ברבריות במסכה

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 812

 

ברבריות במסכה

לאחרונה, במשך מספר שבועות, התחולל ברחובות ערי צרפת מאבק אלים, אשר הוצג כעימות רעיוני נאצל, וכ"הפגנות למען זכויות". למעשה, לא היה העימות אלא ברבריות במסכה: לא היה שום ערך הומני אמיתי במיקוד ההפגנות – והן לא כללו שום עימות שכלתני או אידאי אלא רצף של הפעלת לחץ דרך הרס עד כניעת הממשל להמון המשתולל ברחוב.

לאמיתו של דבר, היה זה עימות של "כוח נגד כוח", אשר בו זכה המון המפגינים באהדת עיתונות השמאל בכל העולם, כשמפגין הרחוב מפליג על גלי נוסטלגיה שמקורה באירועי עבר דומים. אך מעבר לדמיון חיצוני בין הפגנות העבר להפגנות הנוכחיות, לא זוהה שום ערך משמעותי בעימות האחרון בין המפגינים למשטרה; הפעם, ייצגו שני הצדדים גישה דיקטטורית ריכוזית, שהויכוח ביניהם היה, למעשה, מי יצליח לכפות את עמדתו על משנהו.

נצחון החיה שבאדם

צרפת, כפי שניתן היה ללמוד מהעימות ברחובות, ויתרה על משא ומתן אנושי לטובת קרב חייתי "עד הסוף" – והחיה ניצחה; לא צדק, טיעונים, הגיון או זכות היו שם, אלא מערכה עתיקה, פראית, מוסכמת מראש בכללי המשחק שלה, לקביעת הצד החזק יותר מבין השניים. מול ראש הממשלה, שהציע חוק תעסוקה חדש, שיקבע תנאים מסויימים לפיטורין, עשו המתנגדים ברחובות "שריר" במגמה להוציא ממנו כניעה, כלומר ויתור על החוק – ולאחר זמן מסויים גברה רודנות ההמון על רודנות השלטון. למותר לציין שהחוק – כמו מתנגדיו – מבטאים את עריצות הכוח.

כן, אין ספק שיש דמיון וקשר מסורתי בין שלטון ההמון שהודגם ברחובות פריז לבין מה שהתחולל בעיר זו בעת המהפכה הצרפתית הותיקה. ההבדל העקרוני בין אז ועכשיו הוא שגם אז – כמו היום - היה שלטון העם מבוסס על טרור, אך אז, לפחות, היה נסיון מצד המעורבים להציג כלפי חוץ תדמית צודקת – ועריפת הראשים התנהלה על פי החלטתו של בית משפט עממי. היום מדובר בפשיטת רגל תרבותית כה חמורה עד שאיש אינו מנסה, אפילו לצרכים תדמיתיים, לנהל עימות אינטלקטואלי מסביב לסוגיה שנדונה. לכל מי שצפה בעימות שהתחולל ברחובות ברור כי מי שינצח זה הצד שיגייס יותר כוחות הרס לתקופה ארוכה יותר ולא ייכנע לבקשת הממשל להפסקת הסחיטה הברברית המתנהלת ברחובות.

תרבות צרפת

המותג האחראי לכך שהברברים ברחובות נהנים מתדמית של אנשי תרבות - "סטודנטים" – הוא "תרבות צרפת", שם-מותג המרכז סביבו מזה כמה דורות את הרעיון השקרי שצרפת מייצגת רמה גבוהה של תרבות אנושית. הקשר בין מה שמתרחש ברחובות צרפת למה שמהווה תרומת התרבות הצרפתית לתרבות האנושית הוא רחוק ביותר; חוץ משפה משותפת, שגם היא לא תמיד מובנת לצדדים בצורה שווה, אין קשר רב בין הצעירים ההורסים רכוש בראשי חוצות פריז לוולטר, הוגו או מונה.

ההתנגשויות האלימות האפייניות למה שמתחולל מסביב לחוק המוצע ממחישות מחד את הרמה התרבותית הנמוכה שבה נמצאת היום צרפת – ומאידך את היחס בין רמה זו לאשליה שלפיה מייצגת צרפת תרבות נאורה. מצבה של תרבות המערב היום לקוי ביותר ולכן אין ספק שרבים הם אלה שמחמת אמונתם העיוורת בתדמית של צרפת התרבותית אינם שמים לב לעובדה שהמאבק האחרון ברחובות לא היה באמת אירוע שקשור לקידום זכויות אלא רק מבחן של כיפוף ידיים בין כוחות פוליטיים אלימים.

במיוחד בחוגי ההגות והתקשורת, גורמת אגדת "צרפת התרבותית" להשפעה שלילית ומעוותת את ראייתם של אנשי חוגים אלה; ככזו, היא פועלת מזה זמן רב כמה שמגן עליהם מפני עובדות המציאות; תוצאת "הגנה" זו היא הסיבה לתופעה הנפוצה בימינו, של אנשי רוח ועיתונאים הרואים בעיניהם מלחמת שרירים, הרס ועימותים כוחניים – אך מתארים בכתביהם מציאות דמיונית של שיח תרבותי הומניסטי.

מבחינה זו, אין מפגר כהוגה הצרפתי בן זמננו, אשר חי במימד האנציקלופדיסטי, של הוגי תקופת ההשכלה הצרפתית, מבלי לשים לב לכך שעברו מאז מאות שנים, שבהן תקעה האידיאולוגיה הסוציאליסטית את ציפרניה בגוף האומה הצרפתית והותירה בה צלקות קשות של פוליטיקה המבוססת על אידיאליזם מודרניסטי, החל מהקומוניזם וכלה באכסיסטנציאליזם.

וחושב לשים לב לכך שסברה דוגמטית זו, של צרפת התרבותית, אינה מוגבלת לתחומה הגיאוגרפי של צרפת, אלא מהווה מגיפה אשר השתלטה על תודעות רבים במערב ולא רק – ןפגיעתה קשה מכיוון שמדובר בכסות כאילו-אנושית תרבותית, אשר בה עטויה תרבות שבפועל מתבטאת באלימות קשה, אשר מזמינה אל רחובות עריה מדי מספר חדשים "מפגינים" אחרים: לפני מספר חדשים היו אלה בני מהגרים שעסקו בשקידה בהצתת מכוניות, מאוחר יותר היתה זו מחאת המוסלמים על קריקטורות מוחמד, אחר כך צעדו ברחובותיה יהודים ואוהדים במחאה על רצח על רקע אנטישמי ולאחרונה חרשו בה תלם הלוחמים-כביכול למען זכויות העובדים.

