חינוך ופוליטיקה - הקשר המוסרי
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1155
חינוך ופוליטיקה – הקשר המוסרי
ב20 לדצמבר 1987 הציג בכנסת שר החינוך יצחק נבון סקר חדש על רמת ההשכלה הגבוהה במדינות ערב לעומת ישראל. אני אסתפק בהצגת עובדה משמעותית אחת: בעשר השנים האחרונות גדל מספר הסטודנטים הלומדים באוניברסיטאות מצרים ב235%, בירדן ב227% ובערב הסעודית ב638% ! זוהי השקעה בכיוון הנכון. מדינות ערב מפיקות את לקחי תעצומות הכוח הפוליטי בעולם של היום ומשקיעות אותו בכיוון הנכון – התודעה האנושית. דרך כל השיטות החברתיות המעוותות והרודנות הפיאודלית הבינו שליטי מדינות ערב היכן באמת מרוכז הכוח להניע את גלגלי החברה.
מודעות גדולה לערכי הרוח (שהיא אם הדאגה לחינוך) מורגשת בעצמה חזקה יותר במגזר הערבי, כפי שהדבר מתבטא בלוח המשדרים בערבית בטלויזיה הישראלית. אפילו כאן, מתחת לאפו של "הכובש", מצליחים הערבים, בהשקט ובהתמדה, להתעלות מעל לחברה היהודית שעתוניה משופעים בכותרות פרסומת לחטיפים, אביזרי ריהוט, אפנה וחטיפים ואילו מאמרים מדעיים ופילוסופיים כבר כמעט ולא ניתן למצוא בהם (אלא במוספי השבת, כנאמר: עברית של שבת...) ואיש אינו טורח לקראם בשל הטפיחה העצמית על היות העם הזה עם הספר בעיני הגויים. אתה מחזיק בידך את לוח המשדרים ואתה רואה שמחוץ לחדשות המורחבות, המשופעות בכתבות ש"אין זמן" לשדרם בערב, מפנקים הערבים את עצמם בתכניות על אמנויות שונות, על מדעים (חידושים והמצאות) ועוד כהנה וכהנה... לתכניות הערב משאירים המתכננים את שידורם של דברים כמו "דאלאס", המרתקת את הצ'חצ'וחה החדשה ואת כל המעמד הבינוני כולו – סדרה שדרך-אגב נאסרה להקרנה במצרים לפני שנים מספר בשל "אי מוסריותה". מצרים, להזכירכם, הוא אותו מקום בו עלה מספר הסטודנטים באוניברסיטאות ב235% רק בעשר השנים האחרונות...
למען האובייקטיביות יש לציין כי לא נתפתיתי להניח שעמי ערב הפכו הומניסטיים מושבעים לפתע פתאום – אך הברבריות האלימה שהפעיל משטר השליטה החמור של סאדת ולאחריו מובארק בדיכוי מהומות בקמפוסים המצריים ובמאסרים המוניים של סטודנטים לצורך ביעור "קיני צרעות" אידיאולוגיים (שעקרון פעולתם היסודי איננו שונה, אגב, מפעולתם היעילה של אנשי הגסטאפו והאס. אס. שכזכור נהגו לשרוף ספרים ו"לטהר" את מוסדות החינוך בהתלהבות לא פחותה מזו שבה ארגנו רצח עם) מדגישי במיוחד את העובדה ששליטים אלה למדו מהר מאד (ואפילו אם רק ברמה הפרגמטית) מהו המניע את היצור האנושי – והם פועלים לפי ידע זה.
כתוצאה מכך עומדות היום ארצות ערב בדרגת עליונות ברורה על מדינת ישראל. גליית הערבי, שלא השכיל לנצח את דוד בעוצם כוחו וגדלו הפיסי, השליך מידו את החרב והצינה ובחר להשתלם באוניברסיטאות בכדי לבסס את מעמדו המוסרי.
כאן, בשדה המוסר, נחלה ישראל מפלה ניצחת.
אין הישראלים של היום, בעיני העולם, אלא גלייתים ענקיים וחמושים, הרודפים אחרי דוידים שחורי תלתלים שבידיהם הקלע ושם אלוהים על שפתותיהם – העליונות המוסרית.
איך היה כדבר הזה? איך הצליחו מדינות ערב לבסס את עליונותן המוסרית בעיני העולם המערבי בתקופה קצרה כל כך מאז נתפשו כאנטישמיים שכל מעייניהם אינו אלא להשליך את הערבים לים? איך הגיעה מדינת ישראל, שרק לפני שלושים שנה נתפשה כמדינה גיבורית של פליטים ניצולים ונרדפים, העומדים על זכויותיהם מול מדינות ענק נשלניות, למצב שהיא צריכה להתגונן על עמדותיה, להתנצל ולהתבייש במעללי צבאה, שרק לפני שנים מספר התגאתה בביצועיו?
