בין אירופה לאמריקה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 813
בין אירופה לאמריקה
בימים אלה, שבהם מתרחשות הפגנות מחאה המוניות באירופה ובאמריקה, מדגימה אירופה את כיוון תנועת האלימות בימינו: מול האלימות, השמדת הרכוש והפראות המאפיינות את ה"מפגין" האירופאי של זמננו, בולטות ההפגנות האמריקאיות ברוחן הלא-אלימה.
למעשה, מעורער על ידי ההפגנות באירופה כל מושג ההפגנה; כבר היום מעורר בנו המושג "הפגנה" אסוציאציות של מכוניות שרופות וערימות של גושי בטון ותיל על מדרכות מנופצות. כך זה באירופה.
כל דאלים
הפגנת ענק בצרפת נגד תוכנית להעסקת צעירים
תחת כותרת זו ב"הצופה" 17.3.06 נמסר כי "עשרות אלפי סטודנטים ותלמידי תיכון צרפתיים צעדו בדרישה שהממשלה תזרוק לפח תוכנית שנויה במחלוקת הנוגעת להעסקת צעירים...".
הסבר על תכלית ההפגנות מציין, תוך פרשנות מה, כי מדובר ב"...מחאה נגד התכנית ש...תקל על מעסיקים לפטר עובדים...". בצד זה מוצגת עמדת השלטונות כלפי ההפגנות:
"הממשלה חוששת כי רדיקלים עלולים להשתמש במחאות אלה כדי להצית התנגשויות עם המשטרה"
במאמר מוצג, על קצה המזלג, תמצות הויכוח בין הנצים: "הממשלה טוענת שתוכניתה תקצץ את שיעור האבטלה בקרב הצעירים... המתנגדים דוחים תחזית זו, וטוענים שמה שבטוח הוא, שהיא תקל על מעסיקים לפטר עובדים ולהגדיל בכך את שיעורי האבטלה."
גם מבלי להיות מומחה בטבע האדם, יש מן המקום להטיל ספק בשאלה האם תלמידי תיכון יושבים על המדוכה, מחליטים כי תכנית הממשלה תגדיל את שיעורי האבטלה, וכי הדרך הטובה ביותר להציל את הכלכלה, כלומר להקטין את שיעורי האבטלה, היא לצאת לפעולות מחאה ברחובות.
חלק משמעותי של מחאה זו הוא המסקנה שהיא חושפת כלפי כל: שהדרך היחידה שמצא לו הדור הצעיר הצרפתי כדי להגן על מה שנראה לו כזכויות היא הפגנה, שמטרתה מוגדרת על ידי התקשורת "דרישה שהממשלה תזרוק לפח תכנית", אך יישומה בפועל אינו אלא תצוגה של "כל דאלים גבר" ולא שום גרסה של הבעת עמדה שמאפשרת דיון אנושי אמיתי.
שבוע לאחר מכן נחשף רובד נוסף בטכניקה הפשוטה שמפעילים מארגני ההפגנה: מדובר בטכניקה של סחטנות אלימה, כפי שניתן ללמוד מהכותרת שנתנו לה:
הסלמה בהפגנות בצרפת: רה"מ ייפגש עם האיגודים
סוכנויות הידיעות ("הארץ" 24.3.06) מפריס מסרו כי "צעירים צרפתים הסלימו אתמול את ההפגנות נגד חוק התעסוקה של ראש הממשלה... כשהציתו מכוניות ובזזו חנויות בפריס."
וכדי להוסיף חטא על פשע ההצתה והביזה צויין גם כי "...מפגינים השליכו על המשטרה גושי בטון גדולים..."
היבט מעניין נוסף צויין בכתבה: "אחד הצעירים שהשתתפו בהפגנה הודה אתמול כי "הפעם יש עבריינים רבים שמשתתפים במצעד, רק כדי לגנוב ולהרוס."
מה שלא הולך בכוח
מכל זה ההתרשמות המתקבלת היא שה"מפגינים" אוחזים באידיאולוגיה שכנועית מסורתית האפיינית לבני תרבויות לא מפותחות, וספק אם בהיותם כאלה יש הצדקה לקרוא לפעולתם ברחובות פריס "הפגנות". סביר יותר להתייחס אליהן בכלים המושגיים שבאמצעותם התייחסו עד לפני כמה שבועות להתפרעות בפריס של בני כנופיות המהגרים מצפון אפריקה. מה שמשותף לשני סוגי ההפגנות הוא פעולת ההרס שהן מביאות לרחובות, המשדרות סיסמה שניתן להגדירה כ"מה שלא הולך בכוח הולך בעוד יותר כוח".
אם היתה תרבות שיח באירופה היא כבר איננה; מה שנשאר ממנה, כפי שהוא בא לידי ביטוי בהפגנות הרחוב הנוכחיות, הוא אלימות הרסנית של קבוצות המתארגנות כדי להפעיל אמצעי לחץ ומצטיידות, לצורך זה, בתחפושת של הפגנות אידיאולוגיות.
