מה שעוד לא ניסינו
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 877
מה שעוד לא ניסינו
ישראל וארה"ב "תקועות" היום במצב דומה מבחינה פוליטית – במיוחד מבחינת היותן שקועות עד צוואר במלחמה שנתפסת, בלשון המעטה, כלא מוסרית, על ידי השמאל העולמי, המהווה את החלק הקולני ביותר של דעת הקהל. האם יש משהו שעוד לא ניסינו כדי להצטייר בעיני דעת הקהל כמוסריים? אולי פשוט לומר זאת בקול רם.
מאז מלחמת קוריאה מתרחשת מלחמת התשה רעיונית נגד מעורבותה של ארה"ב במלחמות בכל חלקי העולם. העובדה שמלחמות אלה הן תמיד נסיון למנוע התפשטות של כוחות העוינים את זכויות האדם אינה מוכרת על ידי משטרים דיקטטוריים, המציגים את עצמם כמתנגדים ל"קולוניאליזם" האמריקני. אך בעידן החדש מוצאת ארה"ב את עצמה מול אוייב חדש יחסית, אשר חבר עם האוייב הוותיק: האיסלם מאמץ יותר ויותר את הטיעונים האנטי-אימפריאליסטיים של אויבי ארה"ב.
במיוחד למד האיסלם מהשמאל לאמץ את הטרמינולוגיה הנוגעת לזכויות האדם. לאור זאת, עדים אנו לאחרונה לביקורת המושמעת על מדיניות ארה"ב וישראל בנוגע לזכויות האדם, כשהיא מופנית כנגדן מצד נציגי דיקטטורות אשר משטריהן מבוססים על פגיעה בזכויות האדם. הגיע, אולי, הזמן שארה"ב וישראל יתחילו לשקול להציב בקול רם את האמת שלהן, את אמונתן ואת ההסבר לגישותיהן, כפי שהן באות לידי ביטוי בניהול מלחמותיהן.
כשלון מדיניות ההסברה
בהקשר זה, ראוי לציין כי לא פחות לוקים האחרים בהבנת התרבות האמריקנית. במיוחד, בהבנת המוסריות האמריקנית. לאמריקה מודעות מוסרית עמוקה, אך היא סובלת עובדתית מכך שלא טרחה בעבר די כי להציג את מוסריותה כלפי חוץ. ניתן אף לומר כי נכשלה בכך.
כשלון זה נובע קודם כל מכך שהנושא לא נתפש על ידי הממשל האמריקני כנושא המצדיק השקעת משאבים ציבוריים. אולי חלק מגישה זאת נובע מראיית הצד השני של המפה הפוליטית: ההשקעה העצומה של האוייב בתעמולה, אשר מקיפה במשך כל שנות המלחמה הקרה את העולם כולו.
מבחינה זו, נמצאת ישראל באותה סירה שבה נמצאת אמריקה; זולת גלים של אנטישמיות, היא מואשמת ביחד עם אמריקה בכל הרעות-לכאורה המאפיינות את מדיניות ארה"ב, ובתוך אלה בנטיה אימפריאליסטית-קולוניאליסטית לכבוש, לדכא ולנצל עמים נחשלים. כל אלה מוסקים, בהכרח, מהמעורבות של ישראל וארה"ב במדינות ובחיי עמים או תרבויות הנמצאות מעבר לגבולן, אלא שהפרשנות היא זו המקובלת על התפישה הסוציאליסטית-מרכסיסטית, אשר קנתה לה שביתה בחוגים האינטלקטואלים השליטים בעולם של היום.
חוגים אלה מעולם לא זכו להתמודדות רעיונית משמעותית – במיוחד לא בתחום המוסר. מבחינה רעיונית מעולם לא קרא איש תגר על הרעיון האנטי-אימפריאליסטי, אשר מזה יותר ממאה שנים הולך וכובש את המדיניות הכלל-עולמית, אשר מוקיע כל מצב שבו מתערבת מדינה מתקדמת בכלכלתה של מדינה נחשלת כלא-מוסרי מבחינת המדינה המתקדמת. אי מוסריות לכאורה זו מוטחת בפניה של ארה"ב גם כאשר התערבותה בעניני מדינות מפותחות פחות נכפית עליה מסיבות של הכרח בהגנה עצמית – או, כפי שזה קורה בדרך כלל – כדי להגן על זכויות האדם של אזרחי המדינה הנחשלת הנתונה מפני כוח הזרוע של שליטיה.
