ההתנגדות לקולוניאליזם בימינו
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 973
ההתנגדות לקולוניאליזם בימינו
ההתנגדות העדכנית של העולם למערב – הן מצד האיסלם והן מצד הקומוניזם - מבוססת על עקרונות עתיקים, שיובאו אל הפילוסופיה של המערב על ידי כוחות מערביים המתנגדים להתפשטותה של התרבות המערבית ובעיקר להתפשטותה של השכלתנות המערבית, בת הרנסנס, על העולם. זו, אשר שגרירה העיקרי הוא הקפיטליזם, מואשמת על ידי השמאל בגזל ובניצול-לכאורה של המקומות והאנשים שאליהם הגיע המערב מאז מסעי הצלב תחת הכותרת: קולוניאליזם.
ההתנגדות האימפריאליסטית של היום מבוססת על הפילוסופיה הפוליטית האנטי-קולוניאליסטית; באמצעות ניתוח ניתן להבין מהאידיאולוגיה השמאלנית השולטת במערב כי, במובנים רבים, התפישה האנטי-אימפריאליסטית שאותה מפיץ השמאל בעולם מזה שנים רבות נשענת על תפיסה אנטי-קולוניאליסטית, המתייחסת לתנועה של מאות שנים, שהתחילה במסעות הצלב, והגיעה לשיאה במאה ה-19.
מבחינת השמאל, חוטא היום המערב בחטאי האימפריאליזם, גם כאשר הוא איננו כובש ארצות לא-מערביות, על ידי מה שקרוי על ידי מחנה השמאל "השתלטות" כלכלית. למעשה, כל מקום שבו מתחילה חברה תעשייתית כלשהי מן המערב למכור את תוצרתה, נחשב למקום "כבוש" לפי הגישה שרואה את עולם הכלכלה כשדה קרב לכל דבר.
על אף כל מאמצי העידכון שלהם, האינטלקטואלים האירופאים עדיין מפרשים את עניניה של אפריקה על פי האידיאולוגיה האנטי-קולוניאליסטית. ברוח זו, ניתן להוסיף למשקפת הרעיונית שדרכה מסתכל האינטלקטואל האירופאי על המצב את התיאוריה המרכסיסטית, וליישם את הרעיון המרכזי של "הקפיטל", ספרו של מרכס, של יחסי מנצלים-מנוצלים, את ההסטוריה האימפריאליסטית-קולוניאליסטית של המערב בעולם השלישי; ברוח תפיסה זו, מתאימים בני הארצות העניות של העולם השלישי כיד לכפפת התיאוריה המרכסיסטית, כשהמנצלים אותם הם מדינות המערב.
הפרשנות המרכסיסטית של הסטוריה שארכה כאורך מאות שנות הגילויים מאז הרנסנס נראה לבעלי ענין מתאים עובדתית; נוח להם, כפי שאנו שומעים מרבים מהוגי זמננו, לתפוס את בני העולם השלישי של היום כבני הפרולטריון, שעל הקפיטליזם המערבי לפצות. בן המערב, שהוא בדרך כלל נוצרי, מותאם פסיכולוגית לרגש האשמה הקולקטיבי – והוא מוכן לשאת בתשלום של העוול-כביכול שחוללו אבותיו ואבות-אבותיו לעמים נחשלים.
יורש זה של ערכי המערב שופט את אבותיו לחומרה ושוכח, בדרך כלל, את נוכחותם בהקשר ההסטורי של גורמים רבי עוצמה המעורבים ביחסים שבין המערב לאפריקה, דרום-אמריקה ואסיה – ובכלל זה שכבת שליטה דיקטטורית אכזרית מקומית של הנהגה שבטית ו/או דתית, אשר שולטת בחוזק יד על בני עמה.
שכבת הנהגה זו מורכבת בדרך כלל מאנשים ששלטונם על בני גזעם נמשך מזה דורות והוא נתמך על ידי כוחות פוליטיים מן המערב במטרה לשמר את כוח ההשפעה של בעלי הענין המערביים אחרי שמסולקת שליטתם הפוליטית הישירה. בשל גורמי שליטה נוקשים ולעתים קרובות אכזריים, אשר אינם קרובים בשום דרך לנאורות שלטונית, לא הביא סילוק השליטה של אנשי המערב מן העולם השלישי לשגשוג כלשהו במקום.
למעשה, כל מה שתרמו המשטרים הדיקטטוריים לשלטונות המערביים במשך מאות השנים של שיתוף הפעולה שלהם עם הקולוניאליזם המערבי הוא יציבות פוליטית. זו נקנתה, למעשה, על ידי מנהגים שבטיים עתיקים ואכזריים, אשר עמים פרימיטיביים הסכינו עימם מזה דורות, אך המערב לא המציא אותם ולכן האשמתו בהם אינה מבוססת. חדירה מן המערב של רעיונות פוליטיים חדשים בצורה שטחית ולא מאוזנת אל ארצות העולם השלישי הביאה לערעור היציבות האכזרית הזו, אך לא תרמה במקומה להצמחת משטרים צודקים יותר.