מה שלא הולך בכוח...

קו רעיוני מרתק מקשר בין מה שמתרחש היום ברחובות צרפת לתפישה מוטעית המבלבלת בין זכויות אדם לזכויות הפועלים. זו, אשר התנחלה באידיאולוגיה של רבים מאנשי הרוח במערב, מטיפה, במסווה של שאיפה לזכויות, לברבריות, לניהיליזם ולהרס, המוכרים בישראל כשיטה של "מה שלא הולך בכוח הולך בעוד יותר כוח"...

סכנה כלל עולמית

המשמעות המעשית של ההרס המתחולל ברחובות, כשהוא זוכה לתמיכה כ"מאבק פועלי לגיטימי" היא השמדתו של העימות השכלתני והוצאתו של המאבק הרעיוני אל מחוץ לחברה האנושית. חוץ מן העובדה המכאיבה שצרפת, האחראית ל"סובלנות" שהיא מגלה כלפי סימני הברבריות בת מאה השנים (לפחות), תקעה לעצמה בכך מקל בגלגלי ההתקדמות התרבות, יש לקחת בחשבון את העובדה שבגלל דרך הטיפול הצרפתית הרכה ב"סטודנטים" הלוחמים שלה, פותחת היא את הדלת לונדליזם של המהגרים המוסלמיים המאכלסים אותה תוך שהם מצפים לתירוץ שישחרר לאויר העולם את אלימותם הגלומה – ומסכנת בכך את אירופה ובעקבותיה את העולם כולו.

צרפת: המפגינים ניצחו את ראש הממשלה

כך הכריזה הכותרת הראשית של הידיעה שנתפרסמה בגליון "ידיעות אחרונות" ביום 5.4.06. אך כותרת המשנה סיפרה סיפור הרבה פחות חד-משמעי:

מליון עובדים וסטודנטים שוב יצאו לרחובות נגד חוק התעסוקה החדש שיזם ראש הממשלה

את התצלום שהופיע בהודעה, אשר הראה רחוב גדול עמוס במפגינים ובשלטים, ליוה הכתוב הבא:

המפגינים הצליחו להביא לביטול החוק במתכונתו הנוכחית

בגוף הידיעה, שנמסרה על ידי סוכנויות הידיעות ב- 5.4.06 נמסר הסיפור:

"...ביום ששי הודיע הנשיא ז'אק שיראק כי הוא חותם על החוק ומאשר אותו. ...בנסיון להרגיע את ציבור המפגינים הוא הודיע על שני תיקונים בחוק, שלמעשה מסרסים אותו מכל תוקף."

ההפגנות, ההרס והמעצרים נמשכו במשך שבועות מבלי שלא נראה באופק שום סימן לבלימת ההתנגדות לחוק או לכניעת ראש הממשלה. מדי פעם הבליחה על גבי העתונות עמדה או מה שנראה כלפי חוץ כמו עמדה:

"הפתרון היחיד הוא לבטל את החוק" אמרה ליסה מנסין, סטודנטית בת 18 שהיתה בין המפגינים בפריז שקראו: "התנגדות, שוב!" מצב הרוח בחזית המפגינים היה חגיגי, והמשטרה שמרה על פרופיל נמוך..."

באותה כתבה מדווח הציבור כי "בימים אלה יוצאים לרחובות ערי צרפת מאות אלפי מפגינים, שחלק גדול מהם חברים באיגודי בעלי מקצוע, המתכוונים להשבית חלק גדול מהשירותים האזרחיים כאות הזדהות עם חוק המכוון לכאורה נגד צעירים."

שבועות לפני כן מספרת כתבה של סוכנויות הידיעות ב"הארץ" 17.3.06 כי:

רבע מליון צרפתים הפגינו נגד הממשלה

ובאותה נשימה מספרת כותרת המשנה כי "מהומות הסטודנטים בפאריס חזרו לרחובות"

לקוראים, מניחים מחברי הכתבה, ידוע באיזו חזרה מדובר. בהמשך אין הם מפרטים יותר. הצד הרעיוני של העימות מוסבר בכתבה כך: "ראש ממשלת צרפת, דומיניק דה וילפן, הגיש את הצעת החוק לאחר המהומות בפרברים באוקטובר ובנובמבר, כדי לסייע לצעירים מקופחים למצוא תעסוקה..." – ולמול זה, מתוארת עמדת ה"סטודנטים" כך: "...הסטודנטים חוששים שהחוק יפגע בתקנות העבודה ויותיר אותם בשוליים."

יש שישאלו: מה הקשר בין הפגנות אלימות של צעירים, שחלק ניכר מהן מביא ביזה והרס, לבין שיפור תנאי ההעסקה בצרפת? יש שיעלו דילמה עמוקה יותר: האם אין התומכים ב"מאבקי הסטודנטים" נגד ראש הממשלה מבינים כי יש בתמיכה זו מקריאת התגר על ההחלטה הדמוקרטית שהעלתה את ראש הממשלה לדרגת פוסק?

שאלות אלה תישארנה ללא תשובה לפחות כל עוד מאמינים עוורים ממוגנטים בעולם כולו לכוח הגלום במפגיניה האלימים של צרפת. אבן הפינה של הכוח המושך בברברים החדשים האלה (אשר מושכים, באופן טבעי, גם את בני המהגרים) הונחה כבר לפני דורות רבים, באירופה עתירת המסורת המלכותית שלפני עידן המהפכה.