במובן זה דומה מאד מדיניותה של ישראל לזו של ארה"ב: היא מוצאת את עצמה מעורבת בעניני המזרח התיכון מכיוון שמדינות האיזור קראו עליה מלחמה, ומואשמת ב"כיבוש" ובאי מוסריות בגלל שניצחה את התוקפניות. למעשה, צריכה ישראל, אשר האינטלקטואלים שלה מסכימים עם אי המוסריות הזו, להפסיק להסכים עם אי מוסריות ולהתנצל עליה. כמו ארה"ב, צריכות שתי המדינות להצהיר על מוסריות מצבן ועמדתן ולתבוע חזקה על הזכויות המתבקשות מהשקעתן משאבים יקרים לטובת המדינות שהיו אויבותיהן.
הצהרה ותביעה
שתי פעולות אלה – הצהרה ותביעה – צריכות להיתפס כשני היבטים משלימים של פעולה איסטרטגית מסוג חדש. בשני אלה מדינה כמו ישראל – או ארה"ב – צריכה להוות דוגמה למדיניות חדשה של מדינה מתקדמת במאבקה נגד עולם המאיים עליה: שני החלקים של המדיניות החדשה שבה עליהן לנקוט צריכים להיות: א. סירוב להכרה עצמית באי מוסריות והכרזה מנומקת על מעמד עצמי מוסרי. ב. תביעה עקרונית (שעל יסודה תיבנה תביעה משפטית מעשית) של הזכויות שנקנו על ידי הפעולות המוסריות שנעשו, ובכלל זה המשאבים שהושקעו על ידי המדינות המפותחות בארצות הנחשלות ופיצויים על הנזקים שספגו מדינות אלה (כולל פיצויים לקרובי הנפגעים מצד המדינות המשקיעות).
משמעותה המעשית של דרך זו, שלא נוסתה עדיין, היא היפוך גמור בהתייחסות המוסרית ליחסי הכוחות הקיימים בשטח, כהכנה לדרך ההתייחסות המשפטית לנושא: בהקשר של המצב הפוליטי הקיים, במקום לראות את ישראל וארה"ב כמדינות לא מוסריות שחצו את קוי המותר והמוסר בשהותן במקומות לא להן, להתחיל לראותן מנקודת מבט שונה לגמרי מבחינה רעיונית, כגופים מאורגנים שביצעו פעולות מוסריות, שעליהן יש לשמור להן זכויות המגיעות להן בתוקף השקעותיהן.
שחרור במקום כיבוש
ההיפוך בהתבוננות המוסרית צריך לבוא לידי ביטוי בכך שהכוחות שנתפסו עד היום ככוחות כיבוש ייתפסו מכאן ואילך ככוחות שחרור. שינוי זה מתבסס עובדתית, קודם כל, על השיפור המשמעותי שחל במידת החופש שעולה באיזור שאליו חודר הכוח המשחרר – ועל המידה שבה מצליחה התרבות המשחררת להנחיל את מעלותיה בתחום מידת ההתחשבות בזכויות האדם של האזרח המקומי. במקרים של ישראל וארה"ב יש מידה רבה של שיפור בנושאים אלה באיכות חייהם האנושיים של בני חבלי הארץ שאליהם חדרו ישראל וארה"ב.
בעקבות התבוננות כזו תיפתח הדרך לפני מיזמים חדשים בתחום הפעילות המשפטית, ובכלל זה תביעות פיצויים מדוקדקות על כל הנזקים, הישירים והעקיפיים כאחד, אשר נגרמו לכוחות השחרור על ידי ההתנגדות להן. ברוח זו ירוויחו שתי המדינות המעורבות במאבק עם הכוחות הדיקטטוריים, המתיימרים לייצג את האיסלם, כי תיפתח בפניהם הדרך לתבוע ישירות את כל הארגונים המעורבים בתוקפנות ואלימות, אם מבחינת הפניית משאבים ואם בצורה של שיתוף פעולה ישיר.
כאן גם בא לידי ביטוי ההבדל העקרוני בין פעולה מסוג זה לפעולות הנעשות בימינו. בימינו רבים המתלוננים על הסבל הנגרם כתוצאה מפעולות ארגוני החבלה או על הנזק שנגרם כתוצאה מפעילות הטרור לבני האדם המתגוררים בחבלי הארץ שאותן שחררו ישראל וארה"ב, אך אין רבים העומדים על כך שפעולתן של ישראל וארה"ב צודקות ומוסריות – ועל כך שפעולות מי שמבקר אותן או שנלחם נגדן אינן כאלה. הגיע הזמן שהדברים ייאמרו בקול רם וברור. את זה עוד לא ניסינו.