הדמוקרטיה כתרמית אוניברסלית
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 844
הדמוקרטיה כתרמית אוניברסלית
על הכשל הרעיוני של מדיניות זמננו
הויתור על הרג בחברה אנושית לא התפשט בתרבות כפי שיכול היה, בשל תפישות פילוסופיות שהנציחו מצב של עימות חברתי פנימי. בראש תפישות אלה תפישה שניתן לכנותה תפישת ניגודי הענינים, שכן היא גורסת שבין בני אדם יש ניגודי ענינים באופן מובנה ולכן שכל חברה אנושית תהיה כזו שבה יש ניגודי ענינים. במערב במיוחד, הגיעו המחזיקים בגישה זו לניסוח אמנות חברתיות אשר, לצרכי שרידות חברתית, מסיטות את ניגודי הענינים לרמת הדיבור האנושי המילולי, על יסוד ההנחה שעדיף שאנשים יתנצחו במלים מאשר במהלומות. מכך תפישת הפרלמנטריזם האירופאי, השיטה החברתית המבוססת על עימות באמצעות דיבור (פרלה = לדבר).
אך הפרלמנטריזם, לב השיטה הדמוקרטית המערבית, הוא הטעייה: הוא איננו מוציא את האלימות מחיי האנושות, אלא מעביר אותה לפסים אחרים, "מעודנים" יותר כביכול – אך, למעשה, נצחיים; הפרלמנטריזם מנציח את אי הצדק בחברה מכיוון שהוא אינו פותר באמת את העימותים האנושיים: במקום צדק הוא מציע כוח – אלא שבמקום הכוח הרגשני, המיידי והרצחני של הברברים העתיקים, הוא הביא לאנושות אלימות שכלתנית, ארוכת טווח – אך רצחנית לא פחות. הפרלמנטריזם – והשיטות הדמוקרטיות של היום – אינם אלא ביטויים של אלימות רוחנית, אשר החליפה את האלימות הפיזית של העבר; היום, בדיוק כמו בעבר, נדרסות זכויותיו של היחיד האנושי בכל אתר ואתר – אלא שבזמן שבמדינות העולם השלישי מבוצע הדבר בצורה ה"מסורתית", הפיזית, בגלוי ובאופן שגסותו בולטת לעין כל – במדינות המערב הביצוע הוא הרבה יותר מודרני: במערב המלומד ועתיר-הידע, האלימות מופעלת בצורה רוחנית, במסתור ובשיטתיות קשה ביותר לאיתור. למעשה, האלימות המערבית שיטתית עד כדי כך שגם מפעיליה אינם רואים את עצמם כמפעילי אלימות או כתומכיה – וראש החץ של התחכום הוא מסיכת הדמוקרטיה.
הדמוקרטיה מהווה את התרמית החיה הגדולה ביותר בהסטוריה האנושית: היא מוצגת כשיטה חברתית מועדפת, המורידה למינימום (הכרחי, לטענת המחזיקים בתפישת ניגוד הענינים) את האלימות ביחסי אנוש, אך מהווה, למעשה, שיטה להנצחת האלימות ביחסי אנוש. הנצחת האלימות משמעה הנצחת עיוות הצדק והנצחת הפגיעה המתמדת בזכויות האדם של בני האנושות. בני האנושות מולכים היום שולל על ידי מלים נאמרות וכתובות היוצרות רושם שהן אלטרנטיבה לאלימות – ואינם תופשים כי הם נופלים בפח של האלימות המתוחכמת ביותר – האלימות המשתמשת במלים. המלה הוא המכשיר הראשי שהאלימות הדמוקרטית מפעילה כנגד מתנגדיה: היא שופכת עליהם קיתונות אדירים של מלים, ומפעילה כנגדם צבא אדיר של אנשים שהמלים הם לחם חוקם: פוליטיקאים, אנשי משפט ופקידים רושמים. אלה מוציאים לפועל, באמצעות מנגנון רב ניירות, תעודות ומסמכים, פקודות על גבי פקודות של טירור פנימי וחיצוני ופעולות מלחמה שמלחמות העבר הן משחק ילדים לעומתן.