מזה שנים רבות מושכים אליהם מאבקיהם של צעירי צרפת – ה"סטודנטים" – מיקוד נוסטלגי כלל עולמי, דבר הנובע ממיתוס שנבנה כמעט באותה קפידה שבה נבנתה תדמיתה של צרפת כארץ המסמלת את התרבות האירופית ברוח חזונו של המלך לואי ה-14, אשר גרם ליסורים כלכליים קשים לארצו תוך שהוא מוציא את משאביה כדי לבנות לה תדמית בינלאומית. במשימה זו שלקח על עצמו הוא זכה להצלחה עצומה, המתקיימת עד היום. בחלק ניכר מיוקרתה של צרפת ברוח התדמית שנבנתה לה כאומה המרכזת את תרבות אירופה במיוחד בתחום המהפכה, זכו גם אזרחיה הפשוטים, תושבי הכפרים, אשר התרבות מהם והלאה. לאלה חברו בדורות האחרונים מליוני מהגרים בורים, אשר התנחלו, בין היתר בכרכיה של צרפת ובמרכזיה העירוניים.

מיתוס האוונגרד ושברו

בביקור שערך לאחרונה הח"כ אורלב מסיעת המפד"ל באחת האוניברסיטאות הגדולות בישראל הוא ציין ש"סטודנטים בכל העולם זה האוונגרד, זה החלק התוסס...". לפני זמן קצר נשמע ברדיו בישראל הח"כ רון לבנטל כשהוא מביע, בקמפוס של אוניברסיטת תל-אביב, את אכזבתו מאדישותו של הסטודנט הישראלי במלים אלה: "סטודנטים בארץ זה לא דני האדום". דני האדום, למי שלא מכיר, הוא אחד ממנהיגי הסטודנטים הצרפתיים במרד הסטודנטים הפריסאי המפורסם בשנת 1968, והוא הפך לאחד מגיבוריו החיים של מיתוס האוונגארד הסטודנטיאלי.

התבטאויותיהם של אישים אלה לגבי כוח הסטודנט מביעה את אמונתם במיתוס האוונגארד, בכך שהסטודנט הוא הכוח האנושי המשגיח על התפתחות האנושות, והניצב על משמר הקידמה. בישראל, שמור מקום של כבוד לאמונה זו בתודעות משכיליה של התרבות הישראלית; מקום זה מחוזק על ידי מיתוסים מומצאים, שלעתים אין בינם לבין המציאות ולא כלום.

ההוכחה הפשוטה לשברו של מיתוס זה היא הברבריות הגלומה בפעילות הסטודנטיאלית בצרפת, כפי שהיא מומחשת היום ברחובות עריה. אך מיתוס האוונגארד מעולם לא נזקק לעובדות. חלום האוונגארד עדיין חי ומה שחשוב יותר: הוא פופולרי.

האוונגארד הוא מושג-ביטוי המתאר את שומריה של התרבות (אוונגארד = על המשמר); לאור ביטוי זה, מייצג הסטודנט הלוחם את מי ששומר על התרבות במצב התקדמות ומשגיח עליה לבל תקפא על שמריה. תרבותה של צרפת ניכסה לעצמה, בעיני העולם, מעמד של תרבות השומרת על הדינמיקה ההתפתחותית ומהווה, בכל תחום, את "המילה האחרונה". התודעה התרבותית הכלל-עולמית קשרה את המושגים צרפת, המהפכה, סטודנטים ואוונגארד יחדיו בצורה שכבר איננה קשורה לעובדות.

על מידת ההערצה הקיימת בעולם בכלל ובישראל בפרט לתרבות צרפת ולשאר המושגים שנכרכו בשמה, כמו האוונגארד, ניתן ללמוד מהכתבה הבאה:

מחאות הסטודנטים – צרפת בשיא תפארתה

ממאמרו זה של דרור משעני ("הארץ" 28.3.06) ניתן ללמוד על עצמת ההערצה הערכית הקיימת אצלנו כלפי תרבות צרפת. בקטע הבא הוא משווה בקנאה בין תרבות ההפגנות בצרפת לדמוקרטיה הישראלית:

"זה קורה אחת לכמה שנים. מאות אלפי אזרחים, מכל רחבי המדינה, יוצאים לקבוע את עתידם. הרחובות מתמלאים שלטים, הכיכרות הומות אדם. חגיגה אמיתית של דמוקרטיה. והיום זה קורה שוב: בצרפת, אם חשבתם אחרת, לא בישראל."

"מליון וחצי צרפתים ייצאו היום לרחובות כדי להשתתף ב-135 הפגנות שייערכו במדינה. העילה להפגנות... היא חוק מינורי למדי... המאפשר למעסיקים לפטר עובדים צעירים..."

"אבל ברחובות פריס, מרסי וליון לא יהיו היום רק סטודנטים ותלמידי תיכון, שעליהם ישפיע החוק ישירות: גם המורים שלהם יהיו שם, וגם עובדי הבנקים, עובדי חברת החשמל ועובדי רשות הדואר. גם העובדים בגופי התחבורה הגדולים ישבשו את הנסיעה בערים, את תנועת הרכבות ואת ההמראות והנחיתות, לאות הזדהות עם המאבק. וזוהי, כמובן, צרפת בשיא תפארתה.

הטעויות האפייניות

בהמשך, מבצע מחבר המאמר כמה טעויות אפייניות השולטות בהשקפות המקובלות על אנשי הרוח של זמננו. למעשה, הוא מביע עמדה פוליטית-כלכלית המניחה, כאידיאל, סוציאליזם ריכוזי המוצג כגישה פוליטית המגינה על זכויות האדם.

הסוציאליזם הריכוזי אשר מהווה, עד ימינו, פלטפורמה רעיונית לדיקטטורות איומות, חי ונושם בצרפת – ונתפס על ידי רבים מאנשי הרוח שלה כאידיאולוגיה מתקדמת. כותב המאמר, שכשמו כן הוא, מייצג את מלוא עוצמתה – וסכנתה – של גישה זו בכך שהוא מבצע את קשירת ההפגנות המביעות את "תפארתה של צרפת" לגישה הפוליטית-כלכלית הידועה שלעיל, שאת שרשיה הוא מציין כנובעים מ"מסורת אינטלקטואלית עמוקה של התנגדות לפגיעה בזכויות האזרח..."

