מושג חירות סובייקטיבי-ניהיליסטי
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1273
מושג חירות סובייקטיבי-ניהיליסטי
אם יש איום עכשווי על הוייתו של העולם המערבי – ובתוך זה על קיומו של העם היהודי - היא נובעת מפרשנות מסויימת של מושג החירות, המוציאה אותו אל מעבר לגדר המציאות האובייקטיבית, בין אם מדובר במימד פוליטי ובין אם פסיכולוגי. במיוחד מסוכנת היום תפיסת מושג החירות בצורה סובייקטיבית וניהיליסטית, אשר לא רק שאינה רואה שום קשר בין חירות לתפיסת עובדות המציאות – אלא אף רואה את החירות האנושית במנותק מהם, כאילו העובדות מנוגדות לחירות ומאיימות עליה.
גישה פילוסופית מודרנית זו מקורה בתפיסה הפסיכולוגית החדשה, אשר מתאפיינת בשניים: א. ההנחה ששדה העימות הראשי של ההכרה האנושית נמצא במימד הסובייקטיבי, שבו פועלת הכרתו של היחיד כדי להשיג שליטה עצמית. ב. ההנחה הדטרמיניסטית, הגורסת שהאדם מופעל על ידי כוחות הגדולים משלו, שהם הקובעים את גורלו, בניגוד לאשליית הבחירה החפשית שלו. מול תפיסת הבחירה האנושית, שמעניקה לאדם יכולת ידועה לשאוף לחירות אובייקטיבית, להגדיר אותה ולהשיג אותה, מציגה הגישה החדשה תפיסה כזו שמשנה לחלוטין את המושג השגור לגבי החירות; היא מציגה את השאיפה לחירות ככזו שאיננה קשורה לתפיסת השכל את עובדות המציאות ואף מנסה להתנתק מהעובדות, כאילו היו התפיסה השכלתנית והעובדות גם יחד מכשול לחירות.
בצורתה הקיצונית ביותר, גישה חדשה זו איננה מגדירה חירות בצורה פוליטית (כפעולה למען שחרור משעבוד או למען עצמאות לאומית) ואף לא פסיכולוגית (כפעולה להתגברות הנפש על אתגרים בתחום המימוש האישי), אלא ניהיליסטית: "שחרור" מההכרח שבציות לעובדות המציאות. חירות, לפיה, מתבטלת אם היא "כובלת את עצמה" למימד מעשי כלשהו – והיא שואפת, בהצהרה, לפעולה שאיננה מושפעת מ"גורמים חיצוניים". לפיכך היא מתעלמת לחלוטין מחירות במשמעה הפוליטי ותפיסתה את החירות מסתכמת בנסיונה של ההכרה האישית להשליט את שאיפתה הפרטית על המציאות החיצונית.
השלטה עצמית זו אין משמעותה התחשבות או התאמה אלא כפייתיות: לפי גישת החירות הניהיליסטית הרצון הוא נתון ראשוני, שיש לו באישיות האדם קיום עצמאי שאינו תלוי בעובדות, וזאת בניגוד לרצון האובייקטיבי, הנובע מתצפית בעובדות המציאות ומהגדרת תכלית המבוססת על מסקנה וחשיבה הנובעת מהן.
אך שאיפה סובייקטיבית כזו לחירות, כלומר שאיפה שאיננה מבוססת על חשיבה בהתאם לעובדות, למה היא כן שואפת? לעתים קרובות, היא שואפת לעריצות הרצון, כאותו ילד מפונק אשר אינו מוכן לבלום את שאיפתו לצעצוע בגלל חוסר יכולתם החמרית של הוריו, ורואה בכל הצהרה שלהם על חולשתם זו איום על ה"חופש" שלו. בעולם של היום, הלוגיקה המטעה בחשיבתו של ילד כזה, נהנית מלגיטימציה גדלה והולכת במיוחד בחוגי שמאל אשר מצדיקים את מאבקם של "החלשים" לזכות לבזוז את היצרנים בשם "מאבקם לחירות". כך, בזכות הניהיליסט, יכולה עריצותו של "החלש" (כמו זו של הילד) לזכות בלגיטימציה כמו זו שיש לחירות – וזהו גם היסוד למסעות ההרס שהחברה המערבית עדה להם לאחרונה ברחובות עריה, בשם המאבק לחופש, כשהם מבוצעים על ידי גורמים פוליטיים הרואים עצמם כמייצגי חופש.