דבר זה חווים היום האמריקאים באירן; הם הסירו את שלטונו של הדיקטטור האכזרי סדאם חוסיין, אך האוכלוסיה האזרחית של עירק, מוסלמית וקולקטיביסטית בטבעה, לא הותאמה עדיין להלך החשיבה המערבי; לכן, הנסיון להכניסה בצורה מלאכותית למסגרות פוליטיות שבהן מובטחות זכויות היחיד נידון לכשלון והתוצאה רחוקה מלהשביע רצון במונחים מערביים יסודיים. המצב של בני האדם במדינות אחרות בעולם השלישי הוא גרוע בהרבה, מבחינת ההתאמה בין האוכלוסיות לערכים המערביים – ולכן בכל מקום שאינו מערבי, שבו מתבצע בזמננו נסיון לשינוי מלאכותי של משטר דיטטורי בדמוקרטי, התוצאה היא מלחמות פנימיות, שפיכות דמים וכאוס.
האלטרנטיבה הטרגית לכך בעולם השלישי היא משטרים השומרים על יציבות שלטונית, אך בשמן של אידיאולוגיות המותאמות לדיקטטורה, כמו הסוציאליזם.
למעשה, נצחונה של האידיאולוגיה המרכסיסטית במערב ביחד עם התגברות הפילוסופיה האנטי-קולוניאליסטית בו, הביא לעתים להחלפת השליטה במדינות העולם השלישי – אך להנצחת המחדלים השלטוניים במקומות אלה באמצעות השליטים המקומיים. אלה, שלמדו להשתמש באידיאולוגיה השמאלנית לצרכיהם, מפעילים אותה היום גם כאמצעי תביעת משאבים מן המערב, כאשר זו משמשת בידיהם לצורך האשמת אנשי המערב בחוב הדורות שיש להם כביכול כלפי העולם השלישי.
משמעות המשפטים הנחרצים שנשמעו על ידי נשיאי ונצואלה ואירן שהשתתפו לאחרונה בועידת אפריקה כנגד המערב, היא המחשה של מידת הלמידה שלהם את האידיאולוגיה השמאלנית השולטת היום בכיפה במערב. נשיאים אלה נשאו דברים נגד המערב, אך למעשה הם תקפו את התפשטות המהפכה התעשייתית במאה ה-20, אותה הם רואים כרשע. ברוח המשותפת לשודדים מאז ומעולם, נציגי העולם השלישי, הקומוניזם והאיסלם תוקפים את היצרנים ודורשים מהם את פרי תוצרתם כפיצוי על הנזקים שגרמו, כביכול, לתושבי עולם זה, הן על ידי ניצול משאביהן הטבעיים והן על ידי ניצול כוח העבודה שלהן.
התועלת האימפריאליסטית
מה שנשכח בתביעות בני העולם השלישי ובניתוח ההליכים ההסטוריים של מאות השנים האחרונות הוא שעל אף מגרעותיהם, התהליכים האימפריאליסטיים והקולוניאליים קידמו את מדינות העולם השלישי ממצב אנושי מפגר שמקביל לתקופת האבן מבחינה טכנולוגית וקירבו אותם במהירות רבה למצבה של האנושות המתקדמת. על אף המהירות היחסית (להתפתחות המערבית) של התפתחות ארצות אלה, הקצב שבו נעשה הדבר בן כמה מאות שנים והוא התעכב עוד יותר בשל גורמים פוליטיים, שהיוו, למעשה, חיזוק של הבעייתיות האובייקטיבית שהמפתחים נתקלו בה בפעולתם, אך האתגר היסודי שעימו התעמתו היזמים שעמדו ביסוד הקידום התרבותי-כלכלי העצום הצריך את העברתם של מאות מליוני אנשים מחיים ברמה של אנשים בתקופת האבן לחיים מודרניים יחסית. זינוק בקנה מידה כזה חייב היה לעבור שלבים שבקנה מידה מודרני ניתן לתאר אותם רק כשלבי עוני – ובעוני זה הואשמו תדיר הקולוניאליסטים כ"מנצלים" אף שלא הם יצרוהו.
מבקרי הקולוניאליזם לא השכילו להבחין בהבדל העקרוני שבין יוזמי הפרוייקטים הכלכליים, שהקפיצו את אנשי המרחבים הטבעיים בארצות העולם השלישי ישירות אל התרבות התעשייתית לנצלנים המתוארים בספרות המרכסיסטית. אלה האחרונים אמורים לתאר את היצרנים החדשים של המאה ה-19, אשר בנו מקומות תעסוקה, שבהם, בתנאים של צפיפות ומחנק, העסיקו עניים כדי להניע את מנגנוני התעשיות החדשות שהתפתחו בעת המהפכה התעשייתית. הם עשו זאת במערב ובעולם השלישי גם יחד, אף כי באותה עת לא היה מי שיעשה את ההפרדה הזו, ואנשי המערב ניהלו את התעשיות המתפתחות על פני כל הארץ, בלי קשר לדת או למוצא של הפועלים המועסקים בהם.