החסיון הסוציאליסטי של הקולקטיב האלים

בהתאם לתפיסת עובדות המציאות הלקויה של הסוציאליזם ה"לוחם", אין הוא שת לבו להרס, לנזקים ולאבדן הרכוש המתבצע על ידי מפגיניו הברברים. אלה האחרונים נהנים מחסינותו הקבועה של המפגין הפריסאי – וגם מהעובדה שאין משטרת צרפת ערוכה לטיפול אינדבידואלי בקולקטיב. קולקטיב הוא בדיוק המושג והעובדה שהסוציאליזם מציג קבל התרבות כולה ברחובות פריז. הברברי המודרני שמציג הסוציאליזם הצרפתי נהנה מחיים פוריים ומושחתים של התפרעות אלימה הקרויה "חופש" בפי חוגים שכוונתם המפורשת (אם כי לא המוצהרת) להצעיד את האנושות אחורה, אל מה שקרוי בפי אנשי רוח צרפתיים בני זמננו כ"שרשיה האינטואיטיביים" של התרבות האנושית, כלומר לתרבות הפראים הפרה-הסטורית.

בין וולטר לרוסו

כפי שאפייני לתומך בגישה זו, קובע הכותב כי את "שרשי המסורת התרבותית הזו אפשר למצוא עוד לפני המהפכה הצרפתית..." ומציין כי "את כוחם הם יונקים מרשימה אינסופית של הוגים וסופרים שהמאבק במנגנוני הכוח ודיכוי האזרח היה בנשמתם מוולטר ורוסו... ועד סארטר..."

בדברים אלה חושף הכותב המשכיל את עובדת היות השכלתו שטחית לחלוטין, בעצם עובדת הזכרתם של וולטר ורוסו בנשימה אחת: כפי שנצפה ברחובות פריז בדור האחרון, העימות בין וולטר, שהיה רציונליסט מוחלט, לבין רוסו, שקרא לשיבה אל הטבע הסתיים בנצחונו המוחלט של האחרון ובהתפשטות בהמית מכל סימנים של שכלתנות סדורה לטובת

הצידוק הסוציאליסטי

דרור ממשיך לספר לנו על המיתוס הידוע כ"תפקידה ההסטורי של צרפת במאבק למען זכויות האדם" ומסביר כי "בזכות המאבקים ההסטוריים הללו, שנלמדים בצרפת כרגעי תהילה בהסטוריה הלאומית, ובזכות רעיונות שהזינו אותם, שעליהם גאוותו של כל פטריוט צרפתי, יודע כל תלמיד תיכון בצרפת, גם אם לא קרא בספרים ממש, שעל זכויותיו כאדם וכעובד הוא צריך להיאבק

בכך הוא קושר, כפי שעושים צרפתולוגים נוסטלגיים רבים, את המאבקים ההסטוריים של תקופת ההשכלה למאבקים המתחוללים היום ברחובות ערי צרפת - ותוך הסתמכות על שטחיות התבוננותם על פני השטח של השמאלנים בני זמננו הוא משכנע אנשים אלה שקו לוגי סיבתי ישר מוביל בין מאבקם של הוגי העבר, דרך מהומות השמאל של שנות ה-60 ועד להפגנות הנערכות כיום בצרפת.

הטעייה מבלבלת

אך לצורך הצלחתה של פעולת שכנוע זאת יש צורך בהתגברות על אי התאמות עובדתיות מסוימות, החל מההבדל בין תפיסת זכויות האדם של בני עידן התבונה לבין התפיסה הסוציאליסטית, השליטה בימינו, שהיא מנוגדת לזכויות האדם. כפי שניתן ללמוד מהמאמר, הדרך שבה מצליחים השמאל בימינו - והסוציאליזם - ליצור רושם שהם עוסקים בזכויות האדם, היא ההטעייה שבה הם נוקטים, כשהם מבלבלים בין זכויות האדם לזכויות העובדים. הדברים מכוונים לאמירתו של המחבר על כך ש"תלמיד תיכון צרפתי יודע... שעל זכויותיו כאדם וכעובד הוא צריך להיאבק".

ומכאן קל לעשות, כהמשך, את הקפיצה הבאה: "בזכותם יודע כל עובד כי חוק שפוגע בזכויותיהם של עובדים אחרים יוביל, בסופו של דבר לחוק אחר, שיפגע גם בו." ואח"כ להוביל את הדברים למימד אוניברסלי: "

מה שהטעייה מבלבלת זו מצליחה להשיג הוא את השרשת מיתוס הסולידריות:

מיתוס הסולידריות ושברו

אחד מהמושגים החביבים על מעריצי תרבות צרפת ובמיוחד מעריצי מאבקיהם של בניה לחירות הוא ה"סולידריות", שהיתה ממש לחלק מובנה במיתוס, בנוסח "פועלי העולם התאחדו". ספק גדול הוא באם ניתן למצוא מכנה משותף בין פעילותם של אנשי מהפכות 1848, הקומונה של 1871 ומרד מאי 1968 – וברור הדבר שתהום עמוקה מפרידה בין אלה שעלו על הבסטיליה שבה נכלאו מתנגדי משטרו של לואי ה16 לבין אלה שבוזזים את היום את חנותו של הפריזאי ומרוששים אותו.

בעל הרכוש, שממנו מפקיעים ה"סטודנטים" ה"מפגינים" את רכושו על פי צו פראותם נמצא, מבחינת המאבק ה"פועלי" בן זמננו מחוץ לגדר ה"סולידריות הפועלית". מדוע? לפראים החדשים הפתרונים...

סיכומו של ענין הוא בכך שהביטוי, שבימינו הוא נפוץ ביותר, עד כדי שיש ההופכים אותו לכותרת של מטרות פרטיות - "פתרון קונפליקטים שלא בדרכי אלימות" - הופך, על ידי הברברים החדשים המפגינים, כביכול, למען זכויות הפועלים, ללא רלוונטי: האלימות קיבלה, למעשה, הכשר כללי, מכל מי שתמך, בצורה זו או אחרת, בהפגנות הפראים. העובדה ש"עמדת" הסחטנים האלימים ניצחה באה לידי ביטוי לא רק כשנמסר שראש הממשלה הצרפתי ביטל את "החוק הדרקוני" (ניסוח מילולי מדוייק מחדשות הערב של 10.4.06) אלא גם בהצהרה התקשורתית ש"מנהיגי הסטודנטים חוגגים אך נזהרים מלהכריז על סוף הסכסוך"...