דרך עמדה כזו, המצדיקה סחטנות ברברית כאילו היתה ביטוי של שאיפת חירות, של מי שמאמין כי על ידי אלימות והרס הוא תורם ל"שחרור", ניתן להבין איך יש בימינו כאלה הרואים כ"לוחמי חופש" רוצחים המבצעים את האיומים שבפשעים האנושיים. גישה זו היא גם היסוד לראיית יכולתם של בעלי יכולת כפגיעה בחופש של מיעוטי היכולת – והיא מצדיקה את הפגיעה בריבונות של מדינות עצמאיות ויצרניות בשם החירות. ההשראה לכך היא, כמובן, תפיסה שמאלנית ידועה, הרואה את בעל ההון כמי שבעצם היכולת שלו מהווה איום על מי שאיננו מחזיק ביכולת כזו.
כך, על אף שהיא בוחרת במוצהר להתכנס למימד עימות סובייקטיבי פנימי, למאבק פנימי לצורך התגברות על אתגרים פסיכולוגיים, פועלת תפיסת החירות הסובייקטיבית-ניהיליסטית דווקא במימד הפוליטי, כשהיא מציבה את המגבלות על חירותה במישור החברתי ומצהירה על ה"בורגנות" כעל האיום הראשי על חירותה. הסובייקטיביות של תפיסת חירות זו מתבטאת בכך שאין לטוענים לפגיעה בחירותם שום צורך בכפיה או פגיעה אובייקטיביות מוכחות מצד הפוגעים לכאורה. הניהיליזם שלהם מתבטא בכך שלצורך ההרס הכללי שהם מבצעים ברכוש בעלי הרכוש אין הם נזקקים לשום הצדקה רציונלית אשר תקשר בין הרס זה לפתרון בעייתם הדמיונית (הסובייקטיבית) – ובעת שבה הם פועלים כפושעים וכברברים נגד אויביהם-לכאורה, הם רואים את פעולתם כמאבק אמיתי למען חירות.
הפוליטיקה של ימינו עמוסה בזרמים המבטאים גישת "חירות" זו, אשר הנוקטים בה והתומכים בה סוברים כי דרך אלימות וסחיטה הם מסייעים לקידמה ולשחרור של חלקי אנושות מ"כבליהם". דוגמאות בולטות לכך הם "הפגנות סטודנטים" ו"שביתות פועלים" הרסניות, המכוונות נגד רכוש בצורה שאיננה קושרת בשום דרך הגיונית בין ההרס שהן זורעות ל"הישגיהן", כלומר לויתוריהם של ממסדים נסחטים לדרישותיהם.
חירות אובייקטיבית מתאימה עצמה לתנאי המציאות ומיישמת את מאווייה תוך עימות עימם, ויהי זה שליט עריץ או כובש זר. לעומת זאת, תפיסת החירות הסובייקטיבית-ניהיליסטית, בניגוד לחירות אובייקטיבית, באה לידי ביטוי פוליטי בעריצות, שהיא נסיון להשליט את תכניה הפנימיים של תודעת היחיד – כולל כל סוג של רצון לא-רציונלי - על החברה הסובבת אותו. כך מביאה תפישת חירות זו את המחזיק בה לפעול, לעתים מבלי משים, בשירותה של עריצות, שהיא היישום הפוליטי ההפכי של החירות האמיתית.
גישת חירות ניהיליסטית זו דוגלת בסובייקטיביזם מוחלט: היא איננה מכירה בשום ערך מציאותי, אובייקטיבי ו/או עובדתי מחשש שיגביל אותה; היא מתכנסת במימד הרצון הפנימי של ההכרה האנושית ודוחה כל נסיון "לכבול" אותה לתפיסה כלשהי של חירות משיעבוד אמיתי – וכך היא רואה גם כל מחשבה או הצעה לפעולה של שחרור עם או אסירים מכלא אמיתי או ממגבלות אמיתיות שמוטלת על ידי עריצות על עם כלשהו.
את "לוחם החירות" הסובייקטיביסט מאפיין, באופן טבעי, העיוורון כלפי העובדות: מחד הוא נלחם, פוליטית, במי שאינו פוגע בחירותו של איש, כמו היצרן המערבי, ומאידך הוא מעניק תמיכה – כמו לעצמו – למי ש"מרגיש" שפוגעים בו, או למי ש"סובר" כי שיעבוד אנושי של מליוני עבדים או פעולות רצח והרס אנטי ממסדיות הוא מה שיוביל לשחרורה העתידי של האנושות. זה מסביר מדוע לוחמי החירות הסובייקטיבים-ניהיליסטים על פני אדמה מחזיקים בגישה פוליטית שסתירתה הפנימית בולטת לעין כל: מחד הצהרה על שאיפה לחופש ומאידך תמיכה בעריצות ובדריסת החירות.