ישראל המוסרית
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 953
ישראל המוסרית
ההבדל המוסרי בין ישראל לאויבותיה הוא ההבדל העקרוני שביניהן.
עם כל הליקויים המוסריים שלקו בהן ממשלות ישראל לדורותיהן, היו אלה זניחים ביחס לעובדה שבאפלת הסכסוך במזרח התיכון מהווה מדינת ישראל קרן אור של צדק ביחס לאי הצדק הממוסד של מדינות ערב.
מדינת ישראל, מקולקלת ככל שתהיה, היא טובה. מדינות ערב רעות.
את מדינת ישראל ניתן לתקן; מדינות ערב, לעומת זאת, מהוות ארגונים של עוול ושל ניצול, המבוססים על מחדלי דורות רבים, ששומה על העולם, במוקדם או במאוחר, למחוק מן הקיום. לעומתם, מדינת ישראל היא ארגון חדש ביחס, אשר הצליח, תוך זמן קצר ביותר, לברוא תרבות המבוססת על פעילות יצרנית מורכבת, הכוללת, ביחד עם קידמה טכנולוגית רבת תועלת, גם מעשי חסד רבים. במדינת ישראל רבה, מאז קומה, הפעילות ההומניסטית שבמסגרתה העניקה סיוע לארצות רבות, קרובות וגם רחוקות. במובן זה, ישראל היא המדינה המוסרית ביותר במזרח התיכון – ואויבותיה הן אויבות המוסר.
על אף השויוניות האזרחית הקיימת בישראל, ניתן להבחין בה בהבדלים תרבותיים בין יהודים לערבים: אוכלוסייתה היהודית של ישראל מורכבת מאנשים עמלים ויצרניים שהוכיחו כי יש להם זכות מעשית לקיומה של מדינה, כלומר להתארגן באופן שישמור על זכויותיהם הן על ידי שלטון מקומי חוקי ומשפטי והן כנגד כל תוקפן חיצוני המאיים לנשל אותם מהערכים שנרכשו על ידם. יושבי הארץ הערבים, לעומת זאת, לא הוכיחו עד היום דרגת תרבות החורגת, במקרה הטוב, מיכולת ניהול רכוש פרטי, מה שמצדיק אובייקטיבית את העובדה שבמסגרת מדינת ישראל לא הצליחו נציגיהם, עד היום, להגיע לדרגות גבוהות בהיררכיה הפוליטית. לצורך זה יש לגבש מנהיגות פוליטית בעלת חזון עצמאי, משימה שהערבים – מבחינה תרבותית - עדיין לא הוכיחו יכולת לבצעה. דבר זה נכון גם לגבי מדינות ערב; אלה מעולם לא הצליחו בהקמה וקיום של מדינה תרבותית מודרנית המסוגלת לשמור על זכויות אזרחיה בצורה שויונית. הדבר הרחוק ביותר שאליו הגיעו מדינות ערב מבחינה פוליטית הוא שימורן של עריצויות, המהוות מעטפות חיצוניות למשטרים עתיקים ופרימיטיביים, שבהם נהוג דיכוי זכויות קבוע ושליטים אכזריים נוהגים בבני אדם הנתונים למרותם כבעבדים.
עד היום הוכיחו מדינות ערב כי כל מה שהן מסוגלות לו הוא להציג התנגדות להשפעות חיצוניות, מחמת החשש למשטריהן, במאה השנים האחרונות ניתבו המדינות הערביות כל משאב שברשותן – כולל את אלה שקיבלו במתנה מן המערב – לדיכוי אזרחיהן, לשטיפת מוחם ולהפניית מרצם של נתיניהן למלחמה נגד כל כוח חיצוני שיכלו לחשוב עליו, החל בישראל, המשך בארה"ב וכלה – בהתאם למידת חוזקו המקומי של האיסלם הקיצוני - בתרבות המערב כולה. כל זה מעמיד את מדינות ערב באשר הן בעמדה מחוסרת יסוד מבחינה מוסרית – וגם מסביר את התנגדותן הרבה לישראל, המדינה המוסרית באיזור.
ההבדל העקרוני המוסרי בין ישראל למדינות ערב בא לידי ביטוי בעיקר בכך שבזמן שמדינת ישראל היא עצמאית מבחינת יכולתה הכלכלית, ארצות ערב אינן מסוגלות לקיים את עצמן; בעולם המודרני, משטרים עריצים שבהם לא ניתן די חופש לאזרחים, אינם מסוגלים להתארגן כך שכלכלתם תספק את צרכי המנגנונים השליטים בהם, כי לצורך סיפוק דרישות תנאי החיים המודרניים, נדרשים מידת תחכום טכנולוגי ומשאבי רבה הרבה יותר מאשר בעבר. זה הופך את מדינות ערב – וזה כולל את מצרים, ירדן וקל וחומר הישות הפלשתינית – לתלויות בטכנולוגיה מערבית ובמשאבי המערב. כל עוד מצרים וירדן שומרות על זהותם העריצה של משטריהן, אשר אינם מבוססים על כיבוד זכויות האדם, אין די גם בקיומם של הסכמי השלום בינן לבין ישראל היצרנית כדי לספק להן את היציבות הכלכלית שיש לחברה עצמאית חפשית. יתרה מזאת: הו, למעשה, יסוד חששם מישראל, שמא תחלחל השפעתה הדמוקרטית לתוך גבולן.
