחוייבות מוסרית פעולות יוזמה מלחמתיות בנוסח של "הבא להרגך השכם להרגו", פעולות הטעייה, טכסיסים, הסכמים שנעשו כדי להפר אותם, התקפות מהמארב – וכל התחשבות בנשים, ילדים, אזרחים ו"חפים מפשע" המסכנת את שלומו של חלק כלשהו מהצד המוסרי היא לא מוסרית. זהו גם היסוד למלחמת המצווה הנהוגה ביהדות באופן עקרוני. מלחמה זו משמעה שכצד מוסרי אתה אינך "חתום" על חוזה מוסכם כלשהו עם שוחרי רעתך ואתה רשאי להחליט כראות עיניך – גם לפני שהצד הלא מוסרי פגע בך – על פעולת מניעה של פגיעה בך – ואפילו תהיה פגיעה זו רחוקה ממך מרחק של שנים.
זהו גם ההגיון היסודי שבגללו מנצח האיסלם את המערב. בזמן שבו במערב לא יהרגו ילדים, נשים ואזרחים כי הם "חפים מפשע", הלוחם המוסלמי יהרוג את הילדים כי הם לוחמים עתידיים, את הנשים כי הן יולדות לוחמים פוטנציאליים ואת האזרחים כי הוא אינו מסכים, עקרונית, עם ההבחנה הנוצרית בין חיילים לאזרחים. והלוחם המוסלמי גם יילך רחוק מכך – הוא ישלח לקרב את ילדיו ונשיו – וגם את אלה של שכנו – והוא לא יראה את היותו אזרח כנפרדת מהיותו חייל כפי שבניגוד לבני העולם המערבי הוא אינו רואה את עצמו כנפרד מדתו.
ומה, אם כן, ההבדל העקרוני שבין המוסר האובייקטיבי, היהודי, לשיטות המוסר הנוצרי, המוסלמי והמזרחי? שמוסר זה אינו מוסר של מוות אלא של חיים, שמוסר זה אינו מעלה על נס את הקרבת היחיד לשום ערך "גדול ממנו" ואינו פועל כנגד הפועל באמצעותו. מול הקולקטיביזם והאלטרואיזם הנוצרי, העומדים ביסוד תפישת המלחמה של המערב, אשר דוחפת את חייליה להקריב את עצמם בשמה של מוסריות המנוגדת לחיי היחיד, מול תפישת המוסר המזרחית שביסודה ההתבטלות העצמית, ומכך גם הצדקת החרקירי והקמיקזי, ביטולו של היחיד למען הכלל, מצדיקה היהדות את מלחמתו המוסרית של היחיד האנושי בכלל וזו של היהודי בפרט למען חייו, כיסוד לקיומו של עם אשר בניו מוכנים לסכן את עצמם במלחמה למען הצדק.
וזה המקום גם לציין את ההבדל העקרוני שבין מוכנות לסיכון עצמי, אשר היחיד מבטא בה את שאיפתו לממש, בחייו עלי אדמות, את ערכיו הגבוהים – לבין מלחמה הנובעת מתפישה הרואה אותו ואת חייו כמהות חסרת חשיבות במכלול הקיום. בזמן שהראשונה מוסרית ופועלת לטובת האדם והאנושיות, השניה שלילית מבחינה מוסרית. עם כל ההבדלים שביניהם, מובילות שיטות המוסר של הנצרות והאיסלם למלחמות של אסון ולטרגדיה של נסיון להילחם למען תכלית לא-אנושית וחסרת פתרון עלי-אדמות. המוסר היהודי- אובייקטיבי מצווה על חובתו המוסרית של האדם היהודי להילחם מלחמה צודקת למען הצדק כדי לנצח את כוחות הרוע ולהביא גאולה לעולם.
מנקודת המבט של היהדות האובייקטיבית, שומה על כל יחיד לתפוש צד במלחמה למען הצדק, כדי לממש את מוסריותו כיהודי וכאדם – ובאותה מידה שבה השתתפות במלחמה זו היא מוסרית, כך התחמקות ממנה איננה מוסרית. מכך, שכדי להיות אדם מוסרי עליך לקחת חלק במלחמה מוסרית; משמעות הדבר היא שהמלחמה איננה הכרח נכפה אלא היבט חשוב של חיי האדם – ובמיוחד שכל אדם הוא, בכוחו, בטבעו ובמהותו, לוחם מוסרי.