ברבריות במסכה

לאחרונה, במשך מספר שבועות, התחולל ברחובות ערי צרפת מאבק אלים, אשר הוצג כעימות רעיוני נאצל, וכ"הפגנות למען זכויות". למעשה, לא היה העימות אלא ברבריות במסכה: לא היה שום ערך הומני אמיתי במיקוד ההפגנות – והן לא כללו שום עימות שכלתני או אידאי אלא רצף של הפעלת לחץ דרך הרס עד כניעת הממשל להמון המשתולל ברחוב.

לאמיתו של דבר, היה זה עימות של "כוח נגד כוח", אשר בו זכה המון המפגינים באהדת עיתונות השמאל בכל העולם, כשמפגין הרחוב מפליג על גלי נוסטלגיה שמקורה באירועי עבר דומים. אך מעבר לדמיון חיצוני בין הפגנות העבר להפגנות הנוכחיות, לא זוהה שום ערך משמעותי בעימות האחרון בין המפגינים למשטרה; הפעם, ייצגו שני הצדדים גישה דיקטטורית ריכוזית, שהויכוח ביניהם היה, למעשה, מי יצליח לכפות את עמדתו על משנהו.

נצחון החיה שבאדם

צרפת, כפי שניתן היה ללמוד מהעימות ברחובות, ויתרה על משא ומתן אנושי לטובת קרב חייתי "עד הסוף" – והחיה ניצחה; לא צדק, טיעונים, הגיון או זכות היו שם, אלא מערכה עתיקה, פראית, מוסכמת מראש בכללי המשחק שלה, לקביעת הצד החזק יותר מבין השניים. מול ראש הממשלה, שהציע חוק תעסוקה חדש, שיקבע תנאים מסויימים לפיטורין, עשו המתנגדים ברחובות "שריר" במגמה להוציא ממנו כניעה, כלומר ויתור על החוק – ולאחר זמן מסויים גברה רודנות ההמון על רודנות השלטון. למותר לציין שהחוק – כמו מתנגדיו – מבטאים את עריצות הכוח.

כן, אין ספק שיש דמיון וקשר מסורתי בין שלטון ההמון שהודגם ברחובות פריז לבין מה שהתחולל בעיר זו בעת המהפכה הצרפתית הותיקה. ההבדל העקרוני בין אז ועכשיו הוא שגם אז – כמו היום - היה שלטון העם מבוסס על טרור, אך אז, לפחות, היה נסיון מצד המעורבים להציג כלפי חוץ תדמית צודקת – ועריפת הראשים התנהלה על פי החלטתו של בית משפט עממי. היום מדובר בפשיטת רגל תרבותית כה חמורה עד שאיש אינו מנסה, אפילו לצרכים תדמיתיים, לנהל עימות אינטלקטואלי מסביב לסוגיה שנדונה. לכל מי שצפה בעימות שהתחולל ברחובות ברור כי מי שינצח זה הצד שיגייס יותר כוחות הרס לתקופה ארוכה יותר ולא ייכנע לבקשת הממשל להפסקת הסחיטה הברברית המתנהלת ברחובות.

תרבות צרפת

המותג האחראי לכך שהברברים ברחובות נהנים מתדמית של אנשי תרבות - "סטודנטים" – הוא "תרבות צרפת", שם-מותג המרכז סביבו מזה כמה דורות את הרעיון השקרי שצרפת מייצגת רמה גבוהה של תרבות אנושית. הקשר בין מה שמתרחש ברחובות צרפת למה שמהווה תרומת התרבות הצרפתית לתרבות האנושית הוא רחוק ביותר; חוץ משפה משותפת, שגם היא לא תמיד מובנת לצדדים בצורה שווה, אין קשר רב בין הצעירים ההורסים רכוש בראשי חוצות פריז לוולטר, הוגו או מונה.

ההתנגשויות האלימות האפייניות למה שמתחולל מסביב לחוק המוצע ממחישות מחד את הרמה התרבותית הנמוכה שבה נמצאת היום צרפת – ומאידך את היחס בין רמה זו לאשליה שלפיה מייצגת צרפת תרבות נאורה. מצבה של תרבות המערב היום לקוי ביותר ולכן אין ספק שרבים הם אלה שמחמת אמונתם העיוורת בתדמית של צרפת התרבותית אינם שמים לב לעובדה שהמאבק האחרון ברחובות לא היה באמת אירוע שקשור לקידום זכויות אלא רק מבחן של כיפוף ידיים בין כוחות פוליטיים אלימים.

במיוחד בחוגי ההגות והתקשורת, גורמת אגדת "צרפת התרבותית" להשפעה שלילית ומעוותת את ראייתם של אנשי חוגים אלה; ככזו, היא פועלת מזה זמן רב כמה שמגן עליהם מפני עובדות המציאות; תוצאת "הגנה" זו היא הסיבה לתופעה הנפוצה בימינו, של אנשי רוח ועיתונאים הרואים בעיניהם מלחמת שרירים, הרס ועימותים כוחניים – אך מתארים בכתביהם מציאות דמיונית של שיח תרבותי הומניסטי.

מבחינה זו, אין מפגר כהוגה הצרפתי בן זמננו, אשר חי במימד האנציקלופדיסטי, של הוגי תקופת ההשכלה הצרפתית, מבלי לשים לב לכך שעברו מאז מאות שנים, שבהן תקעה האידיאולוגיה הסוציאליסטית את ציפרניה בגוף האומה הצרפתית והותירה בה צלקות קשות של פוליטיקה המבוססת על אידיאליזם מודרניסטי, החל מהקומוניזם וכלה באכסיסטנציאליזם.

וחושב לשים לב לכך שסברה דוגמטית זו, של צרפת התרבותית, אינה מוגבלת לתחומה הגיאוגרפי של צרפת, אלא מהווה מגיפה אשר השתלטה על תודעות רבים במערב ולא רק – ןפגיעתה קשה מכיוון שמדובר בכסות כאילו-אנושית תרבותית, אשר בה עטויה תרבות שבפועל מתבטאת באלימות קשה, אשר מזמינה אל רחובות עריה מדי מספר חדשים "מפגינים" אחרים: לפני מספר חדשים היו אלה בני מהגרים שעסקו בשקידה בהצתת מכוניות, מאוחר יותר היתה זו מחאת המוסלמים על קריקטורות מוחמד, אחר כך צעדו ברחובותיה יהודים ואוהדים במחאה על רצח על רקע אנטישמי ולאחרונה חרשו בה תלם הלוחמים-כביכול למען זכויות העובדים.