למעשה, הפגנות מסוג זה הן שיר אשכבה לתרבות של הבעות דעה ושיח שהיו נהוגות בתרבות עד לפני זמן לא רב. מההתפרעויות ההרסניות, המוצגות מאז שנות ה-60 כדרך ביטוי לגיטימית, הוסרו תחפושות האידיאולוגיה, שבהן התכסו תלמידי הבריקדות של מהומות הסטודנטים ונותרו רק ההריסות. עם זאת, יהיו שיגדירו הבדל עקרוני בין סוגי האירועים באמרם: במקרה של ההתפרעויות ההרסניות של כנופיות המוסלמים, לא היה מדובר בדרישות מסויימות אלא אך ורק בהבעת זעם ותסכול. אך על כך ניתן להגיב באמצעות הדגשת טכניקת המו"מ (כלומר הסחיטה באמצעות האלימות) שבה נוקטים ה"סטודנטים המפגינים" של היום. על "טכניקה" זו ניתן ללמוד מן הפסקה הבאה:
הפוסל במו"מו
"דה וילפן, רה"מ, קרא אתמול לאיגודים המקצועיים להיפגש עימו ולדון במשבר. חמישה איגודים מובילים אמרו כי הם מוכנים להיפגש עם ראש הממשלה, אך יסרבו להיכנס עימו למו"מ אלא אם כן החוק יבוטל קודם לכן. דה וילפן ...עמד על הצורך העקרוני ביישום הרפורמה, כדי להילחם באבטלה הגבוהה בקרב צעירים בצרפת. "
מכך ניתן ללמוד לגבי המושג השליט של המפגינים והמוחים לגבי תרבות השיג והשיח התרבותי, כי ה"איגודים המובילים לא לוקחים שבויים": אמירה כמו "...יסרבו להיכנס עימו למו"מ אלא אם כן החוק יבוטל קודם לכן" משמעה אנטי מו"מי במפגיע. אבל אולי הציטטה מפיו של ראש הממשלה הצרפתי, המסביר כי יש צורך עקרוני ביישום החוק כדי להילחם באבטלה, ממחישה את העובדה שהויכוח כולו מריח חוסר רלוונטיות, כי אין הוא נוגע כלל בזכויות אמת, כמו אלה של המעסיקים או אלה שרכושם נשמד ב"הפגנות המחאה".
כוח או שיח
למותר לציין כי סוג כזה של "הפגנה", במיוחד אם הוא מתקבל כלגיטימי, מאיים להחליף את השיח שעליו מבוססת התרבות בעימותים אלימיים. מאחורי האירועים חבויה (אם כי באופן גלוי למדי) השאלה: מה יקרה לתרבות אם בכל פעם שיש אי נחת מחוק כלשהו ייצאו איגודים "להביע את השקפתם" בהתארגנויות אלימות דומות?
לצד שאלה זו קיימת, כמובן, שאלה נוספת, חמורה לא פחות: האם סוג זה של הפעלת אלימות כלחץ, במקום השיח הראוי לדיון מסוג זה, הוא תוצר של תוכן המחאה? יש לציין, בהקשר זה, כי גם הממשלה וגם המוחים נגדה טוענים שהם בעד העובדים והם מתחרים זה בזה על השאלה מיהו הדואג יותר מבין השניים לבעיית האבטלה הממלכתית דרך חוקי ההעסקה.
בתמצית, משמעות העימות היא, למעשה, הצהרה על ברירת המחדל העומדת לפני החברה לגבי מה שיקבע את אופי הדיון והעימות הרעיוני העתידי באירופה: כוח או שיח.
ובאמריקה
ועם זאת יש הרבה יותר הבעת דעה ופחות הרסנות בהפגנות הנערכות בימינו באמריקה; תעיד על כך הכותרת הבאה, המתייחסת להפגנה שנערכה לאחרונה בוושינגטון:
הפגנות ענק בארה"ב נגד שינוי חוקי ההגירה
כותרת המשנה של מאמרו של פט רבר ("הארץ" 27.3.06), מוושינגטון:
חצי מליון צעדו בקליפורניה נגד יוזמה רפובליקאית שתידון מחר בסנאט להחמיר בענישת מהגרים לא חוקיים
בכתבה נמסר כי "יותר מחצי מליון תומכים בזכויות המהגרים הפגינו אתמול בקליפורניה... צעדת המחאה שהיתה מהגדולות בשנים האחרונות בארה"ב – התפשטה לערים נוספות. מפגינים רבים אמרו כי המחוקקים מנסים לפגוע בצורה לא הוגנת במהגרים"
אף כי מבחינת מספרי האנשים המפגינים מדובר במספרים גדולים בהרבה מאלה המשתתפים ב"מחאה" הפריסאית, אין בכתבה דיווח כלשהו אל אלימות, על הרס או על נסיון מסוג זה של "הפעלת לחץ" על המחוקק. נראה שבאמריקה, על אף המיתוסים הקושרים אותה תדיר לאלימות, נשמר חופש הבעת הדעה בתרבות במסגרות לא אלימות.