ישראלים מבויישים סובבים היום באירופה, באמריקה ובעולם כולו. מכל עבר ממטירים עליהם שאלות.. אין זה נעים להרגיש כמנצל וכמדכא, ותשובות – אין. אין לישראלי של היום תשובה אחת מתחום המוסר, שתסביר בצורה משכנעת על מה ולמה יתקפו החמושים את ה"חפים מפשע". כל תשובות משרדי ההסברה הישראליים למיניהם, בכל הרמות – הן תשובות פרגמטיות לחלוטין, תשובות שנגזרות מן הבעיות המקומיות. אין בידי תשובות אלה להתחמק מן השאלה המכרעת: מה אתם בכלל עושים שם?
אין כיום אירופאי, ולו גם הפחות משכיל מכולם שאיננו "יודע" כי הפלשתינאים הם אנשים מדוכאים ונגזלים. איך הוא יודע זאת? מי לימד אותו? איך קורה שנכנס תייר ישראלי לבר גרמני, מקום שם, לפני שנים לא רבות, היו בהירי השיער ותכולי העין מנמיכים את קומתם לפניו ברש-נחיתותם המוסרי על פשעי אבותיהם, וניגש אליו הברמן ואומר לו: "איננו מגישים כאן למדכאי זכויות האדם. אדוני הישראלי מתבקש לצאת."
לפני כמה ימים קראתי בעתון על אזרח ישראלי שביקש לתכנן חופשה ושלח מכתב לבית-הארחה אוסטרי כדי להזמין בו מקום לאביב. הוא נתקל בסירוב על רקע פוליטי...
בודאי יאמרו האנשים: "מה הפגיעה? – אז יסתובבו פחות ישראלים בחו"ל." ומה על הייצוג הפוליטי? לא נעים הדבר לקום בעצרת נכבדה ולראות את שתי עיניו של יתום פלשתיני מביטות בך כמבתוך גדר תיל אושוויצית... שכן הבעייה איננה יותר בין הישראלי לעולם הגדול או אפילו בין הישראלי לערבי (ויהא זה תושב השטחים או אזרח מדינה ערבית) – ככל הבעיות המוסריות זה עתה ענין שבין הישראלי לבין עצמו.
עד כאן מה שנכתב ב1987. עבודה זו איננה שלמה, ומצאתי לנכון להוסיף לה את הדברים הבאים:
היום, הושלם מרוצו של הצב הערבי והוא ניצח את הארנבת הישראלית, אשר בחרה, מתוך גאוותה חסרת הבסיס וטיפשותה העצומה, לישון. ההשקעה הערבית בשדה החינוך השתלמה, אך חשוב לציין כי הערבים לא חינכו את בניהם לשלום אלא למלחמה. חינוכם לא היה בהשקעה מוסרית גבוהה יותר אלא בהשקעה טכנולוגית בשני תחומים: היכולת להפעיל את כלי הנשק של המערב – ובמיוחד היכולת להפעיל את הדיפלומטיה המערבית.
למעשה, הערבים למדו את שיטת המוסר המערבית ומפתחותיה.
דרך הסטודנטים שלהם, למדו המוסלמים איך לדבר כמו נוצרים.
מסורת מוסלמית עתיקת יומין של מלחמה על דרך הרמיה וההסוואה הופעלה על ידי מדינות האיסלם במלחמתם נגד ישראל והמערב כולו. במסגרת מסורת זו למדו מדינות ערב להציג את עצמן כנפגעות בסכסוך המזרח-תיכוני וזה מה שאיפשר להן לעלות אט- אט בסולם המוסרי, עפ"י הנצרות ולהציג את עצמם כ"ילד המסכן" כדי להשיג את אהדת העולם.
בזמן שבו לא נתן הישראלי את דעתו על שרשי החיבה המערבית אליו, בזמן שבו הישראלי לא ירד לעמקה של ההערצה כלפיו ולא הבין שהוא זוכה לה אך ורק משום מסכנותו, הבינו הערבים כי את תמיכת המערב יקנו אך ורק על ידי עליונות מוסרית – וכי את זו יקנו רק אם ישכנעו את העולם שהם הילד המסכן, העני, הרעב, החף מפשע שבסיפור – ואילו הישראלי הוא העריץ.
והם עשו זאת. ביעילות, בהצלחה רבה ובמלאות.
זה היה להם קל כי לעמים הנוצריים, המלאים ברגשי אשמה (מוצדקים לחלוטין!) על מה שנעשה לעם ישראל לפני זמן לא רב במחוזותיהם, זה היה פתח מילוט פסיכולוגי חשוב כדי להיפטר מתחושת האשמה ולהחליף אותה ברגש צדקנות...
וזה היה להם קל במיוחד גם כי התשתית התרבותית-מוסרית-נפשית של עמי המערב מכוונת ממילא, מאז חדרה לספרות העולם דמותו של ישוע, אשר נרצח על ידי היהודים, לרעת היהודים באשר הם.
את מלוא המשמעות של עובדה אחרונה זו ניתן להביא לידי פירוט רק במאמר מיוחד, אך כחומר למחשבה, מעניין לקחת בחשבון, על רקע אירועי תקופתנו, את העובדה שאירועי מלחמת הר הבית פרצו לא זמן רב אחרי שביקר שם האפיפיור והתארח אצל "האחים המוסלמים" לבירור זכויות פרטי...