המוות ככוח מניע
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 937
המוות ככוח מניע
בתרבויות מוות, כמו הנצרות והאיסלם, למוות יש ערך של מהות עצמאית בעלת חשיבות רבה. לא מדובר במוות בהקשר של הסכנה לאבד חיים או לפגוע בהם, אלא כמהות הקיימת כשלעצמה, שהיא בעלת בעלת מעמד קיומי שמשמעותו איכות עצמית. כתוצאה מכך קיימת בתרבויות אלה התחשבות מיוחדת במוות כישות שהיא יותר מהפסקת חיים.
באמנות של תרבויות אלה ניתן לראות איך המוות משמש כמניע, במקום שייחשב, כראוי לתפישה אנושית מתקדמת, רק כסיום חיים וכחסר-חשיבות לחיים. למעשה, מקומו הערכי בתרבויות המוות הוא כה גדול עד שניתן לראותו ממש כאל – וכך הוא נתפס באמנות זו; לא רק שביצירות האמנות של תרבות זו נוצר מצב רגשי כזה שבכל פעם שמישהו מת מקבלת היצירה כובד, משמעות וחשיבות בפני עצמה אלא שאף בפוליטיקה שלה יש מצב שממנו ניתן להבין שרק כאשר נפטר אדם מתקבלת כלפיו הערכה אובייקטיבית.
יהיה, בהקשר זה, אדם גדול ככל שיהיה במעשיו בעודו בחיים, הרי שעד שלא מת לא נחשב המעשה שעשה – וכל מה שנעשה לעומתו או ביחס אליו - רציני מספיק. במובן זה, המוות ממש מעורר לחיים אנשים שתפישתם היא תפישת מוות. מבחינתם, אם אין, בהקשר נתון, מוות או, לפחות, חשש למוות אין בו די חיים. הם חושבים על משמעות החיים במונחים של מה שמתרחש אחרי המוות, מה שמתבטא בכך שאנשים מקבלים יחס של הערכה באמצעות תארים, שמות והנצחות המתרחשות אחרי מותם.
בחברה מסוג זה קורה, לעתים קרובות, שהאדם מודד את הישגיות חייו לפי מה שנותר אחריו, ושתנועות ומגמות חברתיות רבות במדע, פילוסופיה או פוליטיקה נקראות על שמם של בני אדם שנפטרו זה מקבר – לעתים לפני מאות שנים. פוליטית, לפחות, מנוצלים זכרון מעשיו של אדם – ודרך מותו – כדי לתת השראה למעשיהם של בני אדם חיים. זו הצורה המעשית של שימוש במוות, במיוחד אם היה בו ייחוד, ככוח מניע.