כל המלחמה העצומה הזו, המשתוללת בעולם כולו, אשר מופעלת על ידי עריצי זמננו באמצעות צבא של שוטרים, חיילים ופקחים, מצדיקה את עצמה תוך הסתתרות בחפירות המילוליות שהשיטה הדמוקרטית מקנה לה. על דגלה של השיטה חרותה הסיסמה "הרוב צודק" וכל מי שמצליח להשתחל איכשהו לתפקיד של מייצג הרוב במנגנון אלים זה – אפילו אם מדובר באדם יחיד – יכול להפעיל את האלימות הדמוקרטית לטובתו.
וכל שצריך לעשות כדי להפיל את המכונה האדירה הזו הוא לערער את הבורג הרעיוני היחיד שבזכותו פועל מנועה: הרעיון שהרוב צודק. לכן כה חשובה ההפרדה בין הצדק לכמות האנושית. לכן כה חשוב לציין מדעית את היחס המדוייק בין האמת, הצדק והמדיניות האנושית הנכונה לגבי זכויות. כשתוכר בעולם הזכות כדבר שהוא נפרד מן הכמות – וכשתחובר מחדש לפעולה היצרנית – יתמוטט כל המנגנון הדמוקרטי המוטעה וייפתח הפתח לחברה שבה אין זכויותיו של איש נדרסות והממשלות מגינות על זכויות ולא פוגעות בן.
השיטה הדמוקרטית מצדיקה את עצמה בכך שהיא פותרת את בעיית האלימות בחברה, אך היא לוקה בעצם הגדרת הבעיה אשר אותה היא מנסה לפתור, כי הבעיה, ביסודה, איננה בעיה אמיתית. לאלימות אין מקום אמיתי ביחסי אנוש – לא יותר משיש בהם מקום למחלות - כי אין ניגודי ענינים מובנים בין בני אדם. ניגודי ענינים יכולים להתקיים רק במימד שקרי, שבו אין אנשים מזהים את זכויותיהם ויכול להתקיים בו מצב שבו שני אנשים או יותר טוענים לזכות על אותה מהות. ויכוח מסוג זה על זכויות עומד ביסוד הנצחת הרעיון של ניגוד ענינים, כי רוב בני האדם של ימינו משוכנעים כי אין בנמצא פתרון לבעיה. דבר זה נובע מהיעדר מדדים מציאותיים (אובייקטיביים) בנושא זכויות האדם, היחיד והאזרח. אך בהקשר של פילוסופיה מלאה, כמו זו של אין ראנד, אשר מגדירה באופן אובייקטיבי את נושא הזכויות, ניתן, בכל הקשר של ויכוח על זכויות, לקבוע למי שייך מה ובכך לחסל את קיומו של העימות בנושא.
באמצעות הפילוסופיה המציאותאית (של אין ראנד) תיפתח חשיבה חדשה בנושא הזכויות ויוצג הסכסוך ה"נצחי" בנושא הזכויות כפי שהוא באמת - כ"זמני" בלבד - ואז הוא ייעלם לאותו מקום שאליו נעלמו המחלות "חשוכות המרפא" של האנושות לאחר שנמצא להן מרפא - באמצעות המדע האנושי. האלימות – ובכלל זה האלימות המילולית (מחלתה האפיינית של החברה המודרנית, שבאה לידי ביטוי בפרלמנטריזם) – היא תוצר של חוסר ברירה או, יותר מדוייק, של אמונה בחוסר ברירה; האלימות מופעלת על ידי אנשים שפויים כמוצא אחרון או על ידי אנשים לא שפויים כדרך חיים, על יסוד ההנחה – והאמונה הטפלה - שאין ברירה – שאין דרך טובה יותר מהפעלת אלימות כדי לפתור את בעיית הסכסוך האנושי בתחום הזכויות.
לכן, כדי לרפא את "בעיית" האלימות יש להראות שיש ברירה. ביחד עם חיסול האלימות בין בני אדם תגיע גם ההכרה בעובדות הבאות: א. כל מערכת פוליטית המכבדת את זכויות האדם תתן יותר צדק מכל מערכת שבה פוגעים בזכויות האדם. ב. השיטה הדמוקרטית משמעה מיסוד האלימות ביחסי אנוש והיא איננה צודקת. ג. בני האדם מותאמים לענינים לא סותרים ובמסגרת זו שואפים לשלום ולהשלמה הדדית על יסוד כיבוד זכויות האדם. לכן, מימוש שאיפתם של בני האדם לשלום אמת ולהרמוניה האנושית חייב להתבסס על הנחה המפריכה, ביסודה, את רעיון הענינים המנוגדים.