מה שלא הולך בכוח...

קו רעיוני מרתק מקשר בין מה שמתרחש היום ברחובות צרפת לתפישה מוטעית המבלבלת בין זכויות אדם לזכויות הפועלים. זו, אשר התנחלה באידיאולוגיה של רבים מאנשי הרוח במערב, מטיפה, במסווה של שאיפה לזכויות, לברבריות, לניהיליזם ולהרס, המוכרים בישראל כשיטה של "מה שלא הולך בכוח הולך בעוד יותר כוח"...

סכנה כלל עולמית

המשמעות המעשית של ההרס המתחולל ברחובות, כשהוא זוכה לתמיכה כ"מאבק פועלי לגיטימי" היא השמדתו של העימות השכלתני והוצאתו של המאבק הרעיוני אל מחוץ לחברה האנושית. חוץ מן העובדה המכאיבה שצרפת, האחראית ל"סובלנות" שהיא מגלה כלפי סימני הברבריות בת מאה השנים (לפחות), תקעה לעצמה בכך מקל בגלגלי ההתקדמות התרבות, יש לקחת בחשבון את העובדה שבגלל דרך הטיפול הצרפתית הרכה ב"סטודנטים" הלוחמים שלה, פותחת היא את הדלת לונדליזם של המהגרים המוסלמיים המאכלסים אותה תוך שהם מצפים לתירוץ שישחרר לאויר העולם את אלימותם הגלומה – ומסכנת בכך את אירופה ובעקבותיה את העולם כולו.

צרפת: המפגינים ניצחו את ראש הממשלה

כך הכריזה הכותרת הראשית של הידיעה שנתפרסמה בגליון "ידיעות אחרונות" ביום 5.4.06. אך כותרת המשנה סיפרה סיפור הרבה פחות חד-משמעי:

מליון עובדים וסטודנטים שוב יצאו לרחובות נגד חוק התעסוקה החדש שיזם ראש הממשלה

את התצלום שהופיע בהודעה, אשר הראה רחוב גדול עמוס במפגינים ובשלטים, ליוה הכתוב הבא:

המפגינים הצליחו להביא לביטול החוק במתכונתו הנוכחית

בגוף הידיעה, שנמסרה על ידי סוכנויות הידיעות ב- 5.4.06 נמסר הסיפור:

"...ביום ששי הודיע הנשיא ז'אק שיראק כי הוא חותם על החוק ומאשר אותו. ...בנסיון להרגיע את ציבור המפגינים הוא הודיע על שני תיקונים בחוק, שלמעשה מסרסים אותו מכל תוקף."

ההפגנות, ההרס והמעצרים נמשכו במשך שבועות מבלי שלא נראה באופק שום סימן לבלימת ההתנגדות לחוק או לכניעת ראש הממשלה. מדי פעם הבליחה על גבי העתונות עמדה או מה שנראה כלפי חוץ כמו עמדה:

"הפתרון היחיד הוא לבטל את החוק" אמרה ליסה מנסין, סטודנטית בת 18 שהיתה בין המפגינים בפריז שקראו: "התנגדות, שוב!" מצב הרוח בחזית המפגינים היה חגיגי, והמשטרה שמרה על פרופיל נמוך..."

באותה כתבה מדווח הציבור כי "בימים אלה יוצאים לרחובות ערי צרפת מאות אלפי מפגינים, שחלק גדול מהם חברים באיגודי בעלי מקצוע, המתכוונים להשבית חלק גדול מהשירותים האזרחיים כאות הזדהות עם חוק המכוון לכאורה נגד צעירים."

שבועות לפני כן מספרת כתבה של סוכנויות הידיעות ב"הארץ" 17.3.06 כי:

רבע מליון צרפתים הפגינו נגד הממשלה

ובאותה נשימה מספרת כותרת המשנה כי "מהומות הסטודנטים בפאריס חזרו לרחובות"

לקוראים, מניחים מחברי הכתבה, ידוע באיזו חזרה מדובר. בהמשך אין הם מפרטים יותר. הצד הרעיוני של העימות מוסבר בכתבה כך: "ראש ממשלת צרפת, דומיניק דה וילפן, הגיש את הצעת החוק לאחר המהומות בפרברים באוקטובר ובנובמבר, כדי לסייע לצעירים מקופחים למצוא תעסוקה..." – ולמול זה, מתוארת עמדת ה"סטודנטים" כך: "...הסטודנטים חוששים שהחוק יפגע בתקנות העבודה ויותיר אותם בשוליים."

יש שישאלו: מה הקשר בין הפגנות אלימות של צעירים, שחלק ניכר מהן מביא ביזה והרס, לבין שיפור תנאי ההעסקה בצרפת? יש שיעלו דילמה עמוקה יותר: האם אין התומכים ב"מאבקי הסטודנטים" נגד ראש הממשלה מבינים כי יש בתמיכה זו מקריאת התגר על ההחלטה הדמוקרטית שהעלתה את ראש הממשלה לדרגת פוסק?

שאלות אלה תישארנה ללא תשובה לפחות כל עוד מאמינים עוורים ממוגנטים בעולם כולו לכוח הגלום במפגיניה האלימים של צרפת. אבן הפינה של הכוח המושך בברברים החדשים האלה (אשר מושכים, באופן טבעי, גם את בני המהגרים) הונחה כבר לפני דורות רבים, באירופה עתירת המסורת המלכותית שלפני עידן המהפכה.

