עקרונות השיפוט המהופך
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1084
עקרונות השיפוט המהופך
ביסוד רבות מההחלטות השגויות של המערכת המשפטית נמצאת אי ההבנה של המאיישים את המערכת המשפטית לגבי מקור סמכותם ומקור מחוייבותם, שהם שני צדדיה של אותה מטבע. בנוסף לכך סובלת מערכת ההנחות שלהם מקיומן של תפישות שאינן תואמות מציאות, אם נציין זאת בלשון המעטה.
מעמדה של ניתוק "פילוסופי", הם תופשים את הצדדים כולם כבעלי עמדה לגיטימית, אך למעשה, הם דואגים להגן במיוחד על אויבי ישראל. במוצהר, הם עושים זאת כדי לשמור על ישראל טהורה מ"חד-צדדיות" על יסוד ההנחה שכך תהיה יותר אובייקטיבית ולכן קרובה יותר לצדק מושלם.
זוהי, מבלי דעת ומשים, אג'נדה נוצרית: היא תשמור באש ובמים על יושרו הנוצרי של הקדוש המעונה, כדי שימות טהור ומוכן להגן על עצמו בבית הדין של מעלה אשר מוקיע כל מי שעומד להגן על זכויותיו בעולם רע, שבו אסור לתפוש צד כי כל הצדדים אינם מוסריים.
במציאות הסכסוך בין ישראל לאויבותיה, הישראלי הוא המוסרי ואויבו איננו כזה – וזו העובדה היסודית שהשיפוט צריך לקחת בחשבון. אך מערכות השיפוט רואות מציאות הפוכה לכך, שבה זה המגן על עצמו אינו צודק – והן שופטות אותו בהתאם להנחה זו.
כמובן שלצורך העדפתו של התוקפן יש להפעיל שיפוט המתעלם מפעולתו של האוייב ורואה בעין לא יפה את הנטיות הכמוסות-לכאורה של הישראלי כמי שאינו נמצא בשטח שלו מלכתחילה. ברגע שיש בחזקת השיפוט הנחה מסוג זה, תהיינה כל ההחלטות לגבי אירועים בשטח מוטות לכיוון זה. בהקשר כזה, גם התקפת אוייב איננה אלא פעולת הגנתו על רכושו ומעמדו שנגזלו על ידי כובש זר.
אם נוסיף לכך הנחת יסוד שקרית נפוצה אחרת, שגורסת כי השמאל פועל למען זכויות האדם ואילו מי שאיננו שמאלן אינו מתחשב בזכויות אלה, נקבל תמונה מלאה יותר של התשתית הרגשית השיפוטית הרואה את התוקפן כמגן על זכויות האדם שלו ואילו את זה המגן על עצמו כמי שפוגע בזכויותיו של התוקפן.
על יסוד אינטואיציה שמקורה נוצרי, הענשת המותקף היחיד מסייעת לבנייתו המוסרית של העם שאליו הוא שייך – ומערכת משפטית שנוקטת בקו שמשמעותו המעשית הקרבת היחיד על מזבח הכלל משפרת את מעמדו המוסרי של הכלל, בשל היותו של הקרבן יסוד חיובי המועיל לתדמית החיצונית.