העם היהודי רכש את זכותו על ארץ ישראל באמצעות תהליך קנין, עמל ומאבק רב שנים, שהחל, הרבה לפני הקמת מדינת ישראל, בהקמתה של תרבות מתקדמת. זהו גם היסוד למעמדה המוסרי של מדינת ישראל, כישות עצמאית התומכת את עצמה. לעומת זאת, אויביה, המצהירים על תביעתם לארץ ישראל, שואפים, למעשה, לחסל את העם היהודי, בשל עצם עובדת היותו גורם יצרני ומוסרי, המאיים על צורת חייו האלימה של הערבי. בני העם הערבי הממלאים את המזרח התיכון מחזיקים מעמד בזכות שילוב בין טכנולוגיה מערבית ומשטרים כוחניים. המערב, מצידו, מעניק למשטרים אלה את זכות הקיום בשל החשש מהברירה האחרת: קיומם של מדינות אלימות כאוטיות שבהן משתולל טירור פנימי, כמו זה שעלול להתרחש בעירק ומה שכבר מתרחש בחלק ממדינות אפריקה, כאשר שום איזון מוסרי לא תפש את מקומו של הקולוניאליזם המערבי שנסוג שם ממושבותיו.
מה שנמצא מזה זמן רב בעוכריו של המערב – ויש לו השלכות גם על מצבה של ישראל, באשר היא מהווה, במובן מסויים, נציגות מערבית במזרח התיכון - הוא כוחות רעיוניים הדוחפים אותו מחד למצב של אבדן שליטה בארצות "נחשלות" ומאידך כופות עליו להמשיך ולתמוך בארצות אלה מבחינה כלכלית. סוג זה של לחץ רעיוני מכשיל, למעשה, כל אפשרות אמיתית של פתרון הבעייתיות המוסרית היסודית שקיימות באיזורים אלה ובכלל זה במזרח התיכון – וגם מחליש, דרך קבע, את המודעות להבדל המוסרי העקרוני שבין מדינה יצרנית לאלה התלויות בה. בכך מהווה ישראל חלק מהמערב.
מול הטפשים, הפחדנים והרשעים המרבים להג בכדי לשכנע את עם ישראל שאין שום הבדל עקרוני משמעותי בין מדינת ישראל לארצות ערב, שאין שום הבדל בין הרוג ישראלי להרוג מצבא האוייב, צריך לומר שיש ויש הבדל עקרוני בין פושעים למתגוננים – ושהבדל זה הוא, ביסודו, ההבדל בין תרבויות של בוזזים לתרבות של יצרנים. במשך יותר ממאה שנה ניסו, בדרכים שונות, פורעים ובוזזים לחבל במאמצי החיים של היהודים שבאו להתיישב בארץ הזו. התהליך, שנתקל בהתנגדות המותקפים, הקביל עקרונית לצורת ההתקפה של כל המשטרים הפרימיטיביים על המדינות היצרניות בעולם. עד לפני דור, היה ההבדל המוסרי בין ישראל לאויבותיה ברור למערב, אף כי שום ממשלה ישראלית לא עשתה די כדי להצהיר עליו במפורש.
למעשה, החמיצו ממשלות ישראל את ההזדמנות לבסס את מוסריותה של ישראל על זכויות אזרחיה היצרניים; בשל הרצון להשפיע פוליטית על המערב, נהו מדינאי ישראל אחרי עקרונות המוסר הנוצרי ופנו, לצורך הצדקת קיומה של המדינה אל הטיעון השרידותי, הנובע מהיות חלק גדול מאזרחי ישראל ניצולי שואה. למעשה, נקטה מדינת ישראל באיסטרטגיה של הצדקה עצמית על יסוד בקשת רחמים והניחה לאויביה לנקוט בתביעה מוסרית, מה שפגע במעמדה המוסרי והחליש, אט אט, את מעמדה בעולם. עם התגבר התהליך, כפי שניתן להבין מהרוח הנושבת לאחרונה, בין היתר, מאירן, החלו אויביה לאמץ איסטרטגיה תעמולתית רוחנית לצרכי מלחמתם בה – ובמסגרתה הם מתאמצים להפקיע מישראל גם את טיעון השרידות שלה.