מזה שנים רבות מושכים אליהם מאבקיהם של צעירי צרפת – ה"סטודנטים" – מיקוד נוסטלגי כלל עולמי, דבר הנובע ממיתוס שנבנה כמעט באותה קפידה שבה נבנתה תדמיתה של צרפת כארץ המסמלת את התרבות האירופית ברוח חזונו של המלך לואי ה-14, אשר גרם ליסורים כלכליים קשים לארצו תוך שהוא מוציא את משאביה כדי לבנות לה תדמית בינלאומית. במשימה זו שלקח על עצמו הוא זכה להצלחה עצומה, המתקיימת עד היום. בחלק ניכר מיוקרתה של צרפת ברוח התדמית שנבנתה לה כאומה המרכזת את תרבות אירופה במיוחד בתחום המהפכה, זכו גם אזרחיה הפשוטים, תושבי הכפרים, אשר התרבות מהם והלאה. לאלה חברו בדורות האחרונים מליוני מהגרים בורים, אשר התנחלו, בין היתר בכרכיה של צרפת ובמרכזיה העירוניים.

מיתוס האוונגרד ושברו

בביקור שערך לאחרונה הח"כ אורלב מסיעת המפד"ל באחת האוניברסיטאות הגדולות בישראל הוא ציין ש"סטודנטים בכל העולם זה האוונגרד, זה החלק התוסס...". לפני זמן קצר נשמע ברדיו בישראל הח"כ רון לבנטל כשהוא מביע, בקמפוס של אוניברסיטת תל-אביב, את אכזבתו מאדישותו של הסטודנט הישראלי במלים אלה: "סטודנטים בארץ זה לא דני האדום". דני האדום, למי שלא מכיר, הוא אחד ממנהיגי הסטודנטים הצרפתיים במרד הסטודנטים הפריסאי המפורסם בשנת 1968, והוא הפך לאחד מגיבוריו החיים של מיתוס האוונגארד הסטודנטיאלי.

התבטאויותיהם של אישים אלה לגבי כוח הסטודנט מביעה את אמונתם במיתוס האוונגארד, בכך שהסטודנט הוא הכוח האנושי המשגיח על התפתחות האנושות, והניצב על משמר הקידמה. בישראל, שמור מקום של כבוד לאמונה זו בתודעות משכיליה של התרבות הישראלית; מקום זה מחוזק על ידי מיתוסים מומצאים, שלעתים אין בינם לבין המציאות ולא כלום.

ההוכחה הפשוטה לשברו של מיתוס זה היא הברבריות הגלומה בפעילות הסטודנטיאלית בצרפת, כפי שהיא מומחשת היום ברחובות עריה. אך מיתוס האוונגארד מעולם לא נזקק לעובדות. חלום האוונגארד עדיין חי ומה שחשוב יותר: הוא פופולרי.

האוונגארד הוא מושג-ביטוי המתאר את שומריה של התרבות (אוונגארד = על המשמר); לאור ביטוי זה, מייצג הסטודנט הלוחם את מי ששומר על התרבות במצב התקדמות ומשגיח עליה לבל תקפא על שמריה. תרבותה של צרפת ניכסה לעצמה, בעיני העולם, מעמד של תרבות השומרת על הדינמיקה ההתפתחותית ומהווה, בכל תחום, את "המילה האחרונה". התודעה התרבותית הכלל-עולמית קשרה את המושגים צרפת, המהפכה, סטודנטים ואוונגארד יחדיו בצורה שכבר איננה קשורה לעובדות.

על מידת ההערצה הקיימת בעולם בכלל ובישראל בפרט לתרבות צרפת ולשאר המושגים שנכרכו בשמה, כמו האוונגארד, ניתן ללמוד מהכתבה הבאה:

מחאות הסטודנטים – צרפת בשיא תפארתה

ממאמרו זה של דרור משעני ("הארץ" 28.3.06) ניתן ללמוד על עצמת ההערצה הערכית הקיימת אצלנו כלפי תרבות צרפת. בקטע הבא הוא משווה בקנאה בין תרבות ההפגנות בצרפת לדמוקרטיה הישראלית:

"זה קורה אחת לכמה שנים. מאות אלפי אזרחים, מכל רחבי המדינה, יוצאים לקבוע את עתידם. הרחובות מתמלאים שלטים, הכיכרות הומות אדם. חגיגה אמיתית של דמוקרטיה. והיום זה קורה שוב: בצרפת, אם חשבתם אחרת, לא בישראל."

"מליון וחצי צרפתים ייצאו היום לרחובות כדי להשתתף ב-135 הפגנות שייערכו במדינה. העילה להפגנות... היא חוק מינורי למדי... המאפשר למעסיקים לפטר עובדים צעירים..."

"אבל ברחובות פריס, מרסי וליון לא יהיו היום רק סטודנטים ותלמידי תיכון, שעליהם ישפיע החוק ישירות: גם המורים שלהם יהיו שם, וגם עובדי הבנקים, עובדי חברת החשמל ועובדי רשות הדואר. גם העובדים בגופי התחבורה הגדולים ישבשו את הנסיעה בערים, את תנועת הרכבות ואת ההמראות והנחיתות, לאות הזדהות עם המאבק. וזוהי, כמובן, צרפת בשיא תפארתה.

הטעויות האפייניות

בהמשך, מבצע מחבר המאמר כמה טעויות אפייניות השולטות בהשקפות המקובלות על אנשי הרוח של זמננו. למעשה, הוא מביע עמדה פוליטית-כלכלית המניחה, כאידיאל, סוציאליזם ריכוזי המוצג כגישה פוליטית המגינה על זכויות האדם.

הסוציאליזם הריכוזי אשר מהווה, עד ימינו, פלטפורמה רעיונית לדיקטטורות איומות, חי ונושם בצרפת – ונתפס על ידי רבים מאנשי הרוח שלה כאידיאולוגיה מתקדמת. כותב המאמר, שכשמו כן הוא, מייצג את מלוא עוצמתה – וסכנתה – של גישה זו בכך שהוא מבצע את קשירת ההפגנות המביעות את "תפארתה של צרפת" לגישה הפוליטית-כלכלית הידועה שלעיל, שאת שרשיה הוא מציין כנובעים מ"מסורת אינטלקטואלית עמוקה של התנגדות לפגיעה בזכויות האזרח..."