עם זאת, מבלי להיות מודעת לכך, מנהלת ישראל מאז יום הקמתה את מלחמתו העקרונית של כל העולם המערבי היצרני כנגד מדינות העולם השלישי והעריצויות הנחשלות, היונקות ממנה, כאמור לעיל, משאבי-עתק כדי להחזיק מעמד כלכלית ופוליטית. פחיתות-הערך המתרחשת במעמדה המוסרי של ישראל בעיני העולם היא גם ירידה בקרנה של השפעת העולם המערבי היצרני בעיני הציבור העולמי, המאוחד בהתנגדותו לישראל.
בעוד שניתן להבין מדוע לחברי רוב הקבוצות ההמוניות הנתונות להשפעתם של כהני המסגדים אין, למעשה, ברירה לגבי תכני אמונתם הקיצונית, בעיקר בשל היותם, לרוב, נתיניהן של עריצויות פוליטיות, ההמונים במערב נהנים מתקשורת פתוחה יותר, רבת אפשרויות יותר, אך זו נשלטת על ידי רעיונות שמאל, התומכים במשטרים לא מוסריים ובפוליטיקה אנטי-הומנית. זו, התומכת מזה דורות בפגיעה בהון העולמי, כורתת בכך את הענף שעליו יושב העולם כולו ויוצאת דרך קבע כנגד כל צורה של יצרנות עצמאית המתפתחת בעולם בהאשמתה אותה באי מוסריות בשל היותה "שואפת רווחים".
רעיונות אלה, המתיימרים להציג את ה"נחשלים" כמוסריים ואת ההון העולמי כבלתי-מוסרי, מציגים, ברוח אותו הגיון, את ישראל העשירה והחזקה כלכלית, כבלתי-מוסרית ביחס לאויבותיה. בהקשר זה ראוי לציין כי עושרן של מדינות הנפט הערביות אינו תוצר של יצרנות ערבית אלא מערבית – והן אינן אלא מקבלות מן המערב תשלום תמורת הזכות להשתמש במשאבים הנמצאים בשטחן. אך מכיוון שמבחינה רעיונית מדובר במדינות מפגרות, אין הן מסוגלות להתארגן, כמדינות מודרניות, למצב של עצמאות כלכלית אמיתית, מה שמקבע את הניגודים הפנימיים שבהן ומותיר אותן, פוליטית, במצב שבו ההיררכיה הפנימית שלהן נשארה שבטית כשהיתה במשך דורות.
קבעונות מסוג זה הם ההופכים, היום, את המצב הכלכלי העולמי לחבית אבק שריפה במצב של סכנת פיצוץ. חוסר האיזון המוסרי בין מצבן הפוליטי הרעוע של מדינות נחשלות לבין ניהול משאבים עצומים העומדים לרשותן מציב אותן כבנות ערובה קבועות בידי כהני הדת השולטים בהן, במיוחד כשמדובר במדינות ערב. כל אחד מהמשטרים הערביים נמצא בעימות פנימי כלשהו עם אחד הפלגים המוסלמיים של מדינתו – והדת הנוצרית, שעקרונותיה המוסריים מקודמים באמצעות הרעיון השמאלני, מייצרים למצב זה תמיכה רעיונית במערב, שבו פעיל דרך קבע הכוח הפוליטי הדואג להם למשאבים.
במובן זה, יהיו תוצאותיו של העימות בין ישראל לאויבותיה אשר יהיו, ישראל היא המחזיקה בקלפים הראשיים של המשחק הפוליטי הכלל-עולמי. אם תתעשת ישראל והעומדים בראשה יצהירו על היסוד האמיתי למעמדה המוסרי – מה שיהווה הצהרה גם על אי מוסריותן של כל אויבותיה ומי שמסייע להן – יהווה הדבר אות לפתיחתה של מהפכה מוסרית כלל עולמית. אם תודיע מדינת ישראל שאין היא מכירה בזכותו של איש על חלק כלשהו בארץ ישראל – ושארץ זו שייכת, בזכות, רק לעם ישראל – וכך הוא גם לגבי כל מה שיצר העם היהודי על אדמתו – יעמיד הדבר בצורה מוסרית ראויה את היחס שבין ישראל לאויבותיה. אך לא רק שהדבר יציג כראוי את היחסים בין המוסרי ללא מוסרי במזרח התיכון – הוא גם יתווה את הדרך לסוג חדש של יחסים בעולם: יחסים בין אנשי מוסר, בעלי זכויות, שהם אנשים ועמים יצרניים ועצמאיים, לבין אנשים ועמים לא מוסריים, התובעים מה שאינו שייך להם.