החסיון הסוציאליסטי של הקולקטיב האלים

בהתאם לתפיסת עובדות המציאות הלקויה של הסוציאליזם ה"לוחם", אין הוא שת לבו להרס, לנזקים ולאבדן הרכוש המתבצע על ידי מפגיניו הברברים. אלה האחרונים נהנים מחסינותו הקבועה של המפגין הפריסאי – וגם מהעובדה שאין משטרת צרפת ערוכה לטיפול אינדבידואלי בקולקטיב. קולקטיב הוא בדיוק המושג והעובדה שהסוציאליזם מציג קבל התרבות כולה ברחובות פריז. הברברי המודרני שמציג הסוציאליזם הצרפתי נהנה מחיים פוריים ומושחתים של התפרעות אלימה הקרויה "חופש" בפי חוגים שכוונתם המפורשת (אם כי לא המוצהרת) להצעיד את האנושות אחורה, אל מה שקרוי בפי אנשי רוח צרפתיים בני זמננו כ"שרשיה האינטואיטיביים" של התרבות האנושית, כלומר לתרבות הפראים הפרה-הסטורית.

בין וולטר לרוסו

כפי שאפייני לתומך בגישה זו, קובע הכותב כי את "שרשי המסורת התרבותית הזו אפשר למצוא עוד לפני המהפכה הצרפתית..." ומציין כי "את כוחם הם יונקים מרשימה אינסופית של הוגים וסופרים שהמאבק במנגנוני הכוח ודיכוי האזרח היה בנשמתם מוולטר ורוסו... ועד סארטר..."

בדברים אלה חושף הכותב המשכיל את עובדת היות השכלתו שטחית לחלוטין, בעצם עובדת הזכרתם של וולטר ורוסו בנשימה אחת: כפי שנצפה ברחובות פריז בדור האחרון, העימות בין וולטר, שהיה רציונליסט מוחלט, לבין רוסו, שקרא לשיבה אל הטבע הסתיים בנצחונו המוחלט של האחרון ובהתפשטות בהמית מכל סימנים של שכלתנות סדורה לטובת

הצידוק הסוציאליסטי

דרור ממשיך לספר לנו על המיתוס הידוע כ"תפקידה ההסטורי של צרפת במאבק למען זכויות האדם" ומסביר כי "בזכות המאבקים ההסטוריים הללו, שנלמדים בצרפת כרגעי תהילה בהסטוריה הלאומית, ובזכות רעיונות שהזינו אותם, שעליהם גאוותו של כל פטריוט צרפתי, יודע כל תלמיד תיכון בצרפת, גם אם לא קרא בספרים ממש, שעל זכויותיו כאדם וכעובד הוא צריך להיאבק

בכך הוא קושר, כפי שעושים צרפתולוגים נוסטלגיים רבים, את המאבקים ההסטוריים של תקופת ההשכלה למאבקים המתחוללים היום ברחובות ערי צרפת - ותוך הסתמכות על שטחיות התבוננותם על פני השטח של השמאלנים בני זמננו הוא משכנע אנשים אלה שקו לוגי סיבתי ישר מוביל בין מאבקם של הוגי העבר, דרך מהומות השמאל של שנות ה-60 ועד להפגנות הנערכות כיום בצרפת.

הטעייה מבלבלת

אך לצורך הצלחתה של פעולת שכנוע זאת יש צורך בהתגברות על אי התאמות עובדתיות מסוימות, החל מההבדל בין תפיסת זכויות האדם של בני עידן התבונה לבין התפיסה הסוציאליסטית, השליטה בימינו, שהיא מנוגדת לזכויות האדם. כפי שניתן ללמוד מהמאמר, הדרך שבה מצליחים השמאל בימינו - והסוציאליזם - ליצור רושם שהם עוסקים בזכויות האדם, היא ההטעייה שבה הם נוקטים, כשהם מבלבלים בין זכויות האדם לזכויות העובדים. הדברים מכוונים לאמירתו של המחבר על כך ש"תלמיד תיכון צרפתי יודע... שעל זכויותיו כאדם וכעובד הוא צריך להיאבק".

ומכאן קל לעשות, כהמשך, את הקפיצה הבאה: "בזכותם יודע כל עובד כי חוק שפוגע בזכויותיהם של עובדים אחרים יוביל, בסופו של דבר לחוק אחר, שיפגע גם בו." ואח"כ להוביל את הדברים למימד אוניברסלי: "

מה שהטעייה מבלבלת זו מצליחה להשיג הוא את השרשת מיתוס הסולידריות:

מיתוס הסולידריות ושברו

אחד מהמושגים החביבים על מעריצי תרבות צרפת ובמיוחד מעריצי מאבקיהם של בניה לחירות הוא ה"סולידריות", שהיתה ממש לחלק מובנה במיתוס, בנוסח "פועלי העולם התאחדו". ספק גדול הוא באם ניתן למצוא מכנה משותף בין פעילותם של אנשי מהפכות 1848, הקומונה של 1871 ומרד מאי 1968 – וברור הדבר שתהום עמוקה מפרידה בין אלה שעלו על הבסטיליה שבה נכלאו מתנגדי משטרו של לואי ה16 לבין אלה שבוזזים את היום את חנותו של הפריזאי ומרוששים אותו.

בעל הרכוש, שממנו מפקיעים ה"סטודנטים" ה"מפגינים" את רכושו על פי צו פראותם נמצא, מבחינת המאבק ה"פועלי" בן זמננו מחוץ לגדר ה"סולידריות הפועלית". מדוע? לפראים החדשים הפתרונים...

סיכומו של ענין הוא בכך שהביטוי, שבימינו הוא נפוץ ביותר, עד כדי שיש ההופכים אותו לכותרת של מטרות פרטיות - "פתרון קונפליקטים שלא בדרכי אלימות" - הופך, על ידי הברברים החדשים המפגינים, כביכול, למען זכויות הפועלים, ללא רלוונטי: האלימות קיבלה, למעשה, הכשר כללי, מכל מי שתמך, בצורה זו או אחרת, בהפגנות הפראים. העובדה ש"עמדת" הסחטנים האלימים ניצחה באה לידי ביטוי לא רק כשנמסר שראש הממשלה הצרפתי ביטל את "החוק הדרקוני" (ניסוח מילולי מדוייק מחדשות הערב של 10.4.06) אלא גם בהצהרה התקשורתית ש"מנהיגי הסטודנטים חוגגים אך נזהרים מלהכריז על סוף הסכסוך"...

נתונים נוספים